השעון של דיירסבורג פרק 1

דיירסבורג הייתה עיירה קטנה ומתה יותר מבית הקברות העתיק שלה.
הדיירים שלה עזבו אותה כמו ספינה שוקעת. רק באותו אחר צהריים רותח עזבה משפחה את המקום. הדירה שלהם כבר הועמדה להריסה, לא היה שום טעם לנסות למכור אותה.
דיירסבורג הייתה קטנה, אבל אי אפשר היה להגיד שלא גרו שם אנשים פעם. בית הקברות היה עתיק ושש מאות אנשים היו קבורים בו, כולם היו תושבים של דיירסבורג במהלך השנים.
עכשיו גרו בדיירסבורג מאה משפחות ועוד מאה חמישים תושבים בודדים, רובם זקנים שפשוט לא היה להם כוח לעבור דירה בגילם המופלג, ושש משפחות היו אמורות לעזוב במהלך השבוע הקרוב.
דיירסבורג לא הייתה נוראה כל כך, למען האמת. היה בה מרכז קניות קטן, בית ספר, שני גני ילדים, שישה רחובות, בריכה ציבורית שהייתה פתוחה ושוממת כל הזמן, חורשה, גן חיות עלוב ואפילו מוזיאון שהציג אוסף מרשים של מכוניות.
בקיץ היה שם חם נורא ובחורף היה קפוא, גשם ירד באביב ובסתיו כמעט ללא הפסקה. מזג האוויר הזה הרס את הגידולים הרבים סביב דיירסבורג שהייתה מושבה חקלאית.
"השאלה הגדולה היא מי לעזאזל מקים מושבה חקלאית באמצע שום מקום לגמרי, במקום עם מזג אוויר כל כך נוראי. הם יכלו לזוז עוד קצת הרבה לכיוון צפון מזרח ולהגיע לניו יורק, או קצת הרבה לכיוון דרום מערב ולהגיע ללוס אנג'לס, אבל הם בחרו באמצע שום מקום הכי גדול שיש." התלוננה ג'אז בפני חברתה, פיג'י, וגם בפני דנה, ידידה שהן שנאו אבל נאלצו להשתמש בבית שלה בימים כאלו.
דנה הייתה שמנה, מכוערת, מעצבנת, מגעילה, שמנונית ומסריחה. אבל היא הייתה עשירה, והתכונה הזאת העלימה את מאות התכונות הרעות המעצבנות שלה.
הן ישבו בחדר של דנה באחר צהריים רותח של סוף הקיץ. החופש הגדול היה אמור להיגמר בקרוב וכל בני העשרה של העיירה היו עסוקים בתלונות.
"דנה, כדאי שתתפנו מהבית כי אנחנו עומדים לתקן את המזגנים עכשיו! צאו להליכה או משהו כזה, טוב?" קראה אמא של דנה מהקומה התחתונה. ג'אז הביטה בפיג'י במבט שכולו רחמים עצמיים.
"נלך לפיצה?" שאלה פיג'י את ג'אז בזמן שהיא קמה ונעלה את הנעליים שלה.
"אני לא באה." הודיעה דנה למרות שאף אחת לא הקשיבה לה.
"אבל אחותך והחברות המשונות שלה בטוח יהיו שם גם." אמרה ג'אז בגועל.
"הן לא, בדקתי לפני שבאתי אליך. הן יוצאות היום לטייל בשדות. מי מטייל בשדות בחום הזה?!" שאלה פיג'י את עצמה.
"אני לא יודעת. מטומטמות כמו האחות שלך?" שאלה ג'אז.
"כנראה. קדימה, בואי נלך לבלוס טיפה פיצה." אמרה פיג'י והן יצאו מהבית לכיוון המרכז המסחרי, שכונה גם גלגל ההצלה של המתבגרים של דיירסבורג מההורים שלהם ומהחום.
גלגל ההצלה שכן ליד יער, טיפה רחוק יותר מבית הספר היחיד בעיירה. היה צריך לעבור את בית הספר ואז לפנות שמאלה, לרחוב חסר השם שהוביל ליער, ואז עוד פעם שמאלה אל דרך שעוברת ליד היער ומאחורי בית הספר, ואחר כך ימינה אל הרחוב שפעם היה חסר שם ועכשיו נקרא דרך גלגל ההצלה, ושם נמצא גלגל ההצלה.
המקום המה מתבגרים כמו בכל יום. רובם ישבו בפיצה, או יותר נכון עמדו מול המזגנים וגנחו, והשאר הסתובבו בחנויות המעטות האחרות.
הלא מתבגרים היחידים במקום ברחו משם מהר ככל האפשר לאחר שהשלימו את העניינים שלהם במקום.
