השעון של דיירסבורג פרק 2

ג'אז הלכה ברחובות החשוכים. היא הסתובבה בחוץ כבר כמה שעות מאז שעזבה את ביתה של פיג'י. היא פשוט לא רצתה לחזור הביתה.
ואז הפלאפון שלה צלצל. זו הייתה אמא שלה, וג'אז הייתה בטוחה שהיא זועמת. ואם אמא שלה זועמת אז גם אבא שלה זועם.
והיא לא רוצה לראות את אבא שלה זועם עוד פעם.
היא לא ענתה לשיחה, אבל היא הניחה שהיא חייבת להתחיל לחזור הביתה. אחרי הכל כבר שתיים עשרה בלילה, והיא עוד צריכה לישון.
היא פנתה לכיוון שכונת הקרוואנים של דיירסבורג. בשכונה היו עשרים קרוואנים, רובם מאוכלסים בסוחרי סמים או במכורים לסמים.
היא גרה בקרוואן הכי רחוק מהכניסה, קרוואן קטן ומתפרק ללא גלגלים שעמד על לבנים, עם קירות שפעם היו לבנים ועכשיו היו כמעט שחורים וחלונות קטנים ששתיים מהם היו שבורים בגלל התקפות הזעם של אבא שלה.
היא נכנסה בשקט הביתה, מקווה שתוכל ללכת לישון הפעם בלי שיבחינו בה, אבל תקוותיה התבדו.
"ג'אז?!" אמא שלה צווחה ממקומה בקצה הקרוואן, במיטה הזוגית.
"שקט, אמא, את תעירי את אבא…" מלמלה ג'אז.
"למה את לא רוצה שאבא יתעורר? את מפחדת שהוא יעשה את הצדק איתך ויעניש אותך?" שאלה אמא שלה.
"אמא, הצדק של אבא כולל בעיקר מכות. מין הסתם אני מעדיפה ללכת לישון בלי לקבל מכות, למרות שייתכן שאת נהנית מזה, אני לא בטוחה, הרי את נשואה לו כבר חמש עשרה שנה." אמרה ג'אז.
"את צוחקת על אמא שלך?!" צווחה אמא שלה.
"לא… ממש לא… אמא, בבקשה תהיה בשקט." היא ביקשה שוב, אבל היה לה ברור שהיא לא תקשיב לה. אמא שלה המשיכה לצווח.
בסוף אבא שלה התעורר עם עיניים אדומות מאלכוהול, חוסר שינה וכעס. העורק בצווארו פעם כמו תמיד כשהוא כועס נורא.
הוא נעץ בה מבט עצבני, הבין במהירות שאשתו רוצה שהוא יעניש את ג'אז, ואז נעץ בה שוב מבט. ג'אז ידעה שהיא אבודה.
"הנה הכלבה שלא באה בזמן ומדאיגה את אמא שלה!" הוא צרח.
בשביל הרושם אמא שלה גיהקה ולקחה עוד שלוק מהוודקה שלה.
"אני לא חושבת שהיא ממש דאגה לי…" מלמלה ג'אז לעצמה. אבא שלה יצא מהמיטה שלו והתקרב אליה בצעדים מאיימים, הוא הרים אותה גבוה באוויר כמו חתלתול.
ג'אז ראתה את המבט בעיניו, והיא ידעה שהיא לא תצא ללא פגע היום.
הוא העיף אותה על השיש וצלחת התנפצה עליה. הוא נתן לה אגרוף בעין והפיל אותה שוב לרצפה.
"את הולכת לחטוף היום, ילדה חסרת משמעת." הוא אמר.
לאחר חצי שעה היא הועפה למיטה שלה שליד אחד החלונות השבורים כשהיא כולה פצועה ורועדת. חתיכת זכוכית נפלה עליה מהחלון השבור ושרטה אותה בידה, הדם הרטיב את הסדינים ולכלך אותם.
היא הביטה בכתם האדום על הסדין וביד מלאת הדם שלה, ואז שמעה את אבא שלה שוקע במיטה שלו.
"לימדת אותה לקח יקירי?" שאלה אותו אמא שלה.
"ברור מרתה. ואם הכלבה הזאת תעשה את זה שוב ותדאיג אותך ככה-" גיהוק. "אז אני כבר אלמד אותה כמו שלימדו אותי ברוסיה!"
עכשיו גם מרתה גיהקה.
"אוי, אתה כזה רוסי וכזה מדהים." היא מלמלה ונישקה אותו, שניהם גיהקו ואז התנשקו שוב והתחילו להתמזמז.
ג'אז לא יכלה לסבול את זה יותר. היא רצה החוצה ונמלטה אל הגדר שתחמה את השכונה.
היא התיישבה ליד בריכה ישנה שעכשיו בקושי נותרו בה מים כי אף אחד לא השתמש בה כבר שבוע.
היא הביטה בהשתקפות שלה.
היא הייתה יכולה להיראות טוב אילולא הסימן הכחול שהתחיל להתפתח סביב עינה הכחולה כמו המים בים ועיוות את פניה.
השיער הורוד החלק שלה היה מבולגן וכמה חתיכות אוכל נדבקו בו כשהיא נפלה על הרצפה, היא הייתה מלאה סימנים כחולים ישנים וחדשים שהרסו את העור השזוף חסר הפגעים שלה.
היא הביטה בידה הדקיקה ומכוסת הדם והבינה שזה ישאיר צלקת.
היא החלה לבכות בשקט, כדי שאף אחד מהשכנים הגנגסטרים שלה לא יישמע אותה ויחליט לעשות לה סיבוב שני.
