השלישייה – פרק 5

לאחר שהרכבת ברחה הם נותרו רק עם הדודים המוזרים שלהם, ליד הבית המוזר שלהם, שישמש אותם בכל הקיץ.
דון ניצל את השתיקה שהשתררה כדי לסרוק את הדודים שלהם: הם היו כנראה מבוגרים מאוד, בני שישים ומעלה. שיערם היה אפור על גבול הלבן והיו להם המון קמטים. לדודה היה שיער לבן לגמרי, עם קרחות מגעילות מדי פעם. הוא היה מפוזר ודליל, היא לבשה שמלה לבנה עם פרחים כחולים ונעלי אצבע ישנות ומפוררות.
לדוד היה שיער לבן עומד בקוצים, צבוע בקצותיו באפור. הוא לבש מכנסיים צבעוניים שהיו גדולים עליו בכמה מידות עם הדפסים של אנשים רוקדים דיסקו וחולצה פתוחה שחשפה את החזה השעיר שלו עם ציור של המון אנשים עם תסרוקות אפרו שונות ובגדים צבעוניים מאוד על רקע של קשת.
"אני בלה." אמרה הדודה.
"ואני ג'ייקוב." אמר הדוד. שנייה עמדו על מרפסת העץ הישנה והחורקת של הבית הגדול והישן שככל הנראה בעבר היה ירוק.
"ואנחנו הולכים לעשות כל כך הרבה כיף ביחד בקיץ! אנחנו נראה לכם את סודות העיירה, ואתם תטיילו איתנו ותאכלו איתנו ותעשו איתנו כל דבר! נכון ג'יימסון , דוסון ודורה? " השלימה הדודה בעליזות רבה מדי, שרק הרתיעה את הילדים. כמובן ששמות החיבה שהדביקה לשלושת הילדים המובכים רק גרמה להם לרצות שתבלע אותם האדמה.
"שמי דניאל. ואפשר לקבל את החדרים שלנו?" שאלה דניאל בחשש.
"כמובן! ואז נאכל ארוחת ערב!" צעקה הדודה וגרמה לילדים לכסות את אוזניהם בכאב. בצעדים מהוססים נכנסו שלושת האחים אל תוך הבית.
כשנכנסו אל תוך הבית הופתעו לגלות שהבית נראה טוב יותר מבחוץ. הקירות היו בצבע ורוד חיוור מתקלף והרצפה הייתה בצבע חום מחליא. ציורי שמן של ימי הביניים היו תלויים על קירות המסדרון. ארון חום גדול ומתפרק מלא במפתחות ובאביזרים שונים מפלסטיק עמד ליד קלת הכניסה הלבנה. המטבח הקטן אולי היה החדר הכי נורמלי בבית. מקרר כסוף עמד ליד משטח ארוך של שיש לבן ותנור גדול. בפינת החדר היה שולחן גדול ועגול בצבע חום-שקד. דלתות ארבעת חדרי השינה היו סגורות.
"בסדר, ילדים. החדרים שלכם בהמשך המסדרון. תתארגנו כי בקרוב ארוחת הערב מוגשת!" קולה המאושר עד כדי בחילה הגעיל את ג'יימי. דניאל, דון וג'יימי הנהנו והתקדמו אל עבר ארבעת הדלתות הסגורות. כל אחד עם מזוודתו.
דניאל נכנסה לחדרה בייאוש. החדר הקטן היה חדר ממוצע ורגיל, דבר ששימח את דניאל. היא לא רצתה להיתקע עם חדר ורדרד.
קירות החדר היו לבנים וכך גם הרצפה והתקרה. ארון ריק בצבע חום שקד עמד בפינת החדר ולידו היה שולחן גדול באותו בצבע בעל שלושה מגירות קטנות שבהן היו כמה מחקים ועפרונות.
מיטתה של דניאל הייתה לבנה וקטנה יחסית, אבל מספיקה עבור דניאל. עליה היו שלוש כריות בצבע ורדרד מעט בעלי הדפסי פרחים. החלון הקטן שעמד מעל מיטתה היה פתוח לרווחה.
"כנראה לא יכולתי לבקש חדר טוב יותר, יחסית לדודים הללו…" היא רטנה בכעס וגלגלה את עיניה.
דניאל פתחה את המזוודה שלה והזדעזעה לראות חמש שמלות פרחוניות משנות השמונים, כמה שמלות ערב צמודות, חמישה חולצות מכופתרות וחצאיות ורודות, סגולות ופרחוניות רבות.
