השעון של דיירסבורג פרק 4

"היי, ילדה, מה את עושה בבריכה שלי?"
ג'אז פקחה עיניים באטיות, וניסתה להסתגל לאור המסנוור של השמש. מעליה עמד רוב, הבחור מאתמול.
"אני מצטערת! לא התכוונתי להפריע לך!" היא צווחה וקפצה החוצה.
"זה בסדר, הכל בסדר. את ישנת פה?" הוא שאל.
"אה… כן, פשוט… לא רציתי לחזור לקרוואן שלי…" היא מלמלה. רוב הנהן, ילדים שלא אוהבים את ההורים שלהם היה דבר שכיח פה.
"את קפואה. את עוד תקבלי דלקת ריאות." הוא אמר.
"קיץ עכשיו."
"את רועדת כאילו יצאת מקרחון. בואי לקרוואן שלי, את צריכה להתחמם ואת צריכה בגדים יבשים." אמר רוב. ג'אז הנידה בראשה אבל המחשבה על בגדים יבשים מנעה ממנה להתנגד.
הם נכנסו לקרוואן שלו שהיה מבולגן נורא ועמוס.
"שבי על הספה, אני אביא לך בגדים להחלפה. ואל תדאגי, אני אולי גנגסטר אבל לא פדופיל כמו השאר." הוא אמר וחיטט באחד הארונות. היא התיישבה על הספה ההרוסה וחיכתה.
בסוף הוא הביא לה חולצה שהייתה גדולה עליה בשלוש מידות ונראתה עליה כמו שמלה.
היא החליפה בגדים בשירותים והוא בינתיים הכין לה שוקו.
"למען האמת ברחתי לבריכה אתמול בגלל שנורא הבהלת אותי…" היא הודתה בזמן שדיברו.
"אני באמת מפחיד לפעמים, נכון?" הוא שאל.
"כן. גנגסטרים יכולים להיות מפחידים לפעמים." היא אמרה.
"אני לא מפחיד רק בגלל שאני גנגסטר. יש לי יכולת הפחדה, אף אחד עוד לא שרד את סיפורי האימה שלי בלי להשתין." הוא אמר.
"בחייך, זה נשמע כמו התרברבות עלובה." צחקקה ג'אז.
"אז אני אוכיח לך שזה לא. רוצה לשמוע את הסיפור האהוב עלי?" הוא שאל.
"אני אשמח. תראה שזה לא יפחיד אותי אפילו טיפה." היא אמרה, הוא חייך לעצמו והביט בנערה שישבה מולו. הוא לא רצה להרוס לה את החיים.
אבל בעצם, למה לא?
"את בטח מכירה את סיפור מגדל השעון של דיירסבורג, נכון?" הוא שאל.
"אוי, זה הסיפור הגרוע הזה. בחייך, אתה יודע שלא היה מעולם מגדל שעון או תחנת רכבת, נכון?" היא שאלה.
"אתם חושבים שלא היה, כי אתם מאמינים שמגדל השעון היה באזור שבו בנוי בית הספר עכשיו. למען האמת, איפה שעמד מגדל השעון נמצאת חנות השעונים העתיקה. המרכז המסחרי בנוי במקום שבו הייתה פעם תחנת הרכבת." אמר רוב.
"בחייך…"
"אני רציני לגמרי. את בטח מכירה את הסיפור על השען הזקן, טום. טום היה מסור לעבודתו וכיוון את השעונים הרבים בתחנה ובמגדל שלוש פעמים ביום, אבל הוא היה גם בחור מסתורי נורא, הוא הסתבך עם אנשים מפוקפקים. כשהתחנה עלתה באש הם היו בטוחים שזה באשמתו. רק מגדל השעון והוא שרדו, והוא הסתגר בפנים וכיוון את השעון הגדול בקביעות. יום אחד השעון התחיל לפגר, כולם היו בטוחים שהוא מת." אמר רוב.
"אבל כשהם נכנסו פנימה לא הייתה שום גופה. הוא פשוט נעלם, ואז מספרים שהם שמעו את הצחוק שלו וראו את הרוח שלו. הרוח אמרה להם שבגללם נגזרו עליו חיי בדידות, ועכשיו הוא יחזיר להם. הוא מוטט עליהם את המגדל והבטיח להם שהוא ירדוף לנצח את המקום הזה, ולילה אחד הוא עוד יחזור ויהרוס את האחרונים שנותרו אחרי ההתמוטטות."
"איזה שטויות." אמרה ג'אז. "לא מפחיד בכלל."
"הו, אף אחד לא מפחד בזמן שאני מספר. הם מפחדים כשהם מגלים שזה אמיתי. עכשיו, את יודעת את האמת, וטום ירדוף גם אותך." הוא אמר.
