השקט שלפני הסערה שחיכינו לה- פרק א
הקדמה:
חיסלתי חצי קופסת גלידה שמצאתי במקרר. אני עומד עירום מול הראי בחדרי החשוך. אפילו אור אין לי כח להדליק. אני בוחן את מבטי, נועץ בעיניים של עצמי במבט אבוד. חודר אל תוך עיניי הקפואות במבט קודר שמשדר חוסר אונים, עד כדי כך שאני מרחם על עצמי פתאום. איך אפשר לשנוא מישהו ולרחם עליו. אני זקן בגוף של נער מתבגר. אני בן 16 עם נשמה של קשיש בן 82. נשמתי מזדקנת מהר מרוב חולשה ותשישות. ובדידות. אני ריק מבפנים אך הראש שלי מלא במחשבות, שאפילו המוזיקה לא יכולה להשקיט כבר. אני מגביר את העוצמה, נכנס לקצב.. אבל הולך לאיבוד עם המילים והמנגינות הרועשות. זה כבר לא מנפץ לי את הקירות, לא מפיל את החומות מסביבי. זה כבר לא סוחף אותי כמו פעם.. שהיה בליבי לפחות זיק קטן של תקווה, מין אור בקצה המנהרה. אך האור, ככל שהתקרבתי אליו, במקום לגדול, התקטן. חשבתי שאשתנה. שאהיה חזק יותר מהחושך. אך החושך סגר עליי יותר. ועכשיו אני לבד. אין איתי את האור. אין איתי אף אחד. אני צועק. אני משתולל ומתפרע. והעולם לא מסתכל עליי. כי אני קטן מידיי, קשה לראות אותי, אני לא מדבר. את הצרחות אני צועק בפנים, את הלב אני שופך אל תוך הלב של עצמי. אף פעם לא חשבתי שלב יכול להכניס בתוכו כל כך הרבה.. כל כך הרבה מחשבות ומילים ורגשות ובלבול וריבים ושטויות ושקרים והונאות ושנאה. לב זה מקום קטן. כחדר של ארבעה קירות. ואין לאן לברוח. ואני מוצף בתוך עצמי. אני טובע בינתיים.. אני רוצה לצאת מהבית. אך אין לי כח למתוח את קצוות פי בהבעה מחוייכת. כי זה לא. זה לא יהיה זה. ולא עוד שקר אחד כזה, של "הכל טוב" כי הלב.. הלב מספיק מלא בשקרים כאלה. ואני יודע שמתישהו, מוכרח להיות לזה סוף. יש גבול. זה ברור.
תגובות (0)