השקט זועקת יותר ממילים-פרק4-גינת העדן-

פרק 4

~גינת עדן~

בל יצאה מההרצאה האחרונה שלה, היא יצאה למסדרון בעוד שעינייה מחפשות בתיקה את הפלאפון שלה. בדיוק שמצאה את הפלאפון שלה והתחילה להוציא אותו היא התנגשה עם מישהו והפלאפון שלה נפל מידה. "אוי שיט" פלטה מפיה. ידה הלך לפלאפון שלה עוד לפני שהסתכלה במי היא התנגשה. ידיהם הלכו לעבר הפלאפון שנפל לרצפה והבחור הגיע יותר מהר ממנה אל הפלאפון והרים אותו. בל קפאה לרגע עם ברך כרוך בעוד שידה מושט לפלאפון שהיה על הרצפה כשקלטה שהיא התנגשה בבחור מהספריה, זאק. הוא לבש טי שירט חלק בצבע חקי שגרמו להיראות לעיניו הירקרקות להיראות יותר בהירות יחד עם ג'ינס שחור. זאק הושיט את ידו לעבר בל, בל נאחזה בידו וקמה. בל המשיכה לשתוק ולהביט בעיניו. זאק הושיט את הפלאפון שלה. "זה שלך אני מנחש." הוא אמר. בל לקחה מידו את הפלאפון שלה. זאק נפנף בידו מול פניה של בל. "הכל בסדר?" הוא שאל.
"ה-היי." היא סוף-סוף הצליחה לדבר. "סורי, פשוט לא ציפיתי לראות אותך פה."
"למה לא? אני לא נראה בפרופיל של תלמיד?" הוא שאל בחצי חיוך.
בל המשיכה להביט אל תוך עיניו מבלי להגיד כלום, זאק אמר משהו אך היא לא בדיוק הבינה מרוב שהיא הייתה שקועה בעיניו "הממ?" היא מלמלה. "את הולכת לענות לזה?" הוא חזר על דבריו וסימן בעזרת עיניו על הפלאפון שרטט לה. "אהה, אוי." היא אמרה וענתה לשיחה. "את תירצי שהיום לארוחה אביא איתי את היומן של סבתא שלי?" בל שמעה את קולה המוכר של לונה. "את מוכנה לזה?" בל שאלה. "אני עדיין קצת לחוצה משום מה אבל מאמינה שהגיע הזמן." לונה ענתה. "אז נתראה הערב." בל אמרה וניתקה את השיחה וכשעיניה חיפשו את זאק הוא כבר לא היה נמצא שם.

בל התהלכה באוניברסיטה, מחשבותיה סחפו אותה. סיקרן אותה לדעת מה כתוב ביומנה של סבתא של לונה. למה כולם חשבו שהיא משוגעת רק בגלל שלא אהבה אותם ואף שנה אותם בעוד שכשכולם העריצו אותם. בל יצאה מעולם המחשבות שלה וכשהרימה את מבטה ראתה שהגיעה למקום לא מוכר, היא הביטה אחורה וראתה מרחוק את הפקולטה שלה. מולה היה מעין שביל קטן בין העצים שהיו מולה, היא התחילה ללכת בשביל הזה בין העצים אשר הביאו אווירה של מעין יער. היא התחילה לשמוע את קולה של הים או לפחות ככה היא חשבה, מסתבר זה היה קול של נחל קטן שעובר שמה ליד השביל הצר. היא הקשיבה לציפורים המצייצות ושאפה את האוויר הצח. לאחר הליכה של חמישה דקות נראה לעינייה מעין גינת הקסמים, ורדים אדומים וורודים, שיחים מעוצבים, עצים יפים וחתולה אפורה אחת היושבת מתחת לעץ לימון. היא עברה מתחת לשער הורדים והלכה לכיוון החתול הנח מתחת לצל. זאת הייתה גינה של מישהו, היא ראתה את הבית הלבן בעל שתי קומות שנתן לה תחושת חום, צמחים טיפסו על הבית, חלונות ראווה יפים. בל כרעה ברך ללטף את החתול ועוד לפני שנגעה בו היא שמעה קול של מעיכת עלה שנבל. החתול נעמד וקיפץ מעבר בל. בל הרגישה רע "מה אני הולכת להגיד? נכנסתי בטעות לגינה שלכם? אוי ווי." היא חשבה לעצמה וקמה באיטיות, היא התחילה להסתובב