השלישייה – פרק 1

במסדרון קצר, בבית ממוצע בשכונה ממוצעת בשיקגו היו שלושה דלתות, מאחורי כל אחת חדר שינה אחר.
בחדר הראשון ישב מול המחשב דון, ילד בן חמש עשרה, שיערו השחור היה פרוע משינה ועיניו הכחולות היו חצי עצומות מבהייה במסך המחשב, הוא היה לבוש במכנסיים ארוכים ושחורים ובחולצה ארוכה וכחולה. הוא דיבר עם חבריו וידידותיו דרך המחשב בעייפות ובחוסר רצון קל.
בחדר לידו כדרר אחיו התאום כדור כדורסל בהתלהבות ודיבר כקריין בטורניר כדורסל לעצמו.
"השחקן האלוף, ג'יימי סטיבנס הידוע לשמצה, מכדרר את הכדור!"
שיערו השחור קפץ קלות כשזינק מקצה לקצה בחדרו. עיניו הכחולות היו ממוקדות בכדור בשמחה. הוא התקרב לסל בצעדים כבדים והמשיך לצעוק.
"נותרו עוד חמש שניות למשחק! ארבע.. שלוש.. שתיים.. ו.."
במהירות ג'יימי המתלהב קלע את הכדור לסל אשר תלוי על קיר חדרו הכחול בקפיצה מרהיבה.
"והוא קולע! ג'יימי סטיבנס עשה את הבלתי יאמן!" צעק בזמן שרץ מסביב לחדרו בצעקות רבות. הוא זינק על מיטתו הכחולה על גבו ובהה בתקרה וצחק בניצחון כמו שעשה כל ערב לאחר המשחק המתיש והמהנה שכו אהב.
בחדר השלישי ישבה דניאל, האחות השלישית, שהשלימה את השלישייה. היא ודינה, חברתה הטובה, ישבו על כריות ורודות ונוחות שהוטלו ללא סדר על הרצפה מכוסת השטיח הנעים והלבן, מרכלות על בנים וכל מה שבא בנוסף.
דניאל קמה ונעמדה מול המראה, בוחנת את עור פניה החיוור ומחפשת פצעונים חדשים בעיניה הירוקות.
"מה את עושה?" שאלה אותה דינה בגיחוך קל, מסדרת את שיערה החום המקורזל ומביטה בדניאל בעיניה החומות במבט חשדני.
"בודקת פצעונים," ענתה במהירות דניאל והעבירה את ידה בשיערה הג'ינג'י החלק. "את רואה את הדבר האדום הזה פה? אני מתבגרת!" אמרה בדרמטיות ונפלה לאחור אל כרית גדולה ולבנה.
"אחותי, אלו הנמשים שלך." צחקה דינה.
בהמשך התחבר המסדרון עם מסדרון אחר, בו היו שלושה חדרים נוספים.
הראשון היה חדר אמבטיה גדול ולבן, אשר שירת את כל דיירי הבית (חוץ מדניאל, שהתעקשה על שירותים פרטיים משלה). השני היה חדר שירותים קטן והשלישי: חדר שינה נוסף.
בחדר השינה לנו הוריהם של השלישייה ובעיקר רבו בחדר הגדול. ההורים הכועסים, ונסה ומייק, הצליחו לשמור על רף מרשים – לפחות ריב אחד ביום.
"נמאס לי כבר!" צעקה ונסה והשליכה אגרטל זכוכית שנשבר ברעש רב ופצע את כפות רגליו היחפות של מייק.
"את משוגעת! מי עושה דברים כאלה?!" צעק אביהם של השלושה, מייק, לאחר שניסה להימלט משטח שרידי הקנקן. הוא קיפץ בין חתכי הזכוכית וניסה לא לדרוך עליהם, אך עדיין רגליו היו שרוטות וחבולות. "את הורסת את המשפחה שלנו! הכל באשמתך!"
הריב החזק הגיע לאוזניהם של שלושת הילדים. הם לא התרגשו. הרי הדבר היה רגיל, אפילו דינה חברתה של דניאל לא התרגשה .