בתחתית המזוודה היו כמה נעלי עקב, בשמים וכל מיני ענייני נשים שדניאל מעולם לא השתמשה בהם, כגון משקפי שמש עם יהלומים, קשתות צבעוניות וחגורות עם אבזמים עצומים.
"אמא! אני שונאת אותך!" צעקה דניאל לתקרת חדרה.
אמא שלה תמיד רצתה שדניאל תהיה נשית ויפה, מה שגרם לדניאל לנסות לעשות את ההפך תמיד. היא הייתה מתלבשת כמו בן, והיו אפילו פעמים קיצוניות בהן הייתה הופכת לגותית או לפריקית לשבוע, רק כדי למרוד באמא שלה.
"מה קרה?" דון הציץ לתוך החדר שלה.
"אמא. זה מה שקרה. למה אני לא יכולה להיות בן?!" רטנה דניאל ונשכבה על המיטה.
"אני אשאיל לך את הבגדים שלי, אם תהיה במידה שלי." אמר דון, מנסה לעודד את אחותו, הוא ידע כמה היא סובלת מהציפיות של אמא שלהם.
"תודה!" צעקה דניאל והתנפלה עליו בחיבוקים ונשיקות.
"ארוחת ערב ילדים!" דודה שלהם צעקה מלמטה, הם הביטו אחד בשני ומיהרו לרדת לאכול.
כשהגיעו למטה הם גילו את ג'יימי. הוא ניהל שיחה שנראתה מעוד סוערת עם ג'ייקוב שישב ליד בלה ליד השולחן, הוא היה ארוך ומלא במאכלים מעוררי תאבון.
"אתם רעבים? אני רואה שכן. בואו שבו, תאכלו, תתמלאו, תתפנקו…" בלה אמרה בחיוך גדול והחלה למזוג להם מרק לצלחות, בשר ואורז לצלחת אחרת, סלט לצלחת נוספת וכן הלאה.
כשסיימה כמעט בכל אחת מעשרת הצלחות שהתווספו לשולחן היה מאכל שונה.
"אז… מה נעשה פה כל הקיץ?"שאלה דניאל את דודיה.
"אני יודעת שאתם חושבים שזה מקום משעמם, אבל יש פה המון דברים לעשות. יש אגם, יש יער קטן, יש אפילו אנשים… תוכלו לטייל פה המון, יש גם בית קברות נהדר במעלה הגבעה." אמרה בלה.
"בית… קברות?" שאלה דניאל בחוסר אמון.
"כן, הוא ממש יפהפייה, שם גם קבור הבן שלנו! ה…הבן שלנו! כן! איזה אושר! הוא קבור שם!" בלה נשמעה מוזר, הקול שלה היה קולני ומתכתי, מלא בחריקות.
"י-יופי?" דניאל מלמלה וניסתה לגמור את האוכל מהר יותר, בשביל לברוח לחדרה. המקום הנורמלי ביותר בבית.
"אל תמהרי, אם אוכלים מהר זה לא בריא! לא בריא בכלל! אתם יודעים מה? בואו נצא לטייל ביער היום בערב! אמור להיות אירוע של כל העיירה, כל העיירה באה ותכירו אנשים!" בלה דיברה כל כך מהר עד שלא הצליחו להבין אותה.
"אנחנו לא מבינים…" מלמל דון.
"מה לא ברור?!" היא התפרצה וחבטה בכוח בשולחן.
"כלום… הכל ברור!" מיהר דון להגיד.
"יופי, אתה דוסון קטן חמוד, אתה יודע?!" היא צבטה לו את הלחי בכוח.
"כן… דוסון קטן חמוד…" דון כמעט בכה. דניאל הייתה עצובה בשבילו. היא רק קיוותה שבקרוב דודתן תקרא להם בשמותם הפרטיים.
"אז תלכו לה-להתארגן! עכשיו! קדימה! לכו כבר להתארגן, מה הבעיה שלכם?! לכו להתארגן-" הילדים ברחו מהמטבח, אוזניהם כואבות מהדיבור המהיר והכועס של בלה.
"אי אפשר להבין שום דבר ממה שהיא אומרת…" אמרה דניאל בזמן שנשמה לרווחה בזמן שקולותיה של דודתה נהפכים לצלילים עמומים ככל שהתרחקה מהמטבח. קולות כועסים וטורדניים, אבל עמומים.
