השלישייה – פרק 3

דניאל התעוררה בבוקר עם חיוך של הפנים , הוא נמחק כאשר נזכרה באירועים מהערב הקודם .
היא ירדה ממיטתה באטיות לא אופיינית ויצאה אל כיוון חדר האמבטיה. הבית היה שקט, בלי מריבות או צעקות.
מוזר, חשבה.
דניאל סגרה את הדלת של חדר האמבטיה והשאירה את המחשבות האלה מאחוריה . היא צחצחה את שינייה ושטפה את פניה במהירות. במוחה חלפו אין ספור מחשבות על איך תספר לחברתה האהובה שהיא לא תבלה אתה את החופשה . היו להם כל כך הרבה תוכניות ועכשיו … עכשיו הכל ירד לטימיון .
דפיקה חזקה על דלת האמבטיה הוציאה אותה ממחשבותיה העצובים.
"מי שזה לא יהיו אני באמצע!" צעקה דניאל.
"דניאל את יודעת שהשלפוחית שלי נורא רגישה בבוקר!" זה היה דון והוא נישמע לחוץ כמו בכל בוקר. דניאל צחקה צחוק חרישי. דון תמיד ידע איך לגרום לה לחייך. מילה קטנה שלו גרמה לה להיות מאושרת. לפחות הוא וג'יימי לא יעזבו אותה…
דניאל פתחה את הדלת ולפני שהספיקה לומר משהו היא שמעה את נקישת המנעול .
"אין בעד מה … " מלמלה בחיוך קל ופנתה לכיוון חדרה . דניאל נכנסה לחדרה ופתחה את ארון הבגדים הרחב שלה . ערמת בגדים איימה ליפול אלי לכן היא שלפה משהו מהארון וסגרה אותו במהירות בזמן שנשענה על דלתות ארונה.
למזלה זו הייתה שמלה קייצית פרחונית שהתאימה בדיוק ליום האחרון ללימודים . דניאל נעלי את נעליי אצבע ורודות שהיא השאילה מחברתו של ג'יימי ,אנני, וירדה במורד המדרגות בקלילות כשתיק הצד שלה תלוי על כתפה הימנית.
דון כבר היה במטבח לבוש כהרגלו בחולצת טריקו ישנה ובגינס דהוי .
"את יודעת איפה ג'יימי? הוא לא בחדר שלו… " דון שאל את דניאל בזמן שטיגן משהו במחבת .
"מוזר… " מלמלה דניאל יותר לעצמה .
כמו על פי סימן דלת המטבח נפתחה וממנה נכנס ג'יימי , הוא נראה נורא. עיגולים שחורים וגדולים היו מתחת לעיניו, בגדיו היו מלוכלכים ומקומטים. נראו כאילו הוא ישן במזבלה וגם הריח שלו לא היה מלבב במיוחד…
"ג'יימי?" קרא דון ויצא מהמטבח עם 2 צלחות עם ארוחת בוקר עליהם.
"מה קרה לך ?" שאלה דניאל את אחיה. היא הופתעה מכך שהוא לא נראה שמח הרי ג'יימי היה האדם הכי שמח שהיא הכירה.
"אני לא רוצה לדבר על זה … " הוא חלף על פניה בלי להביט בה. אך לשנייה הוא נעצר והסתובב אל כיוונה, כשראשו שפוף. דניאל השפילה את מבטה אל המקום שעליו הסתכל. על נעלי האצבע שלי? לא … של אנני…
"ג'יימי? משהו קרה עם אנני?" היא התקרבה אליו ובאה להניח את ידה על כתפו. נראה היה שרק צליל שמה כאב לו.
"תעזבי אותי, דניאל…" הוא מלמל בעצב. הוא הזיז את ידה ממנו והמשיך להתקדם אל עבר חדרו.
דניאל הביטה באחיה בהלם. הוא בחיים לא התנהג ככה. אפילו שקיבלו את הבשורה הוא נראה טוב יותר מעכשיו.
"אתה יודע מה עובר עליו?" שאלה את דון שכבר הניח את ארוחות הבוקר שלהם על השולחן הקטן. הוא הניח בראשו בעצב.
"אין לי מושג… אני הולך לנסות לדבר אתו. בינתיים תאכלי." הוא הצביע על ארוחת הבוקר שלי והתחיל להתקדם אל חדרו של ג'יימי.
"לא! דון, חכה רגע!" דון הסתובב לכיוון אחותו. מבולבל. בסך הכל רצה ללכת לבדוק מה שלום אחיו.
"תן לו קצת זמן להיות לבד. הוא צריך את זה…" עיניה של דניאל הביעו תחנונים. היא כל כך נבהלה מג'יימי? התפלא דון. הוא חייך והנהן בשקט.
"בסדר. בכל מקרה הוא יהיה חייב לרדת בקרוב. אני חושב שהוא מעדיף להיות אתנו מאשר לסבול את איימתה של ונסה.." השניים גיחכו כי ידעו שזו האמת.
