השעון של דיירסבורג פרולוג

כל כך הרבה שעונים.
תקתוקים בכל מקום. הם מצלצלים בתוך האוזניים וחודרים למוח.
כל זיכרונות הילדות צפים ועולים שוב בעיניה. היא רואה את עצמה שוב שוכבת במיטה שלה בלילה חשוך, השעון על הקיר שמולה שבור ובכל זאת היא שומעת תקתוקים.
מאות תקתוקים. הם ממשיכים והם מתגברים, כאילו הם מתקרבים.
זה לא הגיוני, השעון הזה הוא היחיד בחדר, והשעון השני נמצא במטבח, קומה למטה. אין סיכוי שהיא מסוגלת לשמוע אותו פה.
היא מסתובבת במיטתה, מנסה להירגע.
היא רוצה לצאת מהחדר וללכת לדוד סאם, אבל הפחד משתק אותה. היא רואה צורות בחשכה.
'זה רק הדמיון שלי… זה לא אמיתי…' היא מנסה לשכנע את עצמה.
אבל היא יודעת שזה אמיתי, ושמשהו נוסף נמצא בחדר הגדול והאפל שלה.
היא מביטה אל תוך האח החשוכה ובטוחה שהיא רואה בתוכה פנים של ליצן.
'זה רק הדמיון שלי…' היא חושבת שוב אבל הדמעות מרטיבות את פניה. קולות התקתוק גוברים.
היא חושבת שדמות הליצן באח גדלה, ואז למרבה האימה הליצן צועד מתוך האח בתנועות רובוטיות.
היא מסתובבת לצד השני, וגם שם עומד ליצן.
היא צורחת ומנסה לזוז, אבל משהו בראשה מזהיר אותה לא לצאת מהמיטה.
הליצנים באמת לא נוגעים בה כל עוד היא לא זזה, היא ממשיכה לצרוח.
"דוד סאם! יש פה ליצנים! הצילו!" היא צורחת, הליצן שעומד מעל המיטה שלה מחייך חיוך גדול אפילו יותר, אם זה אפשרי בכלל עם המסכה שלו, ושולח אליה יד.
"לא! לא!" היא צורחת, אבל הליצן רק מושיט את ידו אל הפה שלה כדי להשתיק אותה.
"הכל יהיה בסדר כל עוד לא תתנגדי. צאי מהמיטה, ילדה קטנה. צאי מהמיטה שלך, ג'מייקה." אומר הליצן שעומד מעליה.
"תלך מפה בבקשה… תלך… אני מבטיחה לא לספר לאף אחד עליכם." היא אומרת.
"זה לא משנה, גם אם תספרי, הם לא יאמינו. מי יכול לחשוב שהליצנים הנחמדים יפרצו לבית וינסו לחטוף ילדה קטנה?" שואל הליצן.
"לאן אתם תקחו אותי?" היא שואלת כשהוא מושך אותה בכוח מחוץ למיטה.
"למגדל השעון." אומר הליצן.
הוא גורר אותה ברחובות החשוכים של הלילה, שרק עששיות מאירות אותם. הליצן השני הולך מאחוריו. שניהם צועדים כמו רובוטים.
אבל מאיפה הגיעו רובוטים למאה השבע עשרה?
"מה אתם תעשו לי? תעזבו אותי, אני רק ילדה קטנה… תעזבו אותי!" היא צורחת אבל הם מתעלמים ממנה.
"את מיוחדת. אנחנו זקוקים לך כדי לתקן את השעונים. השעונים הרוסים. עזרי לנו לתקן אותם." ממלמלים הרובוטים בקול מתכתי. הם חוזרים על זה שוב ושוב.
הם נכנסים למגדל השעון ועולים לקומה העליונה ביותר. הם משליכים אותה על קורה וממקומה היא יכולה לראות את דיירסבורג מתוך השעון, היא כולה נראית אפופה ערפל לבנבן בגלל הזכוכית.
"את מיוחדת. אנחנו זקוקים לך כדי לתקן את השעונים. השעונים הרוסים. את תעזרי לנו לתקן אותם." אומר הליצן הראשון.
"אני לא מסוגלת לתקן שום שעון…" היא ממלמלת.
"ג'מייקה, תקני את השעונים." הליצן מוציא סכין.
"אני לא יודעת!" מייללת ג'מייקה.
"תקני את השעונים."
"אבל איך?!"
"תקני את השעונים."
"איפה השען? למה הוא לא מתקן את השעונים?"
"הרגנו את השען כשהגענו לפה. תקני את השעונים. תקני את השעונים. תקני את השעונים. תקני את השעונים. תקני את השעונים."
"אני לא מסוגלת!"
"תקני את השעונים." הליצן מתחיל להתקרב אליה עם הלהב החד בידו. היא נסוגה לאחור על גבי קורת העץ עד לשעון הגדול.
"תקני את השעונים."
היא שולחת את ידה אחורה כדי לחוש בשעון. ברגע שידה נוגעת בו נשמעת פעימה משונה. היא קופאת במקומה.
"היא קפאה. היא קפאה בזמן. עלינו להסתיר אותה. תסתיר אותה." אומר הליצן עם הסכין לשני.
"היא תקנה את השעונים?" שואל הליצן השני.
"היא בהחלט תקנה אותם. ברגע שתחביא אותה תחזור לפה ונוכל לחזור הביתה. המקום ייחרב בקרוב, אל תדאג, אף אחד לא יידע שהיינו פה. עכשיו לך." אומר הליצן הראשון. הליצן השני לוקח את ג'מייקה הקפואה תחת ידו ונעלם.
הוא חוזר אחרי עשרים דקות.
"אתה לא חושב שנגרום לנזק? להקפיא ילדה בזמן, להרוג את השען, וברגע שנעזוב השעונים שוב יצאו משליטה… זה עלול לגרום לבעיות גדולות בעיירה הזו." שואל הליצן כשהוא חוזר.
"אל תדאג, הילדה מוסתרת היטב, אף אחד לא יגלה אותה. ואם אתה כל כך דואג לבעיות כאן, אז נוכל לחזור בעוד כמה מאות שנים. כשנחזור הילדה תתעורר, אנחנו נמצא לנו מקום טוב להשגיח ממנו על הקורה כאן. בינתיים, אנחנו צריכים להתרכז בחזרה הביתה." אומר הליצן השני.
"כן, הביתה." אומר הראשון ונוגע בשעון. שניהם נעלמים.

שלוש מאות שנה לאחר מכן משהו בלתי מזוהה נופל מהשמיים באזור שומם בארצות הברית. כשמדענים מגיעים לחקור את המקום הם מגלים רק שתי בובות ליצנים קטנות שוכבות בתוך מכתש ענקי.

כמה שנים לאחר מכן מגיעה לבית משפחת ג'קסון ילדה בלונדינית ורזה, לבושה סחבות ויחפה. היא מודיעה שזה הבית שלה.
אף אחד לא חולק על דעתה, הם מתנהגים כאילו גרה שם מאז ומעולם.
לילדה קוראים ג'מייקה.