"לא נכון, הצלחתי להבין טוב מאוד את דוסון." אמר דון בכעס. הוא הלך לחדרו ובמהירות חזר כשבידו חולצת טריקו ומכנסי ברמודה בצבע בז'. הוא הושיט אותם לדניאל וטרק את דלת חדרה.
"תודה." היא מלמלה והתלבשה. כשהביטה במראה גילתה שחולצת הטריקו שקיבלה מאחיה הייתה גדולה עליה. היא הרישה מגוחכת עם החולצה הזאת והמשיכה לקלל בראשה את אמה על הבגדים שנתנה לה.
"צריכה חולצה?" שאל ג'יימי שנכנס לחדרה של דניאל.
"זה יכול לעזור לי מאוד " היא חייכה אליו חיוך נבוך . ג'יימי הוציא מאחורי גבו חולצה שהייתה קטנה הרבה יותר מהחולצה שדון הביא לה.
"קדימה דוסון ודורה יש לנו אנשים להכיר." אמר ג'יימי וחייך. דון ודניאל הביטו בו בפיות פעורים.
"מה ?" הוא שאל אחרי דקה כשמבטיו המופתעים של אחיהם לא נעו ממנו.
"אתה רוצה להגיד שהבנת את מה שהיא אמרה?" שאל דון.
"שמעת פעם את פרנק צועק באמצע משחק , לדודה בלה יש הרבה מה ללמוד ממנו." הוא חייך, בתנועה זריזה ומיומנת דניאל פשטה את את החולצה הענקית של דון ולבשה את זו של ג'יימי .
"מתאים כמו כפפה " היא חייכה אל אחיה .
"דוסון, דורה, ג'יימסון! למטה!" הצרחה לא הייתה שייכת לדודה בלה, זה כנראה דוד ג'ייקוב.
"יופי.. לפחות את המילים שלו אפשר להבין…" מלמלה דניאל.
שלושת האחים ירדו למטה ומצאו ששני הדודים שלהם אפילו לא החליפו בגדים.
"דודה בלה … את לא-" התחיל ג'יימי לומר .
"מה אמרת ג'יימסון? תדבר חזק אני לא שומעת!" צווחה בלה.
"לא חשוב, הכל בסדר." אמר ג'יימי לאט וברור. דון ודניאל הופתעו מקור הרוח שלו.
"טוב, הכל טוב ויפה, אבל עכשיו בואו נצא!" אמרה דודה בלה בעליזות יתרה וכולם יצאו מהבית, הם הלכו ברחובות ביחד עם עוד עשרות אנשים שכולם הלכו לכיוון החורשה, שליד בית הקברות.
בחורשה היו המון שולחנות פיקניק, חמשתם התיישבו ליד שולחן שהיה יחסית קרוב לבמה.
לפתע עלה על הבמה איש בן ארבעים בערך, עם שיער לבן וחליפה.
"שלום לתושבים היקרים, כאן ראש העיר שלכם מברך אתכם לכבוד היום הראשון של החופש הגדול! אז בלי דיבורים מיותרים, בואו נחגוג! לרחבה כולם!" אמר האיש וירד מהבמה, זוג בני נוער יפי תואר בערך בני גילם של השלישיה עלו על הבמה וצרחו במיקרופון.
"בוא נרקוד אנשים!"
המוזיקה החלה להרעיש וג'יימי משך את כולם לרקוד, הם התפצלו במבוכה קלה מצד שני האחים.
דניאל חשבה רבות לאן ללכת, היא לא יכלה לרקוד בגלל הגברים שנדבקו אליה בלי הפסקה, היא לא יכלה לחזור לשולחן בגלל הדודים שלה, המפלט היחיד היה לעלות לבמה.
"היי בנים.." היא נשענה על עמוד תומך של הבמה ונעמדה בתנוחה מפתה ככל שיכלה.
"היי קטנטונת.." אמר אחד מהם.
טוב.. הם האפשרות הכי טובה עבורה…
"חדשה?" שאל השני, דניאל התקדמה קצת אליהם בחיוך, היא ידעה שהיא כבר ניצחה.
"כן, פה רק לקיץ. אצל בלה וג'ייקוב המשוגעים, הם דודים שלי.. קוראים לי דניאל, ולכם?" היא שאלה.
