השלישית-פרק 1 (the third)

אוקיי, הנה זה בא..
אני צועדת אל עבר הכניסה בהתחלה לאט ואז קצת יותר מהר כי אני מבינה שהליכה יותר מידי איטית תמשוך הרבה יותר תשומת לב מהליכה בקצב רגיל תזכרי ברנדי שומרים על פרופיל נמוך פרופיל נמוך לא מרימים את הראש מהרצפה לא יוצרים קשר עין עם אף אחד אני לא צריכה להזכיר לך שגם בשיעור לא מוציאים מילה מהפה נכון? גם ככה האנגלית שלך לא מספיק מלוטשת רגע, למה אני מדברת אל עצמי? אוח אני כבר מתחילה להשתגע איך הגעתי לכאן בכלל אני מרגישה דמות בסיפור של ילדה בת 16…כאילו אני הבחורה החדשה הזאת שעברה לארץ אחרת ועוד מעט תמצא את הקפטן של נבחרת ה… ה… כדורסל? או שזה הוקי? או פוטבול? אני עדין לא כל כך סגורה על איך זה העובד פה ברוקסבורי פאקינג קונטיקט. אוי אלוהים קונטיקט? רוקסברי? באמת? איזה שטויות אני רוצה לתל אביב. עכשיו.

מפה לשם ההליכה שלי במסדרון עוברת ברגוע אני נכנסת לכיתה שאני כמעט בטוחה שאני אמורה להיות בה אני ממש מקווה שזו הכיתה הנכונה. הכיתה כמעט ריקה מלבד לילד אחד שיושב עם אוזניות שבערך בגודל של הראש שלי מאזין למוזיקת רוק כל כך חזקה שאני יכולה להישבע שלוח רועד. את הפנים של הילד אני לא יכולה בכלל לראות הן מכוסות בשיער שחור שמסתיר חצי מפרצופו בצורה אלכסונית. ממש כמו בתל אביב אני חושבת לעצמי גם פה יש ילדי סנטר.

הכיתה נשארת ריקה כשרק אני ומיסטר סנטר בה משהו כמו רבע שעה שאני מבלה את כולה בלקלל כל רגע את "משרד החוץ" ו"משרד ראש הממשלה" על השליחות הזאת עאלק משרדים מדהים כמה שאבא אוהב לזיין לנו את המח על משרדים גבר אנחנו יודעים שאתה עובד במוסד זה בסדר, לא נגלה, נשבעים ב…אבא?

ואז,צלצול. תבינו אני רגע לצלצול נחמד על רקע המנגינה של "happy birthday to you" אבל לא פאקינג רוקסברי היי סקול הולך על הצד האיימתי שלו הצלצול נשמע כמו חלק משיר מהפלייליסט של דרקולה. הכיתה מתמלאת ומתמלאת ומתמלאת ואני מודה לאלוהים שבניגוד לישראל פה יושבים בשולחנות יחידים לגמרי תורם לתכנית ה"לא יוצרת קשר עם בני אדם במשך שנתיים" שלי.

אחרי כל עדר התלמידים נכנס בחור שנראה דווקא די צעיר, אני חושבת שהוא מורה למתמטיקה זה מה שאמור להיות במערכת בכל מקרה אם קראתי אותה נכון,כן קראתי אותה נכון אני מניחה,האנגלית שלי לא עד כדי כך גרועה. ואז הוא מתחיל לדבר ולדבר ולדבר משהו על מבחני אמצע השנה ועל איך הם יהיו בנוים אבל הראש שלי בכלל לא שם הראש שלי בתל אביב. התיישבתי ליד החלון ככה שאני רואה את העצים שמהם זולגות טיפות מים קטנות זה קצת מרגיע אותי אבל זה מזכיר לי שאני לא בארץ. אין מראה כזה בארץ בספטמבר. המעלות בחוץ די נמוכות קלומר אני רגילה לבערך 35 מעלות בתקופה הזו של השנה כשכאן, כאן 17 מעלות וקר לי, קר לי מאוד.

היום חולף כל כך מהר הספקתי לעבור 2 שיעורי מתמטיקה ושיעור היסטוריה שם התחלנו ללמוד על מלחמת האזרחים התעניינתי מאוד בשיעור הוא עבר לי מהר מאד הייתי מרותקת המורה שלנו להיסטוריה היא אישה מבוגרת הייתי אומרת שהיא בערך בת 60 והיא שופכת את המידע שלה בהיסטוריה כמו ששופכים מים מבקבוק לבקבוק כל כך מהר וכל כך חלק זה מרתק.