בעודה נושכת את שפתה התחתונה ועינייה יצאו מחוריהן כשראתה מולה את ג'אק מלטף את החתול האפור. "שלום שלום." הוא אמר. "מה אתה עושה פה? את עוקב אחרי?" בל שאלה ושילבה ידיים. ג'אק התקרב לעברה. "את בטוחה שאני עוקב אחרייך?" הוא השיב. "אתה לא? אתה צץ לי מכל מקום. פעם במרינה, פעם סיפרייה ועכשיו פה." בל אמרה. ג'אק התקרב עוד יותר והביט בה עם חיוך ממזרי על הפרצוף שלה. "אהא." הוא אמר. בל גילגלה את עינייה. "טוב בוא נעוף מפה לפני שבעלי הבית יבואו או יותר גרוע יצאו מהבית." בל תפסה בזרועו והתחיל ללכת לכיוון שער הורדים אך לא הצליחה היות וג'אק לא זז והיא לא הצליחה להזיזו. ג'אק המשיך לחייך. בל משכה בזרועו שוב והוא נשאר במקומו, לבסוף בל עזבה את זרועו ובאותו רגע הוא תפס בידה ומשך אותה לכיוונו. "קפה?" הוא הציע לאחר מבטיהם התנגשו. "מה?" בל לא הבינה מה קורה. ג'אק הביט בחלון הגדול ממול של הבית וסימן עם ראשו. בל נשכה את שפתה והביטה בזהירות לכיוון החלון. זאק עמד בתוך הבית במטבח עם ספל קפה בתוך ידו, הוא הרים אותה לאות שאלה. "מה לעזאזל קורה כאן?"
זאק שיחרר את אחיזתו והינהן לזאק. ג'אק התחיל ללכת לכיוון הפרגולה עם הצל שהייתה מעל הנהר. "בואי." הוא אמר וסימן לה לבוא מאחוריו. בל התחילה ללכת אחריו. הם התיישבו על הפרגולה. היא המשיכה להביט אל הנהר שממשיך לזרום. "מה זה המקום הזה?" בל שאלה. "קודם כל ברוכה הבאה." ג'אק אמר. "זה הבית שלך?" היא שאלה. "לא בדיוק, זה של סבא של זאק. זכרונו לברכה." ג'אק סיפר.
"חשבתי שאתה גר באי של הספרייה." בל אמרה.
"האי בלאק?"
"כן."
"אני כן. אני פשוט בא לפעמים להפריע לזאק נגיד."
"אתה לא לומד פה?"
"אני לוקח כמה קורסי כרימנולוגיה יחד עם זאק."
"באמת? איך זה שעוד לא ראיתי אותך אז, למי אתם רשומים?"
"מר קרלינגטון."
"לא שמעתי עליו. הוא טוב?"
"את לא מכירה אף אחד מהמכללה אה?"
"אני מכירה אותך."
"הבן אדם אגדה מהלכת, הוא בוחר את הסטודנטים שלו. תשקיעי במחנים הסמסטר אולי יתמזל מזלך."
"עד כדי כך אתה אומר."
זאק הגיע עם מגש בידו ועליו כוסות קפה יחד עם עוגיות. "עוגיות של סבתא." אמר ג'אק בהתלהבות וישר לקח אחת מהעוגיות אשר היו בצורת פרפר אשר היה בגודל של חצי מהזרת. "קודם מציעים לאורחים חיית פרא." זאק אמר לג'אק והציע לבל. בל לקחה אחת וטעמה, היא עצמה את עיניה לאור הטעם העז של חמאה וריבת חלב. "זה הדבר הכי טוב שטעמתי בחיי." היא אמרה. "סבתא שלך הכינה את זה?" היא שאלה. זאק הינהן לחיוב. "צריך לנשק את הידיים של מי שהכינה את זה. הסבתא הזאת חייבת לחיות לנצח." היא הוסיפה ולקחה עוד עוגייה.

לונה השקתה את הפרחים במשתלה. היא שמעה את הדלת החורקת במקצת והסתובבה לראות מי בא. חיוך עלה על פנייה כשראה את ג'קסון. "היי." היא אמרה בעודה מסמיקה במקצת. "פריבייט(שלום ברוסית)." הוא אמר. לונה צחקקה. "אימא שלך הייתה רוסיה נכון?" היא שאלה. ג'קסון הינהן לחיוב. "במה אני יכולה לעזור לך?" האי שאלה. ג'קסון שקע לרגע בשמלה בצבע טורקיז שהיא לבשה שהגיע עד ברכיה. "ג'קסון?"