"די-ג'ייז מיקס!" הם צרחו בכוח.
"כן אבל השמות האמיתיים…" שאלה דניאל וגלגלה את עיניה בחיוך.
"ביל." אמר הראשון. שיערו היה שחור ועיניו ירוקות ועורו שזוף. שרוולי חולצתו הירוקה היו גזורים בצורה מרושלת וחשפו את זרועותיו השריריות.
"ומייסון… החברים הכי טובים מכיתה א'!" אמר השני שהיה דומה לו בצורה מושלמת מלבד עיניו שהיו כחולות .
"ואנחנו החברים החדשים שלך פה לקיץ!" אמר מייסון.
"הו, בהחלט כן…" היא מלמלה.

אצל ג'יימי העניינים הלכו הרבה יותר גרוע, כמו רוב הפעמים שהוא עשה משהו בלי לחשוב.
בכל פעם שהוא היה במסיבה כל שהיא זה היה בליווי אנני והיא זו שהייתה מובילה. תמיד. והייתה סיבה טובה לכך.
רק המחשבה עליה דיכאה את ג'יימי אובד העצות.
ג'יימי הביט לצדדים, נראה היה שדניאל מסתדרת עם שני החברים החדשים שלה, ושבקרוב דון יגיע ויתנהג כמו שומר הראש שלה.
"תסלח לי, אפשר לעבור?" קול עדין נשמע מאחורי כתפו, ג'יימי הסתובב ומאחורי עמדה נערה קטנה ורזה. עורה היה לבן כמו שלג טרי ועיניה ירוקות כמו טחב, שיערה היה אדום וחלק והגיעה לה עד הכתפיים.
"ברור… " גמגם ג'יימי שהיה עדיין עסוק בלבחון אותה. היא נראתה כבת גילו, משהו בפנים שלה היה מוזר, היה להם מעין גוון ירקרק שלא היה שייך לפניה היפות." הכל בסדר?" הוא שאל אחרי שפינה לה את הדרך.
"אני רק…" הנערה רצה משם לפני שהיא הספיקה לומר לו מה קרה.
הוא הביט בנערה נעלמת בין שאל המוני האנשים והרגיש עוד יותר אומלל. הוא רצה להכיר אותה. אפילו לא ידע את שמה!
למרות שהבנות האחרות נדבקו אליו וניסו לרקוד איתו הדבר היחיד שעניין אותו היה למצוא את הנערה.
הוא הדף מעליו נערה לבושה שמלה צמודה שלא ממש הסתירה משהו ורץ לכיוון שאליו ברחה הנערה. הוא נדחק בין האנשים ודחף אותם תוך שהוא דורך על רגליים שלא בכוונה, ממלמל מילות סליחה לחוצות וחסרות משמעות. כשיצא סוף סוף מרחבת הריקודים עיניו נתקלו בדמות קטנה קורעת על בירכיה, הוא שמע קולות משונים עולים מהמקום שהו הייתה הדמות.
"הכל בסדר?" מלמל והתקרב באיטיות
הקולות המשונים נשמעו שוב, חזקים יותר, הוא הצליח להבין מה פשר הקולות, הנערה הקיאה.
"את בסדר?" הוא שאל והתקרב עוד, עכשיו הוא גם הריח את הריח וידע שצדק . הנערה הקיאה שוב, לאחר מכן נשמה כמה נשימות עמוקות והתיישבה כשגבה שעון על העץ.
"מה אתה עושה כאן ?" שאלה ונגבה את צדדי פיה בנייר טואלט שהוציאה משולי החצאית הכחולה שלה.
"באתי… באתי לבדוק שאת בסדר…. " גמגם ג'יימי. הוא הרגיש נבוך כל כך. "את בסדר?" הוא שאל והתיישב על הדשא לא רחוק ממנה.
"כן, זה קורה לי לפעמים אם אני נמצאת עם הרבה אנשים." היא אמרה בחצי חיוך נבוך. "אתה לא מהסביבה, נכון?" היא שאלה והשליכה את הנייר אל השיחים.
"אני מתארח אצל הדודים שלי." הוא אמר והבין שלא צריך לפרט יותר מידי בעניין .
"נחמד. אני רון." היא חייכה והושיטה את ידה.
"ג'יימי." הוא חייך עליה חיוך מרוצה ולחץ את ידה. בליבו הרגיש שאולי הכל יהיה טוב יותר.