השעון של דיירסבורג פרק 5

"מי מביא היום אוכל?" שאל ריצ'רד, נער גבוה בן שש עשרה עם זקנקן וחצ'קונים בכל מקום.
"אני חושב שזו האחריות של צ'אד. היי, צ'אד, את לא היית אמורה לגנוב אוכל היום?" צעק קונרד אל צ'אד.
"לא, אני בטוחה שזה היה ריצ'רד." ענתה צ'אד.
"אני הבאתי אתמול." אמר ריצ'רד.
"קדימה, חברה. אני רעב, והילדים הקטנים רעבים עוד יותר. לא אכלנו טוב ארוחת בוקר, אז תביאו לפחות ארוחת ערב." ביקש שון. הוא הציץ אל שלושת הילדים הקטנים ששיחקו בצד בחיפושית.
"אוקי, צ'אד, לכי כבר להביא אוכל." ביקש ריצ'רד.
"בסוף זו תמיד אני." היא התלוננה ושמה את הז'קט שלה עליה.
היא יצאה לכיוון המכולת שנמצאה מול מוזיאון הראשונים. למזלה היו כמה קונים, אז לא כל תשומת הלב רוכזה אליה.
היא הכניסה לז'קט כמה סוגי פסטות, מלפפונים חמוצים וכל מיני מעדנים.
כדי לא להיראות חשודה מידי היא שילמה עבור חבילת מסטיקים אחת שהייתה הכי פחות יקרה.
"כמה הבאת?" טוני, אחד הילדים הקטנים החמודים ביותר שהכירה, התנפל עליה כשהגיעה.
"הרבה. מספיק לכולנו. תכינו את הסיר ותדליקו מדורה." היא ביקשה.
מקום מושבם מתחת לגשר הגן עליהם מפני עוברים ושבים וגם מפני הרוח. הם הצליחו להדליק בקלות מדורה, בגלל שהנהר שעבר מתחת לגשר היה יבש לחלוטין עכשיו.
הם הכינו את הפסטה ואז הורידו את הסיר מעל האש ושפכו את הפסטה לשתי צלחות גדולות.
לאף אחד לא היה כוח לנימוסים. הם פשוט התיישבו מסביב והתחילו לאכול עם הידיים.
"כל המלפפונים שלי." צעקה צ'אד.
"המלפפונים הירוקים מזכירים לצ'אד את צבע העור האמיתי שלה ושל בני מינה החייזרים שמסתובבים פה ומחכים להשתלטות…" צחקק ריצ'רד.
"עברו כבר ארבע שנים מאז שהבדיחה הזו הומצאה, עוד לא נמאס לכם?" שאלה צ'אד.
"לא. עוד לא." אמר קונרד.
"אתם כאלה חסרי תקנה. אנחנו צריכים לדאוג לילדים הקטנים וחסרי הבית, ואתם צוחקים על חייזרים. טוני, מספיק אוכל בשבילך שם?" היא שאלה את טוני. הוא הנהן ולקח ערימה ענקית של ספגטי בצורת קונכיות.
"את כל הזמן דואגת רק להם. תרפי כבר, גם את חסרת בית. צריך לדאוג גם לך." אמר שון.
"אבל אף אחד לא יודע שאני חסרת בית, ואני מספיק חכמה כדי להסתיר את זה כמו שצריך. הם עדיין קטנים מידי בשביל להסתיר את העובדה שהם חסרי בית לבד, אז מחובתנו לעזור להם." אמרה צ'אד.
"אני מתחיל לחשוב שיש קצת יותר מזה." אמר ריצ'רד.
"מה זאת אומרת?" היא שאלה.
"את דואגת לכל ילד קטן שאת רואה בכזו מסירות. את מקדישה את כל כולך לילדים הקטנים שגרים איתנו. את ישנה בחוץ כשיורד גשם כדי שהם יוכלו לישון בבקתה… אף אחד לא דואג כל כך למישהו אלא אם כן הוא איבד מישהו כזה בעבר וחש לגבי זה אשמה." אמר ריצ'רד.
"אתה יודע על מה אני חשה אשמה? שאני נותנת לך ללכת לראות טלוויזיה בפיצריה. ראית יותר מידי תוכניות פסיכולוגיות, חמוד." היא אמרה.
"אוקי, את רוצה להתייחס לזה בצחוק, אבל תקשיבי לזה: הגעת לכאן משום מקום. פשוט הופעת יום אחד, כמעט מתה מרעב, מלוכלכת, עם בגדים קרועים, לחלוטין לבדך. לא אמרת שום דבר על מאיפה הגעת, איפה המשפחה שלך… אבל דבר אחד זכור לי טוב מאוד- כששיחקת עם טוני, שמעתי אותך אומרת לו: אתה מזכיר לי מישהו. מישהו שאהבתי." אמר ריצ'רד.
"ועכשיו אתה סתם ממציא. אני נכנסת פנימה." אמרה צ'אד והתחילה ללכת לכיוון הבקתה הישנה והחורקת שבה הם גרו בחורף.
בקיץ הם העדיפו לישון בחוץ.
אז היא נשכבה על הדשא הרך והביטה אל השמיים. הכוכבים כבר החלו להופיע.
היא לא רצתה לספר להם את האמת, אבל ריצ'רד צדק.
היא ידעה שהיום הזה יגיע. מתישהו הם יתחילו ללחוץ עליה לספר להם את האמת, והיא לא תוכל לעמוד בלחץ ותיאלץ לספר להם על אח שלה.
הדמעות מילאו את עיניה כשנזכרה בטומי. היא מיהרה להעלים אותן.
לא פלא שטוני הזכיר לה את טומי. השמות שלהם היו דומים, היה להם את אותו שיער ג'ינג'י-חום מתולתל, את אותן עיניים חומות ענקיות, שניהם היו רזים וקטנים כל כך, עד שיכולת להכניס אותם לתיק גב בקלות.
היא הכריחה את עצמה להירדם. היא ידעה שאם תמשיך לשכב שם ולחשוב על טומי היא עוד תישבר ותבכה באמת.
השינה נפלה עליה בבת אחת. היא נרדמה.