פיג'י וג'אז התיישבו ליד אחד השולחנות בפיצה והזמינו שתייה.
מרכז הקניות היה בנוי בצורת עיגול, את העיגול יצרו כל החנויות. במרכז הייתה רחבה עם באר ישנה שהשחיתו אותה לפני שנים ועכשיו שימשה עמדת די-ג'יי במסיבות שהתרחשו כאן מידי פעם.
הייתה כניסה אחת למקום: מעבר קטן בין שתי חנויות שאחת מהן פשטה את הרגל לפני שבוע.
"אז… מה עובר עליך לאחרונה? אחותך משגעת אותך, אני בטוחה." אמרה ג'אז. פיג'י הנהנה.
פיג'י הייתה חצי מתאומים, והחצי השני היה קליאו. שתי האחיות שנאו אחת את השנייה וניסו לרצוח אחת את השנייה בערך בכל רגע.
"היא פשוט כל כך מוזרה, אני לא מבינה את זה. פעם היינו בסדר, אבל היא השתנתה ואני השתניתי ו… הפסקנו לדבר. זה מעולה בשבילי, כי היא פשוט מטומטמת." אמרה פיג'י.
"אני כל כך מבינה אותך." אמרה ג'אז, למרות שלא הבינה שום דבר.
"את יודעת שביקשתי מאמא שלי לגור אצלך לכמה זמן, ואז קליאו אמרה שהיא תהיה האדם הכי מאושר עלי האדמות אם אני אעוף מהבית, ועכשיו אמא שלי אומרת שאם אני אוציא ציונים טובים במבחנים של תחילת השנה אני אוכל לבוא אליך לחודש?" שאלה פיג'י.
"את כזאת מדהימה, אבל את יודעת שאין שום סיכוי שבעולם שתצליחי, כן?" שאלה ג'אז. היא נהנתה מחברתה של פיג'י מאוד, אבל לא היה שום סיכוי שהיא תכניס אותה אליה הביתה.
היא לא רצתה שפיג'י תדע את זה. היא לא רצתה שאף אחד יידע את זה.
"אז נצטרך לחשוב על משהו. כי אני לא הולכת לתת להזדמנות כזאת טובה לחמוק לי בין הידיים." אמרה פיג'י ושיחקה בשערה הסגול כהה, שדמה בצבע שלו לחציל כחול והיה ארוך וגלי.
"אני יודעת." אמרה ג'אז.
"אבל הקטע הוא שאנחנו לא כל כך טובות בלחשוב על תוכניות." אמרה פיג'י בעצב.
"אל תדאגי, אנחנו יפות. כלומר בטוח יהיה איזה גאון מחשבים שיסכים לעזור לנו תמורת נשיקה." אמרה ג'אז.
"את כל כך מרושעת." צחקקה פיג'י.
"לא, אני כל כך יפה." אמרה ג'אז. בדיוק באותו הרגע נכנסו קליאו, ג'מייקה וצ'אד לפיצריה.
הן היו מלוכלכות בבוץ והשיער שלהן היה פרוע בגלל הטיול בשדות, התיקים שלהן היו מלאים בלימונים, תפוזים ושאר הפרות שהן הצליחו למצוא.
ג'אז ופיג'י הביטו בהן כאילו הן התגלמותו של השטן.
"אלים אדירים, תכתבו את זה. זה המשפט הכי עמוק ששמעתי ממנה עד היום." אמרה ג'מייקה.
"אוי, הן הגיעו. בואי נעוף, פיג'י." אמרה ג'אז.
"למה? לא רוצה לנשום את האוויר המזוהם שאנחנו מפיצות?" שאלה קליאו.
פיג'י וג'אז קמו ממקומותיהן ועזבו את המקום בראשים מורמים ובהליכה גאה.
"איזה מגעילות." אמרה ג'מייקה כשהתיישבה במקום שבו ישבה ג'אז לפני רגע. היא חיכתה שצ'אד וקליאו יתיישבו גם.
"היא כזאת עמוקה, שמעתן אותה? הגאונה של המאה." הוסיפה קליאו.
"בת אנוש טיפשה. כמו כולן." אמרה צ'אד.
"זהו, החייזרית אמרה את דברה. ונעבור לדבר הבא על סדר היום." אמרה קליאו.
"והדבר הבא הוא איך אנחנו רוצחות אותן? אני בעד הטבעה הפעם." אמרה ג'מייקה. קליאו הנידה בראשה למרות שהיא הייתה שמחה לדון במשך שעות בדרכי המוות של ג'אז ופיג'י.