"ההורים שלך מעצבנים." ציינה דינה.
"אני יודעת, אני מופתעת שהם עוד לא התגרשו." נאנחה דניאל וקלעה את שיערה בצמה מאולתרת.
בכל זאת, ג'יימי הרגיש קצת שונה. הוא היה מודאג. זה לא היה ריב כמו תמיד, כך הוא חשב. זה היה קולני יותר, הרסני יותר. הוא סובב את כדור הכדורסל בין רגליו ובהה ברצפה, חשב מה יעשה. לאחר הרהוריו הרבים החליט כי מוטב לו לשתף את אחיו בכך. הוא יקשיב לי, קיווה ג'יימי. הוא תמיד יודע איך לעזור.
ג'יימי לקח את הכדור וחמק במהירות אל חדרו של אחיו כשהמשיך לקוות שאחיו ידע מה להגיד.
"מה אתה עושה פה ג'יי?" שאל דון ועזב את המחשב כשהביט באחיו. ג'יימי נראה.. שונה, כך חשב דון. עיניו הכחולות שבדרך כלל הביטו שמחה (או שחצנות. תלוי בזמן) הביעו צער וכאב שדון לא הכיר באחיו התמים. הוא החזיק את כדור הכדורסל בידו בלי להניע אותו כלל וכלל. עכשיו ידע שמשהו מטריד את אחיו!
"אני מרגיש משהו רע באוויר, משהו רע עומד לקרות." אמר ג'יימי בטון דכאוני מעט. חיוך קטן עלה על שפתיו של דון.
"אתה סתם פרנואיד, אחי." דון גיחך וחזר למחשב, בטוח שג'יימי נפל על כל הראש.
"למה אתה אף פעם לא מאמין לי?!" צעק ג'יימי בקול מעט רם יותר ממה שתכנן .
דון הביט בעיניו הכועסות והמיואשות של אחיו. הוא באמת רציני?
"דון, דניאל, ג'יימי, לסלון!" לפתע נשמעה צעקה. זאת הייתה ונסה, ג'יימס הביט בדון במבט מאשים.
"זה לא אומר כלום." התגונן דון והרים את ידיו. שניהם יצאו מחדרו אל הסלון וגילו שם את ההורים שלו, יושבים ברשמיות על הספות הישנות. אמו ישובה על כורסה קטנה ולבנה, רגליה משולבות זו בזו וידיה נחות על ברכה השמאלית. אביו עמד לידה ושילב את ידיו.
מבט אחד לא עבר בין השניים.
אולי ג'יי צודק? אולי באמת קורה משהו? הרהר דון כשהביט באווירה הכעוסה בין הוריו. נכון, הם רבים הרבה, אך בחיים לא ראה את השנאה הגדולה בין השניים כמו שראה עכשיו.
הוא התיישב במהירות על הספה הגדולה ליד אחיו האומלל, שחיבק את כדורו הכתום והתאמץ להעסיק את עצמו כדי להביט בהוריו כמה שפחות.
דניאל ודינה הצטרפו אליהם בנחת. אך לפני שדניאל התיישבה ליד שני האחים היא ליוותה את דינה מהבית והיא נופפה לדניאל לשלום.
"אתם בוודאי יודעים שעוד מעט החופש הגדול," התחילה ונסה להגיד. נראה היה שהיא מתאמצת לא לבכות.
"כלומר מחר." קטעה אותה דניאל. ונסה הנהנה בראשה לחיוב.
"כן, ולכן חשבנו על רעיון שעלול להפוך את החופש שלכם למעניין כפליים! אתם בוודאי יודעים שיש לנו דודים רחוקים בקנדה, ליתר דיוק על גבול קנדה-ארצות הברית, חשבנו שיהיה נפלא ממש אם תבלו אצלם את הקיץ." אמרה ונסה בשמחה רבה מדי, הילדים החליפו מבטים מופתעים וחוששים.