"בולשיט."
"אני שמח שאת חושבת כך."
"אני אלך עכשיו." היא אמרה ויצאה מהקרוואן, היא הייתה בטוחה שרוב מדבר שטויות, אבל משהו בסיפור שלו גרם לה להרגיש טיפה מוזר.
היא החליטה ללכת לחנות השעונים.
החנות הייתה שוממת, כמו תמיד. אבל הפעם היה שם לקוח אחד יותר מהרגיל. זו הייתה ג'מייקה, שישבה על אחד הכיסאות והתעסקה עם בובת ליצן.
"אוי, נו באמת. מכל הימים שיכולת לבוא לפה, באת דווקא כשאני פה?" שאלה ג'אז.
"הא, הכלבה. טוב, יש לי כאן משהו די חשוב, אם לא אכפת לך. אז תעשי מה שאת צריכה ותהיה בשקט." אמרה ג'מייקה.
"מה את עושה לבובה?" שאלה ג'אז.
"זה יותר רובוט. אם זה מעניין אותך, אז בואי שבי. אולי נגלה שאת לא כלבה כמו שחשבתי אחרי הכל." אמרה ג'מייקה.
למרות העלבון ג'אז התיישבה לידה. ג'מייקה סיפרה לה את הסיפור של הבובה.
"זה נשמע מטופש, אבל אני מרגישה משהו מוזר לגביו. כאילו כבר ראיתי אותו קודם." אמרה ג'מייקה.
"בטח שראית אותו קודם, אם זה של קליאו בטח באת אליה מלא פעמים וראית את זה בחדר שלה." אמרה ג'אז.
"נכון, אבל אני מרגישה שזה משהו טיפה אחר… אני לא יודעת איך לנסח את זה, אבל יש בדבר הזה יותר ממה שאנחנו רואים." אמרה ג'מייקה.
"תמיד ידעתי שאת מוזרה."
"ג'אז, את כזאת פרחה שטחית. למה באת לפה בכלל? את לא אמורה להסתובב בפיצה עם פיג'י?" שאלה ג'מייקה.
"אממ… אני לא כזאת פרחה שטחית כמו שנדמה לך." ג'אז סיפרה לה על רוב.
"איזה שטויות. איך הם יכולים לדעת מה האנשים האלו שמעו במגדל אם הם מתו? את מבינה שזו המצאה. חוץ מזה, הסיפור האמיתי של זה שונה לגמרי." אמרה ג'מייקה
"מה את כבר יודעת על האמת?" שאלה ג'אז.
"אני לא יודעת… אני מצטערת. יש לי רגעים כאלו כשמדברים על זה, ואני מרגישה שאני נמצאת שם… ויש שם ליצנים, וילדה שדומה לי ועומדת קפואה… אוי, איזה שטויות אני מדברת." היא צחקקה.
"ליצנים?" שאלה ג'אז.
"כן. מה איתם?"
"ליצנים מהסיוטים שלך… ילדה שדומה לך מהמאה השבע עשרה… בובת ליצן משונה זזה בלילה… זה אולי נשמע כמו צירופי מקרים, אבל אני חושבת שכדאי לחקור על זה." אמרה ג'אז.
"את צודקת, ואלים אדירים אבא שלי כבר אמור לחזור הביתה! הוא חוזר היום מוקדם! הוא בטח ישמח לראות אותי! אני ממש שמחתי לדבר ג'אז, נדבר אחר כך, ביי!" צעקה ג'מייקה ויצאה בריצה מהחנות.
בדרך הביתה, כשהתחיל להחשיך, ג'מייקה נזכרה בסיוטי הילדות שלה.
בילדות של ג'מייקה תמיד היה משהו מבולבל. אמא שלה אמרה לה שכשהיא הייתה קטנה היא גרה עם דוד סאם ברוב הזמן, אבל היא לא זכרה בכלל את ההורים שלה בערך עד גיל שמונה.
היא זכרה שהיא גרה בבית מאוד דומה לבית הנוכחי שלה, אבל היא כמעט ולא יצאה ממנו ולא זכרה כלום מהבילויים שלה בחוץ, חוץ מזה שהעיירה שבה גרה עם דוד סאם ודיירסבורג היו מאוד דומות. היא הייתה בודדה מאוד בילדותה, בודדה עד כדי דיכאון. היא ישבה לבדה כל הזמן בחדר שלה וקראה ספרים.
החדר שלה היה לבדו מדכא מספיק כדי לגרום למישהו אי שפיות.
היא זכרה שבילדותה קרו לה הרבה דברים מוזרים. המקרה שהיה זכור לה הכי הרבה קרה כשהייתה בת שמונה.