היא לא סבלה אותן, והיו לה סיבות טובות מאוד. חוץ מזה שהן צחקו עליה כל הזמן בבית הספר, היא הייתה קרובה אליהן יותר מהאחרים, מה שגרם לה לשנוא אותן אפילו יותר.
"הפעם יש לנו משהו טיפה חשוב יותר. תחילת השנה מתקרבת, וזה אומר שעלינו לתכנן את מתיחת תחילת השנה." אמרה קליאו.
"יש לנו עוד זמן עד אז… הרי את המתיחה עושים רק בליל כל הקדושים השנה." אמרה צ'אד בשקט, קליאו העיפה בה מבט. צ'אד הייתה אדם שקט נורא, ובכל חייה קליאו לא שמעה אותה אומרת יותר מעשר מילים ברצף. היא מעולם לא אמרה שום דבר בכיתה, השתתפה בדיונים או שיתפה אחרים במחשבותיה.
המקסימום שהיה ניתן להוציא ממנה היה משפט בשעה, והיא כבר דיברה הרבה יותר מידי היום.
"את דברנית היום." אמרה קליאו.
"אני יכולה לחזור לשתיקה שלי." הציעה צ'אד.
"אני רק מבקשת הסבר." אמרה קליאו.
"אין הסבר. תמשיכו לדבר, אני צריכה להתכנס לי בתוך עצמי שוב פעם עד סוף השבוע." אמרה צ'אד.
"אוקי… בכל אופן, חשבתן כבר על משהו בשביל המתיחה?" שאלה קליאו.
"אנחנו צריכות לנצל את העובדה שזה ליל כל הקדושים ולהבהיל ילדים למוות." אמרה ג'מייקה.
"יש לי רעיון. אני הולכת לשדות לחשוב. אם אתן צריכות אותי אתן יודעות איפה אני." אמרה קליאו ורצה משם דרך היער אל השדות.
היא מצאה את המקום האהוב עליה ליד עץ האדר, מתחת לגשר שמעל הנהר.
הגשר היה עשוי בטון וישן נורא, ומתחתיו התפתל ערוץ קטנטן שכרגע היה לחלוטין יבש בגלל הקיץ.
קליאו נשענה לאחור והביטה בנקודה כלשהי באמצע הגשר.
"חוץ ממתקים, הדבר שהילדים הכי נהנים ממנו בליל כל הקדושים זה מקומות רדופים. הם תמיד שמחים לשמוע על איזה מקום רדוף ואז ללכת לשם ולהוכיח שהוא לא… " מלמלה לעצמה קליאו ואז בראשה עלה סיפור ישן על המרכז המסחרי.
פעם המרכז המסחרי היה גדול יותר והייתה בו תחנת רכבת, בתחנת הרכבת היה מגדל שעון.
הסיפור סיפר על זקן שהיה השען של התחנה, שמת בשרפה ומאז רודף את המרכז המסחרי.
אלו היו שטויות, ולאחר מחקר שקליאו עשתה היא גילתה שמעולם לא הייתה תחנת רכבת במקום, אבל הילדים יאמינו לכל דבר שימכרו להם.
"אנחנו צריכות רק לארגן מסיבת התגרות ברוחו של השען, ואז… הו, זה מושלם." היא קפצה ממקומה ורצה חזרה למרכז המסחרי, אבל ג'מייקה וצ'אד כבר עזבו.
מדוכדכת מעט, היא חזרה לביתה. הבית שלה שכן ברחוב הראשונים, שנקרא כך בגלל שזה היה הרחוב הראשון בעיירה ושם גם שכן מוזיאון הראשונים.
היא נכנסה לגינה שאף אחד לא טיפל בה כבר כמה חודשים ואז לתוך הבית.
"אמא, אני בבית!" היא צעקה.
"מעולה. בואי מיד לסלון, חסרת אחריות שכמוך!" צרחה אמא שלה מהסלון. קליאו ניסתה להיזכר מה היא שכחה לעשות היום, אבל לא מצאה שום דבר כזה. היא ניגשה לסלון.
"מה ביקשתי ממך לעשות?! מה ביקשתי?!" צווחה אמא שלה, ששכבה על הספה מול הטלוויזיה.
"אני לא זוכרת… מה ביקשת?" שאלה קליאו.
"את הבטחת לי שתעשי את המטלות של פיג'י כי היא עסוקה היום." אמרה אמא שלה.
"מה?! זה ממש לא נכון! אני עבדתי כל השבוע ופיג'י לא עשתה שום דבר והיום היה אמור להיות היום החופשי שלי! היא עבדה עליך!" צרחה קליאו בכעס.
"פיג'י הולכת לחטוף כשהיא תחזור. אבל לפני שהיא תחזור, יש דבר אחד קטן שאני צריכה לבקש ממך." אמרה אמא שלה.
