השנה היא 2499 – פרק ראשון

זאת הפעם החמישית השבוע שההורים שלי יוצאים מהבית ולא אומרים לאן, זה כבר התחיל להיות מוגזם, חשב לעצמו הורנג'י. לא רק ההורים שלו יוצאו במסתוריות הזו, כל המבוגרים בבניין, טוב, כמעט כולם. היחידה שלא הלכה זו השכנה מהדירה שבקומה השישית, היא מתלוננת שהיא זקנה מדי בשביל הדברים האלו. כולם היו נעלמים פתאום, כולם ביחד, בלי לשאול שאלות או לתת תשובות. הורנג'י החליט להתקשר למבל ("היפה" נהג לומר, הוא אהב אותה) , אולי ההורים שלה אמרו משהו, אבל אז נזכר שההורים שלה נתקו את הטלפון מאז התחילו שיחות מוזרות מהאנשים לא מוכרים, הוא פשוט ילך אליה, רק חבל שהיא גרה בקומה השישית.
לפתע נשמע דפיקה בדלת, הורנג'י ניגש אל הדלת ופתח אותה. החבר הכי טוב שלו, רובי, עמד בפתח. הורנג'י ורובי חברים מאז היותם ילדים קטנים. הם נולדו באותו יום, רובי בבוקר והורנג'י בערב, הם תמיד גרו זה לצד זה , הם היו אותו הגובה, אהבו את אותם הדברים וסקרנים לדעת מה המסתוריות הזו של ההורים שלהם. בעצם, ההבדל היחיד בין שניהם היה , שהורנג'י בלונדיני עם עיניים חומות ורובי הוא חום עם עיניים ירוקות, וזהו… טוב, להורנג'י לא היו אחים ולרובי היו ארבעה אחים ושתי אחיות, וכולם היו גדולים ממנו.
"גם ההורים שלך יצאו?" שאל הורנג'י
"כן" הוא אמר "ואני יודע לאן, בוא נקרא לשאר שיבואו איתנו"
"בסדר" הנהן הורנג'י "אני רק אנעל את הבית"
לאחר שנעל את הבית הם ירדו אל הקומה הראשונה, לקרוא ג'ייד, מיד אחריה לשאר הנערים, לדניאל, שין, מבל, שאנל ולכל מי שרק יכלו, רק לנערים, רק עליהם היה אפשר לסמוך
******
הקומה הרביעית, הכי הרבה דיירים שכמובן כמעט כולם נמצאים במקום ההוא שרובי עדיין לא מוכן לגלות. היחידה שהסכימה לבוא איתם זוהי ג'ייד. היא הייתה ילדה נמוכה יחסית לגילה, היו לה תלתלים חומים בצבע דבש ועיניים כחולות ועמוקות, היא הייתה מלאה במון נמשים, אבל במקרה שלה זה היה יפה. הדירה הראשונה הייתה הדירה ששייכת למשפחתה של שאנל. שלושתם קיוו שהיא תסכים, היא הייתה הנערה הכי חכמה בבניין, גם היא גדלה יחד עם הורנג'י ורובי.
הם דפקו בדלת, אחיה הקטן פתח אותה.
"דין לא פה" הוא אמר. לאח הגדול של שאנל קוראים דין, הוא כבר בן שמונה עשרה והם סברו כי הוא הלך יחד עם הוריה למקום ההוא.
"אנחנו לא מחפשים את דין , אנחנו מחפשים את…" החלה ג'ייד להגיד אך האח הקטן לא נתן לה לסיים.
"שאנל!!!" הוא צעק
"מה?" היא צעקה בחזרה
"חברים שלך"
כנראה ששאנל קראה ספר כמו בדרך כלל, זה לא שיש משהו מעניין לעשות בבניין שנמצא באמצע אי שנמצא באמצע הים , במיוחד בחורף כשהכל גשום. הם שמעו מכיוון החדר שלה רעש שנשמע כאילו היא סגרה משהו, היא אכן קראה ספר.
היא הלכה במסדרון והתקדמה לכיוון הדלת "מי זה?" היא שאלה למרות שכבר ראתה אותם.
"או היי" היא אמרה "אתם יוצאים לחפש הרפתקאות?"