דון התיישב ליד דניאל ואכל את חביתת הבוקר שלו בהנאה. גם דניאל נהנתה , דון תמיד היה טבח מצויין.
עברה כבר חצי שעה והשניים סיימו לאכול. דניאל המשיכה לשתות בהנאה קלה כוס עם מיץ תפוזים ודון רק ישב לידה וחיכה שג'יימי ירד.
"למה הוא לא יורד?" שאלה דניאל את דון.
"אולי כדי שאעלה בכל זאת ?" שאל. דניאל הנהנה. זה היה מוזר מידי .
דון עלה במעלי המדרגות ודניאל חיכתה במטבח, עדיין חושבת על מה לומר לחברתה.
דקה אחת עברה, אולי שתיים ודן ירד למטה בפרצוף מובס.
"הוא יבוא בסקייטבורד שלו . עם הוא בכלל יצא מהמיטה …" אמר דון .
"אתה חושב שזה קשור לאנני?" שאלה דניאל. היא ידעה בוודאות שזה קשור עליה.
"למה את חושבת?" שאל אותה דון, מנסה להבין מה מטריד את אחיו.
"שנייה לפני שעלה לחדרו, הוא הביט בנעליים שלי. בנעלי אצבע של אנני. היית, או ליתר דיוק- לא היית, רוצה לראות את המבט הכואב שהיה על פניו. זה בטוח זה."
כאילו לפי סימן, ג'יימי ירד אל המטבח. הוא לבש את חולצת בית הספר הכחולה שלו ומכנסיים שחורים. הוא נראה נורא יותר ממקודם. בכבדות הוא לקח כוס מים ושתה ממנה בלגימות מהירות. הוא אפילו לא הסתכל על אחיו הנדהמים מחוסר שמחת החיים שאליו הם כל כך רגילים ואוהבים.
"בוקר, ג'יי." אמר דון בחוסר נוחות. ג'יימי אפילו לא הביט בדון המבוהל.
"מה קרה?" דניאל שאלה מאחר וג'יימי לא ענה, היא התקרבה אליו והתכופפה כדי להביט בעיניו.
"ג'יימי, זה קשור לאנני נכון?" היא שאלה אותו. הוא המשיך לשתוק והשפיל עוד יותר את מבטו.
"ג'יימי, די… הכל יהיה בסדר…" דניאל ניסתה לחבק אותו אבל הוא התנתק ממנה בכוח ודחף אותה אל הקיר, היא נחבטה בו בעוצמה וקרסה לרצפה.
"ג'יימי!" דון צעק ורץ לאחותו ששכבה ליד הקיר, דמעות בעיניה.
"אתה השתגעת לגמרי?!" צרח עליו דון ועזר לדניאל לקום בעדינות. ג'יימי שתק, הוא הרגיש נורא על שהכאיב לדניאל אבל לא הצליח להוציא מילה מפיו.
"אתם השתגעתם." הוא מלמל לבסוף ועלה חזרה לחדרו.
"את בסדר?" דון שאל את אחותו בדאגה. היא הנהנה בראשה ושפשפה את עיניה.
"א-אני בסדר.. אבל ג'יימי לא." אמרה דניאל והוסיפה: "אנחנו חייבים ללכת לבית הספר. אני צריכה להודיע לדינה שאני נוסעת."
ההזכרה של דינה גרמה לדון לחייך, אחותו לא יכלה להפסיק לחשוב עליה. בחיים לא ראה כזו חברות טובה.
הם עלו לחדריהם והתארגנו לקראת בית הספר, עם תיקים כבדים ועמוסים צעדו דון ודניאל לבית הספר, בעוד ג'יימי נותר בבית, מחסל את מאגר הטישו.
בית הספר עבר מהר על שניהם, דון נפרד מחבריו בקלות. הוא תמיד היה פופולארי, לכן פרידה מחבריו הייתה לא קשה לו בכלל.
דבר זה לא תקף על דניאל האומללה. היא ודינה בכו על הפרידה בכי מר. דינה לא הצליחה להתעודד והלכה מוקדם הביתה, מותירה את דניאל לבדה, אכולת רגשות אשם על זה שהיא נוסעת.
אני לא מאמינה שעשיתי את זה… מלמלה לעצמה דניאל. היא ודינה תכננו כל כך הרבה דברים לעשות בחופש ועכשיו, באשמתה, כולם יתבטלו.
בסוף היום היא פגשה את דון, ג'יימי וההורים שלה מחכים לה ליד השער. היו להם שלושה מזוודות, היא זיהתה את המזוודה הוורודה שלה אחוזה בידיו של אביה.
"הרכבת אמורה לצאת בקרוב ולא ארזת, אז ארזנו בשבילך." אמרה אמה ופתחה את המכונית שלהם. היא הייתה נוקשה וקרה. במהירות היא הכניסה את כל המזוודות של שלושת האחים לתא המטען.