"מה? אה, בל. ראית את בל במקרה? היא לא ענתה לי לפלאפון אז אמרתי אולי היא איתך." ג'קסון הסביר.
"לא, קבענו שניפגש אצלה היום בערב." לונה ענתה. "דיברתי איתה לפני שעה בערך. היא הייתה בלימודים עוד." היא הוסיפה.
"אה, את תבואי אלי אז? כלומר אלינו?" ג'קסון שאל.
"כן, לארוחת ערב."
תשובתה של לונה העלה על פניו חיוך חושף שיניים. "מעולה." הוא מלמל לעצמו. הם הביטו אחד בשני לכמה רגעים מבוכים. "אממ, תרצה קפה או תה במקרה?" היא הציעה. "אני אשמח." ג'קסון ענה ובדיוק באותו רגע נכנס אב ובנו. "שלום." לונה בירכה אותם. "אם אתה רוצה שב פה, אני אטפל בלקוחות, אכין את השתייה ואבוא." היא סימנה לו לפינת הישיבה הקטנה שהייתה לה. ג'קסון חייך והלך לפינת הישיבה.

"אז אתם שניכם מאז ומתמיד פה." בל אמרה בעודה לוקחת את העוגייה האחרונה מידיו של ג'אק שבדיוק ניסה לקחת גם הוא. "מאוחר מידי." בל אמרה וצחקה חיוך מרושע ושמה בפיה את העוגייה האחרונה. "מה שאת עשית עכשיו, אויב לא עושה את זה לאויבו." ג'אק אמר. "אל תדאגו אני אוודא שמחר תהיה נגלה של שני קילו לכל אחד מכם." זאק אמר.
"עכשיו תורך, אנחנו סיפרנו הכל." ג'אק אמר.
"אצלי אין כל כך הרבה מה לספר." בל אמרה. ג'אק הרים גבה וזאק הביט במבט לא מאמין. "מה? בל ג'קסון. זהו. עברנו לאי לפני איזה שבוע וחצי בערך." היא אמרה. "אבל גרתם פה מלפני הרי לא? אני זוכר את ג'קסון אבל לא אותך משום מה." ג'אק אמר. "כן, ג'קסון ודן גרו פה אבל הם עברו לרוסיה אחרי זה ושמה אני הצטרפתי למשפחה." בל אמרה. זאק הרים גבה, הרי דן בן 16 ובל בת 19. "אומצתי." בל ענתה על שאילותיהם. ג'אק הביט בה כאילו הוא מחכה שהיא תגיד משהו. "ואת יודעת מי המשפחה הביולוגית שלך? הרי דן היה בן 4 או 3 כשעזבו." ג'אק אמר. "לא בדיוק." בל השיבה. "אומצתי על ידי משפחת דארק כשהייתי בת 4 נראה לי ברוסיה. אחרי חצי שנה שאימצו אותי עברנו לגור באיטליה עם האח החורג שלי שהיינו די קרובים והסתדרנו ממש." בל התחילה לספר. "אז איך-?" ג'אק התחיל לשאול ובל קטעה אותו בידה והנהנה לאות שתסביר את זה עוד מעט. "אחרי פחות משנה באיטליה עברנו לספרד וגם שמה נשארנו פחות משנה, יותר נכון אני. אחרי שאני ואחי החורג כל פעם התרגלנו למקום ולמדנו את השפה עברנו מדינה בגלל העבודה של אבא שלו." בל נאנחה לרגע, היא נשמה נשימה עמוקה והמשיכה לספר. "אני לא יודעת מה קרה אבל יום אחד הוא העיר אותי ממש מוקדם בבוקר עם מזוודה בידו, אמר שאנחנו צריכים ללכת. וככה מצאתי את עצמי שוב ברוסיה והפעם אחי החורג לא היה איתנו ורק הוא, חיכינו למישהו ברחוב חשוך ליד הים השחור. אחרי חצי שעה בערך הופיעה דמות מרחוק שהתחיל לבוא אלינו. לפני שהדמות הזאת התקרבה הוא קרע את ברכו ואמר לי כל מיני מילות פרידה שלא ממש הצלחתי להבין אז אבל לאחר זמן מה הבנתי שהוא כנראה היה בורח ממשהו וכנראה בגלל זה היינו עוברים ממדינה למדינה בפחות משנה."