היא שכבה במיטה שלה, וליצנים משונים הופיעו בחדר שלה. הם ניסו לגרור אותה משם.
ואז הופיע גבר משונה וירה בהם. הוא חייך אליה ושאל אותה לשמה.
ואז הוא אמר לה ששמו מר אנונימי, ושהיא לא צריכה להיבהל כשהיצורים האלו מגיעים לכאן כי הוא תמיד יהיה שם להגן עליה.
והוא צדק. היא זכרה עוד הרבה פעמים דומות שבהם הם ניסו לחטוף אותה.
הוא תמיד היה מופיע משום מקום ומציל אותה, ולפעמים אפילו נשאר לפטפט איתה. הוא היה החבר הדמיוני-אמיתי שלה.
הוא ידע עליה הכל, והיא לא ידעה עליו שום דבר, אבל כל עוד הייתה לה חברה לא היה אכפת.
לפעמים היא הייתה מבקשת שהליצנים יבואו כדי שמר אנונימי יבוא עוד פעם.
הוא אף פעם לא הופיע אם הליצנים לא הופיעו. הם באו בעסקת חבילה, הליצנים ומר אנונימי. הם היו חייבים לבוא ביחד.
אבל הייתה פעם אחת שהוא לא הופיע. היא לא זכרה מה קרה, זה הרגיש כאילו כמה חודשים מהזיכרון שלה נעלמו.
ואז היא חזרה לגור עם המשפחה שלה, דוד סאם מת.
בהחלט היה בזה משהו משונה.
היא החליטה שאין צורך לחשוב על זה עכשיו. בינתיים היא צריכה להתמקד בחגיגות ובהכרת התודה שהיא תקבל מאבא שלה.
היא ציפתה לחגיגות וצעקות שמחה בבית, אבל במקום זה היא מצאה את אבא שלה ורוב האחים והמבוגרים יותר יושבים סביב השולחן וממררים בבכי.
"יכולתי לקנות אקס בוקס!" צעק אחד.
"יכולנו לתקן סוף סוף את החדר שלי!" יילל אחר.
"יכולנו בכלל לעבור דירה!" צעק אבא שלה ואז שם לב שהיא שם.
"מה קרה? למה לא חוגגים?" שאלה ג'מייקה.
"ילדה מפגרת! את לא ידעת שמיס ברטון זכתה בלוטו והתכוונה להביא לנו חלק מכספי הזכייה?! יכולנו להיות עשירים!" צעק עליה אבא שלה.
"אבל באשמתך אנחנו לא יכולים, כי את הברחת אותה. עכשיו את תתקשרי אליה ותתנצלי, ואז אמא שלך תתקשר שוב ותבקש שהיא תבוא. ואבוי לך אם היא לא תסכים! אבוי לך!" צעק עליה אבא שלה וגרר אותה לסלון, אל הטלפון.
"תחייגי אליה!" הוא צרח.
ג'מייקה חייגה וחיכתה לתשובה. אחרי עשר צלצולים היא ענתה.
"הלו?" היא שאלה.
"היי, מיס ברטון? זו אני, ג'מייקה."
"מי זו ג'מייקה?"
"הבת של אלינה ג'קסון? בכל אופן, התקשרתי אליך היום והעמדתי פנים שאני אמא שלי."
"אני זוכרת. ביקשת ממני לא להגיע."
"אז אני מצטערת, זו הייתה רק התערבות מטופשת ביני לבין האחים שלי… לא התכוונתי שלא תבואי. אני אשמח אם תבואי לכאן בעוד שבוע כדי לחגוג את תחילת הלימודים." שיקרה ג'מייקה.
"אני מניחה שזה בסדר, אבל אל תעשו שטויות כאלו יותר."
"בסדר, מיס ברטון."
"אנחנו נבוא, אבל רק בתנאי אחד."
"כל דבר שתבקשי."
"אני והבנים שלי נקבל את החדר שלך ושל האחים שלך, ואתם תשנו בחוץ."
"זה בסדר, כמובן, מיס ברטון."
"מעולה. נתראה." הקו נותק.
"מה היא ביקשה?! היא תבוא?! היא אמרה משהו על הכסף?!" צעק עליה אבא שלה.
"תירגע. היא לא אמרה אפילו מילה על הכסף, היא תבוא אבל רק בתנאי שהיא והבנים שלה מקבלים את החדר שלי, של פרד ושל רון, ואנחנו ישנים בחוץ." אמרה ג'מייקה.
"עכשיו אני יכולה ללכת?!" צרחה עליו ועלתה לחדר שלה.
"נדפקתי. כל כך נדפקתי." היא מלמלה כששכבה על המיטה שלה.
"איזו טיפשה הייתי." היא המשיכה כך עד שנרדמה.