"אני שונאת את המקום הזה." היא מלמלה בשקט, והביטה סביבה על הקרוואנים ההרוסים.
"אני כל כך שונאת את המקום הזה. הלוואי שאבא שלי היה מת. הלוואי שאמא שלי הייתה מתה. הלוואי!" היא הרימה מעט את קולה ומיד התחרטה, האור בקרוואן הקרוב אליה נדלק.
"אוי לא…" היא מלמלה וקפצה לתוך הבריכה, שם היא התכנסה לכדור וניסתה להיות בלתי נראית ככל יכולתה.
השכן שלה, גנגסטר ומוכר סמים מוכר בדיירסבורג, יצא החוצה בחלוק פרחוני.
"מי מפריע לי ולאשתי?!"הוא צרח. האור בקרוואן שליד גם נדלק ועוד בחור יצא החוצה בחלוק פרחוני.
"רוב, חשבתי שסיכמנו שאתה עושה את זה בשקט ובתוך הקרוואן שלך!" הוא צעק.
"אוי תשתוק כבר! מישהו הפריע לי בצרחות שלו!" ענה רוב.
"אז תשכח מזה! בטח איזה מישהו שבטעות הרים את הקול! אתה לא יכול לפוצץ לכולם את הצורה!" צעק הבחור השני.
"פעם אחרונה שאני מוותר! אם מישהו עוד פעם יפריע לי אני יורה בו!" צעק רוב ונכנס חזרה לקרוואן שלו, וכך עשה גם הבחור השני. שקט השתרר במקום והאורות נכבו שוב.
ג'אז יצאה מתוך הבריכה כשהיא רועדת מקור ומכאב.
"שונאת." הוסיפה פעם אחרונה ורצתה לחזור לקרוואן שלה, ואז הבינה שההורים שלה ככל הנראה עדיין עסוקים שם.
היא לא התכוונה לחזור לשם עכשיו.
היא חזרה לתוך הבריכה והצטנפה שוב לכדור, מקווה להירדם לפחות קצת הלילה.
אבל השינה הביאה איתה סיוטים.
בחלומותיה היא ישבה על המיטה שלה בקרוואן. היא שוב הייתה בת שש. היא הייתה מכווצת לכדור מתחת לשמיכה והקשיבה לצרחות הכאב של אמא שלה בזמן שאבא שלה הרביץ לה.
המחשבות שחשבה באותם הרגעים הציפו אותה.
'למה אבא מרביץ לאמא?' היא שאלה את עצמה.
'זה בטח מאהבה. זה מה שכל הזוגות עושים.' היא ניסתה לענות לעצמה, אבל היא חשה שזו לא האמת.
'אז למה היא צועקת כאילו היא לא נהנית? למה שהיא תעשה דבר כזה אם לא כיף לה?' היא הקשתה.
'אני לא יודעת. מבוגרים הם מוזרים.' היא משכה בכתפיה.
בקבוק הוודקה הריק של אבא שלה התנפץ לידה. היא נחתכה מאחת הזכוכיות שעפו לכל עבר.
"אאוץ'!" היא ייללה. הצרחות של אמא שלה פסקו.
"מה את צועקת שם ילדה טיפשה?!" אבא שלה נעמד מולה. היא מיד השתתקה.
"לא! בוב, תעזוב אותה מיד!" צרחה אמא שלה, מרתה.
"תשתקי שם!" הוא הרים את ג'אז באוויר והביט בה. היא יכלה להריח את הוודקה.
"את כלבה! למה את מפריעה לי?!" הוא צרח והעיף אותה אל פתח הקרוואן. ג'אז ניסתה לצאת מהפתח אבל הוא תפס אותה שוב וסגר את הדלת.
הוא השליך אותה למקום שבו שכבה אמא שלה. הן התחבקו. ג'אז שמה לב שהיא מחביאה את הפלאפון שלה בין הסדינים.
היא לא הבינה מה היא עשתה באותו הרגע, אלא רק לאחר כמה דקות, כשלפתע נשמעה דפיקה.
"מי זה?!" צרח אבא שלה.
"זו המשטרה. תפתחו מיד!"
בוב הביט במרתה ובג'אז במבט נואש, אבל מרתה רק משכה בכתפיה וקמה. היא עברה על פני בוב ההמום לפני שהבין מה קורה ופתחה את הדלת.
"זה הוא." אמרה מרתה והצביעה על בעלה.
השוטרים אחזו בו והוציאו אותו בכוח החוצה, בצרחות. מרתה חיבקה את בתה הקטנה והמפוחדת וחייכה אליה.
"הכל יהיה בסדר עכשיו." היא אמרה.
ג'אז התעוררה ובהתה בקיר הכחול של הבריכה. היא זכרה היטב את המשפט הזה. זה היה השקר הראשון של אמא שלה.
לאחר חמש וחצי שנים שבהן מרתה החלה להתמכר באטיות לאלכוהול בעצמה חזר בוב, הוא הציע לה נישואין מחדש והיא נשבתה בקסמו שוב. הוא כבר לא הכה אותה, הוא כמעט ולא הכה אף אחד, רק כשמרתה ביקשה.
בחמש וחצי השנים האלו היא הפכה לאדם אנוכי ומגעיל, והחלה לשנוא את ג'אז. היא נהנתה מכל פעם שבה בוב הכה את ג'אז.
ג'אז כמעט התגעגעה לצרחות הכאב של אמא שלה.
לפעמים היא קיוותה שבוב יחזור לעצמו ויתחיל להכות את מרתה שוב, רק בשביל לראות אותה סובלת.
'אלו מחשבות מגעילות. לכי לישון.' פקדה על עצמה ועצמה שוב עיניים.
הפעם היא לא חלמה.