שאנל תמיד חשבה שהנערים בבניין מחפשים דברים מעניינים, בצדק, אבל בזמן האחרון היא די הגזימה. היא החלה לקרוא ספר שמצאה על החוף, שם לא היה לו. והיא לא ממש הבינה את העלילה, אבל הוא מעניין אותה, הוא דיבר על הרפתקאות של כמה נערים משועממים, כמו הנערים בבניין ההוא. כשהיא ספרה להורים שלה על כך, הם הכריחו אותה לזרוק אותו, אבל במקום זה היא החביאה אותו בתא סודי שמצא בקיר שלה, אף אחד לא יודע איך נוצר התא הזה, אבל הוא שימושי לה מאוד.
"לא…." אמר רובי והביט בה במבט קצת זועם, הוא לא אהב את הציניות שלה.
"אז?"
"אני יודע לאן כולם נעלמים כל הזמן"
"בואי איתנו.." אמרה ג'ייד במהרה.
"אני לא יכולה" סרבה שאנל "אני צריכה לשמור על אח שלי, חוץ מזה, ההיעלמות שלהם לא מעניינת אותי כל עוד הם חוזרים, אם זה סודי אז אני לא אמורה לדעת, מצטערת"
"בבקשה?" אמרה ג'ייד והביטה בה כמו כלב עצוב
"מצטערת, אני חוזרת לספר שלי עכשיו, ביי"
היא סגרה את הדלת בטריקה.
"וואו" אמר הורנג'י "מה יש לה?!"
"בטוח עובר עליה משהו" אמרה ג'ייד "היא לא כזאת"
"אתם חושבים שהיא יודעת?" שלא רובי "אולי היא יודעת ולא אומרת לנו"
"אין סיכוי שהיא יודעת" השיבה ג'ייד "היא הייתה אומרת לי, היא מגלה לי הכל"
"הכל….?!" הסמיק הורנג'י.
הוא קיווה ששנאל לא מספרת הכל לחברתה הטובה ג'ייד. הוא זוכר את זה, זוכר טוב מאוד. בקיץ האחרון, הם נשבעו לא לספר לאף אחד מה שקרה בחוף , הוא לא סיפר, הוא קיווה שגם היא לא.
"בכל בסדר?" חייכה ג'ייד
"כן, הכל בסדר" שיקר הורנג'י "שנמשיך?"
"אהה…. טוב"
הם דפקו בעוד כמה דלתות, רק שין, שהיה גדול משלושתם בשנה, הוא היה ילד גבוהה ומצטיין בספורט , במיוחד בריצה ושחייה, האפשרויות היו די מוגבלות, הרי הם לא נמצאים בעיר.
אל הקומה החמישית העדיפו שלא לבוא, שם הנמצאים כל הנערים שחושבים שהם הכי טובים. הם העדיפו לוותר על השתלטנות שלהם, ובכל מקרה עדיף לא לערב אותם, כי סודות הם לא היו שומרים. זה די מוזר שהם נמצאים רק בקומה חמש, וכולם כאלה, אין מישהו יוצא דופן.
ארבעת הנערים עלו ישר אל הקומה השישית והאחרונה, הקומה שבה גרה מבל.
הדירה הראשונה בקומה השישית הייתה ריקה מאז שהדייר שגר בו מת, עברו הרבה שנים מאז , בערך ארבע עשרה שנים. לכן החלו עם הדירה השנייה. כולם סרבו, לכל אחד היה תירוץ אחר, חלק לא פתחו את הדלת. רק דירה מספר עשרים נותרה, הדירה שבה גרה מבל עם אביה ואחותה הקטנה (הורנג'י מאוד שמח, וגם רובי, גם רובי אהב אותה, הרבה יותר מהורנג'י. הוא רוצה אותה) .
הם דפקו בדלת, לא הייתה אף תשובה.
איפה היא? שאל הורנג'י את עצמו. מכל האנשים בבניין, הוא הכי דאג לה, הוא הכיר את הסיפור שלה, הוא ידע עליה יותר מידי, דברים שלא היה אמור לדעת, הוא יודע מאיפה היא באה, לכן הוא דאג לה כל כך.
"מבל!!" צעקה ג'ייד ושנייה לאחר מכן צעקה השכנה ממול : "שקט!!!" זו הייתה המובגרת היחידה שלא הלכה. "מצטערת!" צעקה ג'ייד בחזרה.