"קטן." אמרה קליאו.
"אבא שוב פעם מצא את האלכוהול. תחביאי אותו מחדש לפני שהוא חוזר." היא אמרה ונרדמה.
קליאו משכה בכתפיה והלכה להחביא מחדש את האלכוהול. זה לא היה לה חדש.
אחרי שעתיים פיג'י חזרה, קליאו הלכה לפגוש אותה ואת ג'אז בכניסה.
"הו, את בבית." מלמלה פיג'י בעצב.
"כן, ואני מציעה לך להעיף את החברה שלך. שלא תראה אותך מקבלת מאמא את מה שמגיע לך." אמרה לה קליאו בחיוך ואז צרחה, "אמא!!! פיג'י חזרה!!!"
"תגידי לה שתבוא לסלון!" ענתה אמא שלה.
"ג'אז, באמת כדאי שתלכי." מלמלה פיג'י כשהיא כולה אדומה, ג'אז הנהנה ויצאה החוצה.
במהלך עשרים הדקות הבאות פיג'י עברה שטיפת מוח, ואז עבדה כמעט עד שתיים עשרה בלילה כדי להשלים את כל המטלות של השבוע.
"עייפה?" קליאו הציצה לתוך החדר של פיג'י כשהיא נשכבה במיטה.
"כלבה." סיננה פיג'י.
"לא, את."
"לא, את."
"לא, אני מתעקשת שאת תהיה הכלבה." אמרה קליאו, ולמרות שהיא לא רצתה להודות בכך זה עורר בה געגועים לתקופה שבה הן היו משתמשים בביטויים האלו בצחוק.
"לכי מפה כבר." מלמלה פיג'י.
קליאו יצאה מהחדר של פיג'י והלכה לחדר האמבטיה כדי להתארגן לשינה. היא קלעה את שיערה לצמה וצחצחה את השיניים שלה עד שהן הבריקו. אחרי שהיא סיימה עם הסידורים היא נעצרה להביט במראה.
היא נראתה יותר טוב מפיג'י, למרות שיהיו אנשים שיגידו אחרת. היה לה שיער שחור חלק, ארוך טיפה יותר מזה של פיג'י, עיניים כחולות ענקיות, עור חיוור, אף כפתורי ושפתיים קטנטנות.
היא הייתה רזה וקטנה.
פיג'י הייתה דומה לה בהכל פרט לשיער. השיער של פיג'י נטה יותר לגוון חציל והיה גלי יותר.
קליאו חזרה לחדר שלה והורידה את הבובה האהובה- שנואה עליה מהמדף.
זו הייתה בובה של ליצן, שמאז ומתמיד היה הפחד הכי גדול שלה. כשהייתה קטנה אבא שלה קנה לה את זה כדי שתישן עם זה ותתגבר על הפחדים שלה.
הליצן הפחיד אותה למוות, ובשבועות הראשונים איתו היא לא הצליחה בכלל להירדם, אבל ישנה איתו בכל זאת כי פחדה שהליצן יהרוג אותה אם לא תאהב אותו.
עם הזמן היא התרגלה אליו ואפילו נתנה לו שם- אדון האימה.
פשוט כי זה תיאר את מה שחשבה עליו בצורה הכי טובה.
"אוי, אימה, אני לא רוצה לחזור לבית הספר." היא התלוננה בפניו, וכמובן לא זכתה למענה.
"אבל יש דבר טוב אחד בבית הספר- וזה המתיחה. והשנה אנחנו הולכות לעשות את המתיחה הכי טובה שיכולה להיות." היא אמרה לו.
"שום דבר כבר לא יכול להשתבש." היא המשיכה, והרגישה את השינה נופלת עליה.
"אנחנו ניזכר בכל מקום. אם עד היום לא לקחנו קרדיט על המתיחות שלנו, השנה ניקח עלינו את הקרדיט." העיניים שלה נעצמו אל מול עיניו האדומות והמפחידות של הליצן.
"רק אל תרצח אותי במהלך הלילה." מלמלה קליאו ונרדמה סופית. הליצן המשיך להתבונן בה ולא זז.
רק קול תקתוק משונה עלה ממנו, אבל הוא השמיע אותו מאז ומעולם. לקליאו זה מעולם לא הפריע, והיא מעולם לא חשבה על זה פעמיים.
כשהשעון הענקי הסלון השמיע את צלצולי החצות הרועשים שלו עיניו של הליצן נדלקו וידו התרוממה מעט, כאילו הוא עומד להכות את קליאו.
ואז השעון הפסיק לצלצל, והוא השתתק.