השכבה שלנו פרק 2

"תראו תראו מי זאת " אמר ליאור בקול מתגרה. "נוי , הילדה שבחיים לא הייתה מסתובבת בלי פמליה שלמה סביבה" גיחך. "מה קרה? המשקפיים החדשות הבריחו את הפמליה? או שפיטרת אותם?" צחק. נוי הרגישה את ליבה פועם כמו תוף שמנוגנת בו מנגינה מאוד רועשת. "עכשיו, כשאין פמליה ומאבטחים, אז יש לי בקשה. " נוי ענתה בהיסוס "נו, דבר" "מחר את מביאה לי עשרה שקלים." אמר בקול תוקפני מעט. "ומה יוצא לי מזה בדיוק?" שאלה נוי בגיחוך. ליאור הרים את קולו:" מה שיוצא לך, זה שאני לא הולך לפרק אותך מחר אחרי הבית ספר. ברור?" צעק עליה. נוי ענתה בגמגום "ברור…" צעדים נשמעו במסדרון. ליאור חמק משם לכיתתו. "נוי אדם!" קראה המורה דינה "בואי לכאן מיד!" נוי יצאה והתקרבה למורה בהיסוס. "חזרי לכיתה מיד!" נוי חזרה לכיתה וכך כל היום עבר עליה בהרגשה נוראית רק מהמחשבה על מה שהולך לקרות עם ליאור. היא ידעה איך קוראים לזה. סחיטה. סחיטה באיומים. והיא ידעה גם מה קורה עם זה . זה מתחיל במשהו קטן, נגיד, עשרה שקלים, אבל ממשיך. ורק גדל וגדל. מעשרה שקלים זה יכול להפוך בקלות לטלפון נייד. וזה מה שנוי פחדה ממנו. הרי כסף לא חסר לה, היא בת למשפחה עשירה. אבל לא כל יום קונים לה טלפון, וכמובן שאמא שלה תכעס עליה אם "תאבד" משהו חשוב. כי מבחינתה של אמא זה נקרא לאבד. כמובן שא תספר לאמא או למורה דבר, הרי היא תחטוף כפליים. היא כשרונית בהרבה דברים, אבל לא במכות. היא חזרה הביתה, בלי אפילו להעיף מבט על אמא. פתאום אמא שאלה אותה:" מה קרה, נוי?" דמעות עמדו בגרונה של נוי. היא כבר עמדה לספר לה הכל. אבל אז עצרה בעצמה ואמרה:" כלום, אמא. כלום"