לפתע הדלת נפתחה. זו הייתה אחותה הקטנה , טארה.
"מבל מתקלחת" היא אמרה. טארה הייתה דומה מאוד למבל, לשתיהן היה צבע עיניים כחול ושיער חום חלק וקצר יחסית (עד הכתפיים). היא הייתה קטנה ממנה בסך הכל בשנה וחצי
"כשהיא תצא תגידי לה לרדת אלינו, אנחנו נהיה בבית שלי" אמר הורנג'י
"מה אתם הולכים לעשות?" היא הסתקרנה. טארה הייתה ילדה מאוד סקרנית, היא אהבה לחטט בענייניהם של אחרים ולא פעם שמעו על כך שהוריה כעסו בגלל הסקרנות שלה. גם היא נסתה לדעת מה המובגרים מתכננים ולמה הם נעלמים וחוזרים כל הזמן.
"אהה…סתם, אנחנו רואים סרט" שקרה ג'ייד אבל טארה לא האמינה. גם האחרים לא היו מאמינים, ג'ייד היא לא שקרנית טובה.
"כן , בטח"
"מי אלה" לפתע נשמע צעקה מכיוון חדר האמבטיה , זו הייתה מבל
"חברים שלך" צעקה טארה
למרות שהייתה חצי ערומה (רק מגבת עטפה את גופה), היא באה לכיוון הדלת "היי" היא חייכה "מה אתם עושים פה כולכם"
"הם שוב יצאו" אמרו שין , רובי והורנג'י ביחד . גם שין אהב את מבל, לא פעם הוא ורובי רבו עליה, היו יכולים לשמוע את הצעקות שלהם. מבל ידעה על האהבה כלפיהם, היא אהבה את שיניהם.
"אני יודעת, מה זה כל כך חשוב?" היא שאלה והסתלה עליהם במבט מוזר, היא לא הבינה מה רוצים ממנה.
"אני יודע איפה הם עכשיו"
"ו…"
"את לא רוצה לדעת מה הם עושים? לאן הם נעלמים, מה קורה עכשיו? ולמה הם כל הזמן חוזרים הביתה מודאגים?"
"כן.."
"אז את באה?" שאל הורנג'י
"אוקי" היא חייכה
"גם אני רוצה לבוא" לפתע בקשה טארה
"את לא יכולה" אמר שין "את קטנה מידי"
"לא נכון" התעקשה טארה
"צריך שמישהו יישאר פה" אמרה מבל, היא שכנעה את טארה לא לצאת. אך אחרי ויכוח די ארוך, שבסופו טארה כמעט בכתה (היא הייתה רגישה מאוד) . הסכימו לה ללכת.

"כבר חצי שעה שאנחנו הולכים ! לאן אתה לוקח אותנו?!" התלוננה טארה לרובי, שהוביל את כולם.
"את זאת שרצית לבוא, אין לך זכות לדבר" לחשה ג'ייד. טארה הסתכלה על אחותה מבל, ומבל הביטה בה בחזרה, היא הסכימה עם ג'ייד. כולם דברו זה עם זה, לפעמים בזוגות, לפעמים בשלישיות , ביחד או לא דיברו.
"הגענו" אמר רובי לבסוף. הם עמדו מול בול עץ גדול שהיה מוצב באמצע של שיח גדול.
"אנחנו עומדים מול בול עץ… " אמר הורנג'י "אתה בטוח ש…"
לפני שהורנג'י סיים את המשפט, רובי זרק אבן לעבר חור שהיה בעץ, הוא כנראה שימש פעם לקן של ציפורים.
לפתע השיחים זזו ובתוך העץ הופיע פתח קטן. אך הוא היה חסום במן רשת אדומה
.לפתע העץ החל לדבר.
"שמו מקרופון בתוך העץ" אמר רובי
"הססמא" אמר הקול
"נוקטיון ורוד חד שנתי" אמר רובי והרשת האדומה נבלעה לתוך העץ
"נוקטו … מה?!" שאלה טארה בעוד רובי נכנס לתוך החור ואחריו כולם
"זה צמח שנמצא מתחת למים, גילו אותו לפני מאה שנה, הססמא לפתח היא על שם של פרח וכל יום הססמא משתנה"
"ברוכים הבאים חברי ועדת סיקרטוואר" אמר הקול.