"אבל… אמא, הם… הם לא נורמאלים!" גמגם ג'יימי בכעס. הוא זכר את הדודים האלו, הם הגיעו אליהם פעם לשבוע, הבן שלהם מת בצורה לא ידועה והם השתגעו לגמרי. להעביר אצלם קיץ שלם? הוא העדיף להעביר את הקיץ בקן צרעות.
"הם נורמליים לחלוטין, מחרתיים תצאו אליהם ברכבת, עכשיו תחזרו לחדרים שלכם ותתכוננו לבית ספר. אתם עדיין לומדים מחר." ונסה סיימה את השיחה, כולם חזרו לחדרים שלהם, עצובים וחוששים.
דון התיישב על מיטתו ונאנח. איך?! איך זה קרה בכלל? ממש כאילו הוריהם גירשו אותם מביתם . זה היה מטופש, כל העסק הזה . הוא לא רצה לעזוב את הבית, את החברים שלו. ועוד כדי לעבור לגור עם שני זקנים משוגעים בסוף העולם?!
"דון? אני יכול לדבר אתך?" קולו המודאג של אחיו הוציא אותו ממחשבותיו. הוא נענע מראשו כדי שיהיה מרוכז לגמרי באחיו שנשען על דלת חדרו והביט בו בעיניים מפוחדות.
"אני יכול להיכנס?" הוא שאל. זו פעם ראשונה שג'יימי באמת מבקש להפריע. כנראה המצב באמת נורא…
דון הביט באחיו באומללות . למרות שהוא וג'יימי היו תאומים הוא היה הגדול ביניהם (ובין כל האחים). הוא שנא יותר מכל לראות את אחד מאחיו מדוכא או עצוב. הוא הרגיש חסר אונים – במיוחד אחרי שלפני כמה דקות אכזב את אחיו.
"בטח. תיכנס." דון ענה בקצרה וטפח על מיטתו. חיוך קל של תודה עלה על פניו של ג'יימי והוא התיישב לידו.
"אז .. זה נכון מה ? אנחנו באמת הולכים לגור אתם? " ג'יימי רצה שדון יצחק לו בפנים ויגיד איזה משהו שנון ומתוחכם על כך שזה לעולם לא יקרה, אבל זה לא קרה ופניו של אחיו קדרו.
פתאום עד דפיקה בדלת . דניאל נכנסה בלי לומר מילה והתיישבה בין שני אחיה.
"אני לא רוצה ללכת " אמרה בקול חרישי.
"זה בסדר. אנחנו כמוך." ג'יימי ענה בצורה נינוחה שהפתיעה מאוד את דון.
"כן דני, אבל את יודעת שאסור להתווכח עם אמא." אמר דון בחיוך קלוש.
"לפחות נהיה ביחד.." מלמלה דניאל ולא הרימה את מבטה. "אני לא יודעת איך אספר את זה לדינה…"
ג'יימי כמעט צחק , גם ברגע כזה דניאל חושבת על החברה הגותית שלה.
"כבר מאוחר… בואו נלך כולנו לישון ונהנה לפחות מעוד יום אחד בעיר." אמר ג'יימי לבסוף. הוא עדיין החזיק בכדור הכדורסל שלו בעצב.
"רעיון טוב. אני עייפה. לילה טוב." אמרה דניאל בפיהוק קל והלכה לחדרה.
"לילה טוב." אמר ג'יימי לדון וקם ממקומו.
"ג'יי?" עצר אותו דון והניח יד על כתפו. ג'יימי הסתובב אליו והביט בעיניו הרחומות של אחיו.
"הכל יהיה בסדר. אני מבטיח." אמר דון במיקוד. חיוך קטן חזר אל פניו של ג'יימי והוא הנהן לתודה לפני שהמשיך ללכת לכיוון חדרו.
"תודה על הכל." ג'יימי מלמל לפני שנאבד בשדה ראייתו של דון. דון חייך אליו חיוך קל ונכנס למיטתו.
"לילה טוב." ג'יימי מלמל בלחש והלך לחדרו, כשהמשיך לקוות שדון יקיים את הבטחתו.