בהפסקה אני מתיישבת בשולחן פינתי ומוציאה סנדוויץ' עם קוטג' הבאנו כמויות של קוטג' מהארץ לעזאזל עם האמריקיים אפילו קוטג' אין להם? אני חושבת שלפני שמוצרים נכנסים לסופר כאן הם עוברים בדיקת בריאות רק הפוכה אם הם בריאים מידי, אין להם כניסה.
"ג'ינג'ית" אני שומעת קול די נמוך מאחורי הכוונה אלי? אני מסתובבת ועומד מולי בחור שנראה כמו פאקינג גוליית עצום מה זה עצום? ענק שרירים מפה ועד להודעה חדשה. יופי ברנדי מצאת לך עם מי להסתבך. "את יושבת לנו בשולחן" גוליית אומר "לנו?" אני שואלת ואז משתעלת לא דיברתי מילה בערך מהשניה שקמתי. מאחורי גוליית יוצאים שלושה בחורים בישראל היו נקראים חנונים,שחיפים רזים וקטנים שניים מהם ממושקפים אני מניחה שהסיפור הוא הסיפור הידוע גוליית מכריח אותם לעשות לו את השיעורי בית או משהו. "לי ולחברה" הוא אומר. אוקיי…החברה? לזה לא ציפיתי. "מצטערת" אני מגמגת תך כדי צחקוק, אולי גוליית הזה לא כזה מסוכן? אני קמה כשהוא מניח את היד שלו על הכתף שלי ואני מרגישה משקל עצום נוחת עלי "זה בסדר את יכולה לשבת רק תפני לנו קצת מקום?" הוא שואל בנחמדות שלא ציפיתי לה בשום צורה מצד אחד אני חושבת שהתכנית של לא לדבר עם אף אחד נהרסה, מצד שני הם באמת נראים נחמדים אז למה לא? אני מהנהנת והארבעה מתיישבים "אז את חדשה פה?" שואל אחד הממושקפים "כן" אני עונה בחיוך קטן "אני ברנדי, אהה בר זאת אומרת השם שלי זה בר כולם קוראים לי ברנדי" – "כולם"? שואל הממושקף השני "כבר הספקת להכיר חברים?".
"לא ממש התכוונתי שבבית כולם קראו לי ככה" אני אומרת ומתחננת שלא ישאלו אותי מאיפה אני. "הו אני מבין" הוא אומר ומציג את עצמו "אני ג'ון וזה אליוט" הוא אומר ומצביע על הממושקף. אני מתחילה להפעיל את הזיכרון המאוד מאוד בעייתי שלי… ממושקפים- ג'ון ואליוט "זה ארון" הוא ממשיך ומצביע על גוליית "ואני ג'ספר" אומר החנון שלא ממושקף.
אני אוכלת עם החבורה כשפתאום ג'ספר שואל "אז מתרגשת לטקס בחירה?" אוקיי. מה זה לעזזל טקס בחירה? "סליחה, למה בדיוק?" אני שואלת ומרגישה פעורה מתמיד. "טקס הבחירה…לא שמעת על זה?" ג'ספר שואל "מה אתה מלחיץ אותה..זה בסהכ טקס שיש לכל ילדי כיתה יא בכל שנה שבוחרים את המגמת לימוד לא ביג דיל" אומר ארון "מה? איך זה שלא שמעתי על זה מה הן האפשרויות?" אני שואלת בבלחץ אף אחד לא דיבר איתי פה על מגמות! חשבתי שזה תופס רק בארץ "אין אפשרויות זאת אומרת יש אבל לא את בוחרת הכל הולך בהגרלה" ארון אומר "הגרלה? מה זאת אומרת אין לי זכות בחירה?" אני שואלת וקצת מתעצבנת "אל תראי את זה ככה זה לא במובן שלילי זה פשוט כדי שכל אחד יפתח לדברים חדשים הרעיון פה זה לגרום לכל אחד לגלות משהו קצת יותר חדש אצלו בטקס בוחרים את המגמה ועוד פעילות "אפטר סקול" שהיא חובה" ארון מסביר "כן ארון ממש הגרלה אני בטוח שאתה כבר רשום אצלם בהיאבקות" אומר ג'ון ואני נכנסת לפאניקה לא רוצה לעשות כלום אחרי בית ספר ולא רוצה מגמה ולא רוצה קונטיקט אני רוצה תל אביב!.