"והדמות הזאת היה אבא של ג'קסון?" ג'אק ניחש. בל הנהנה לחיוב. "ומאז אני איתם, מגיל שבע בערך. 12 שנים."
"ומה עם המשפחה הביולוגית שלך?" ג'אק חזר שוב על שאלתו כאילו מחפש תשובה למשהו אחר בעקיפין.
" אני לא זוכרת כלום כמעט מהמשפחה הביולוגית שלי. רק שגרתי ליד אגם קטן. אני לא זוכרת שום דבר ששייך לילדות שלי. הייתי בת 4 אז. אני רק יודעת שיום אחד אני מתעוררת בבית חולים ואז משפחה כלשהי באה ולוקחת אותי איתם לחיות."
לאחר שג'אק שמע שהיא זוכרת שהיא גרה ליד אגם הוא חייך כאילו הוא נרגע. "משפחת דארק?" זאק שאל. בל הנהנה לחיוב וקלטה את חיוכו של ג'אק ולא הצליחה לתת לזה משמעות. "מעניין." ג'אק אמר בעדו נשען לאחור ושילב את ידיו. בל בדקה מה השעה. "נראה לי עדיף שאני אתחיל לזוז." היא אמרה וקמה. "למה? תישארי עוד קצת." ג'אק גם קם וניסה לשכנע אותה שתישאר קצת ואיתו גם זאק. "עוד רבע שעה ונגלה שנייה של עוגיות יהיו מוכנים." זאק הוסיף פיתיון מפתה במיוחד. "תודה אבל מחכים לי." בל חייכה ושמה את תיקה על גבה. "ותגיד לסבתא שלך שיש לה ידי זהב." בל הושיטה את ידה בכדי ללחוץ את ידו של זאק. זאק הושיט גם ועבר בשניהם מעין זרם מוזר ועז שהרעיד את כל גופם כמעט. הם שיחררו את לחים לאחר כמה רגעים בעודם עדיין מהופנטים ושקועים העיניים של אחת של השני. בל הושיטה את ידה לג'אק והם לחצו ידיים. "היה כיף, תודה." היא אמרה והתחילה ללכת לכיוון שער הורדים היפה. היא הסתובבה פעם אחרונה להסתכל במקום המהפנט שכמעט נותן תחושה של גן עדן. היא חייכה אליהם ויצאה מהגינה.
זאק וג'אק עמדו עם חיוך מחכים עד שהיא תעלם. "היינו כל כך קרובים." ג'אק אמר באכזבה. "לאט לאט, אמתי לך אתה ממהר יותר מידי." זאק אמר לו וסימן לו לחזור לאיפה שהם ישבו. ג'אק נאנח והלך לעבר מקומו והתיישב ומולו זאק התיישב גם כן. "היא יודעת שהיא מאומצת. אני גם בטוח שהיא לפחות חושדת שיש לה קרבה אליהם." ג'אק אמר. "לאיגלסיאסים?" זאק שאל. "כן. אני רואה אותה יותר מידי עם אדם." ג'אק אמר. "אדם? הבן דודה שלך?"
ג'אק הינהן לחיוב. "הם התחברו, זה בלתי נמנע."
"מתי ניכנס שוב לבלום?" זאק שאל.
"הפעם נבוא יותר מוכנים, אני לא מחכה יותר. אני לא רוצה לבזבז זמן כבר. אחרי שסוף-סוף מצאתי אותה. אנחנו נהיה הכי חזקים ביחד." ג'אק אמר בטוח בעצמו.
"תקשיב, אני מבין את המוטיבציה שלך. משפחה זה הכל. תאמין לי שאני מבין אבל אתה ממהר יותר מידי. היא לא יכולה לשאת את כל המידע הזה בבת אחת. צריך קודם להשיג את האמון שלה ולא להתנפל עליה." זאק אמר. "בוא נתמקד על למצוא את הטפסים של האימוץ שלה זה יותר חשוב כרגע למרות שאני די בטוח שהוא לא ישיאיר משהו כזה אצלו בבית או רוב הסיכויים אפילו השמיד אותם, אותה בעיה הייתה לנו עם דארק אם אתה זוכר." הוא הוסיף.
"אתה צודק. תודיע לכולם להתאסף בספרייה. אנחנו נבנה תכנית יותר יציבה ואו הלילה או מחר נסיים עם זה. אני אמצא את זה לא משנה מה. היא חייבת להאמין לי." ג'אק אמר.