"אנחנו חייבים למהר." הוסיפה כשכל השאר עמדו שקטים ודוממים, בלי לזוז. כל אחד עסוק במחשבותיו העצובות.
"כן, כמובן…" מלמל אביה ונכנס למכונית. דניאל, דון וג'יימי נכנסו בדממה לאוטו, בתנועות נוקשות. דניאל התיישבה ליד החלון ובהתה בנוף, בציפייה כואבת לכך שיחלוף על פניה. ג'יימי התיישב ליד חלונה השני של המכונית הלבנה וחשב על אנני בכעס ובכאב.
אני לא מאמין שהיא עשתה לי את זה… הוא הרהר באומללות. כל דבר בעיר הזאת הזכיר לו אותה. זו הסיבה היחידה שגרמה לו לשמוח על עזיבתו. הוא יוכל לנסות לשכוח אותה.
דון לעומתם, ישב במושב האמצעי של המכונית ונותר לבהות באחיו בחוסר אונים.
"אתם בסדר?" שאלה אמא שלהם, כולם הנהנו למרות שאף אחד לא היה בסדר. אף אחד לא היה מאושר מהסידור, אפילו אבא שלהם, אבל הוא שתק, כרגיל, ונתן לאמא להחליט את הכל.
"נגיע עוד חצי שעה. תהנו מהנוף." אמא שלהם צהלה והתניעה את המכונית, הם פתחו בנסיעה אל הקיץ הנוראי שיהיה להם.
הנסיעה עברה בשתיקה. דניאל וג'יימי בהו בחלון בעצב ודון בהה באחיו בניסיון חסר מילים לעודדם. כמובן לשווא.
אמם, לעומתם, הייתה במצב רוח מרומם יחסית. היא נהגה (כמובן. אף אחד מהאחים ציפה שיהיה אחרת) במהירות רבה.
ממש רוצה להיפטר מאיתנו… רטן דון לעצמו כשהביט באמו לוחצת על הגז ככל שיכלה.
דון עדיין לא האמין למה שקרה ביומיים האחרונים. הוא לא הצליח לעכל שביומיים הוא היה צריך לעזוב את כל החברים שלו, את כל החיים שלו! ולעבור לחיות אצל שני פסיכים כל באשמת אמו "האוהבת "
"הגענו." הודיעה אמא שלהם לבסוף. בהלה קטנה עברה בדניאל. הכל קרה לה כל כך מהר.
"למה אתם לא יורדים? אמרתי שהגענו. קומו כבר." כעסה אמא שלהם.
ג'יימי הזעיף פנים לעברה ופתח את הדלת בחזקה, וכך גם דניאל. דון יצא לאחר ששני האחים יצאו מהמכונית במהירות ופתחו את תא המטען בשביל להוציא את מזוודותיהם.
"אתם תפספסו את הרכבת!" העירה אמם בחוסר נוחות. דון לקח את מזוודתו במהירות ועמד ליד שני אחיו העצובים.
"אנחנו חייבים לעזוב?" שאלה דניאל.
"וללכת אליהם?!" הוסיף ג'יימי בכעס. אמו הזעיפה פנים בצורה שג'יימי השתתק במידי.
"כן. ועכשיו אתם חייבים ללכת. הרכבת תעזוב את התחנה!"
ההורים הנמהרים ליוו את שלושת האחים אל הרכבת, גוערים בהם למהר. הם חלפו במדרגות ורצו אל כיוון תחנות הרכבת. רק כאשר ישבו על ספסלי התחנה הוריהם נאנחו בהקלה.
"טוב.." לחש אביהם. פניו הביטו כאב כל כך גדול. "אנחנו נפרדים עכשיו."
ג'יימי השפיל את פניו והנהן בעצב. "א-אנחנו נתגעגע.." הוא לחש. זאת הייתה הפעם הראשונה שהביע רגש שהוא לא זעם מאז הבוקר.
"גם אנחנו." אמרה אמו ללא רגש, הייתה שתיקה למשך כמה דקות עד שהרכבת הכחולה הופיע מולם ודלתותיה נפתחו. דון בהה בדלתות באימה, עדיין לא קלט מה מתרחש לו מול העיניים.
"טוב, תעלו כבר על הרכבת, ואני ואבא צריכים ללכת…" היא עצרה בעצמה, דניאל הייתה בטוחה שהיא רצתה להגיד עוד משהו.
"ביי." מלמלו האחים ועלו על הרכבת.
"להתראות." ההורים אפילו לא חיבקו אותם, הם נעלמו בין שאר האנשים ויצאו מהתחנה. שלושת האחים צפו בהוריהם נוסעים משם במהירות מטורפת, לא מביטים לאחור אפילו לשנייה.
"נו, אני כבר רואה את הקיץ שלנו. בואו נלך לתפוס מקומות." אמרה דניאל והם נכנסו לתוך הרכבת, מקווים שהכל רק חלום רע.
לצערם, התקוות שלהם לא נענו.