השינויי – פרק 4 [תיהנו ♥ ]

"למה עצרנו ?" שאלתי מייד ושתיהם הסתכלו עליי במבט לועג לאחר שהורידו את הקסדות מראשם.
"מה ?" שאלתי שוב.
"זה הבית שלך לשבוע הקרוב" דילן אמר ושתיהם ירדו באותה שנייה מהאופנוע.
"רגע. מה פה ?" שאלתי.
"אנחנו באמצע שום מקום. זה פאקינג חור" אמרתי ברוגז.
"בואי פרינססה."מקס אמר ולקח את התיק מהאופנוע.
"חור" שמעתי את דילן מגחח לו והולך מאחוריי אל תוך הבית.
ישר הרגשתי את רצפת הסטודיו שאני מכירה, רצפת פרקט מעץ האלון הלבן מרוצפת כנראה בכל הבית. הלכתי אחרי מקס, הסתכלתי על הקירות הגדולים והגבוהים ניצבים מולי, ראיתי את המדרגות משתי הצדדים, המדרגות בצד הכי קיצוני היו ללמטה, וליידם מדרגות ארוכות מעקה שעולות למעלה בשיפוע קצת גבוה ומשלימות מעגל עם המדרגות מצידו השני של החדר.
לימיני היה המטבח הגדול עם השיש הענקי ארון המשקאות מזכוכית והמקרר הגדול לייד החלון הענקי שהתנוסס על חצי קיר עד הסלון, מולי התנוססה ספה ענקית מעור וכורסא מעור אדום ליידה מלפניהם שולחן זכוכית, אח גדול שעבר מתחת לטלוויזית הפלזמה השטוחה ועד למטבח מתחת לחלון בשורה ישרה. ומשמאלי ראיתי יציאה אל הפרוסדור שהוביל אל היציאה האחורית, לפנייה ראיתי את חדר האמבטיה הענקי וכניסה לחדר סטודיו שהיה כמעת ריק לגמריי חוץ ממראה שהתנוססה לאורך קיר שלם ובאמצע היה תלוי מסך טלוויזיה שטוח, מהחדר גם כן הייתה יציאה אל הגינה.
"זה החדר שלך תיהני." מקס אמר וזרק את התיק שלי לבפנים, התיק החליק על הרצפה החלקה והריקה עד למראה ומשם על קו המראה אל השיפוע ולבסוף נעצר. החדר היה ריק. כאילו פונה רק בשבילי. הלכתי קדימה אל אמצע החדר וראיתי שהוא פי שתיים יותר גדול.
"ההורים שלך לא ממש ידעו מה לשים בוא" דילן נעמד על משקוף הדלת וגירד את ראשו בידו.
"זה הבית של ההורים שלי ?" הסתובבתי אליו ושאלתי.
"אחד מהם.. כן." דילן ענה.
"אחד מהם?" שאלתי.
"בסלון יש לפטופ, את יכולה לעצב לעצמך רהיטים, לקנות מעוצבים, אם את רוצה נצא איתך.. יש לך תקציב ללא הגבלה.." דילן אמר. "כדיי לך לנצל אותו את תבואי לכאן הרבה…" הוסיף.
"הם חושבים שלתת לי חדר סטודיו ישן ותקציב יסדר להם 19 שנה ?" אמרתי באכזבה.
דילן הסתכל עליי בצער. ואז הסתובב והלך.
"ואו. רגע!" אמרתי מייד והוא נעצר במקומו וחזר את צעדיו.
"אני רוצה לדבר איתם." אמרתי .
"אני לא יכול לעזור לך בזה… עוד לא הבנת? כשהם יחליטו שהם יכולים לדבר איתךהם יצרו איתך קשר…" הוא אמר ללא טיפת רגש.
"טוב אני רוצה נשק." אמרתי והעברתי נושא מייד. הרגשתי חנק דמעות בגרון כשרק התחיל את המשפט.
"איזה ?" הוא שאל בחיוך.
"סמית'&ווסון. שתיים, אחד שחור ואחד כסוף. ואולר אחד יפה." אמרתי בחיוך ששמעתי את דרישותיי המטומטמות. אף אחד לא באמת הולך לענות לכאלו שטויות.
דילן הרים אליי גבה ואני נשארתי עם החיוך הדורש על שפתיי.
"את יודעת בכלל להשתמש באקדח ?" הוא שאל.
"פפ'" יצא לי מהפה. "ברור. " אמרתי. מבטו של דילן היה מסוקרן ומבודר.
"הייתי במטווח פעמיים בחיים שלי. אני יכולה להשתמש באקדח." אמרתי וגלגלתי עיניים.
"אני יעביר לך שיעור, תתחילי עם אולר." הוא אמר.
"לא. אני רוצה אקדח. שתיים. סמית'&ווסון." אמרתי והתעקשתי. שמעתי גיחוח נפלט מפיו.
"אתה שמעת אותי." אמרתי שוב והרמתי גבה לאור תגובתו.
דילן לקח נשימה עמוקה והנהן בראשו. עלה לי חיוך על הפנים. "תקבלי." הוא אמר והלך. 'יססססס' אמרתי לעצמי והסתובבתי חזרה אל המראה עם תנועת ניצחון, כשפתחתי את עיניי ראיתי אותו מהמראה עדיין עומד שם.
"אהחמ." נפלט מפי ברצינות מזוייפת, 'ככה את מנסה להציל את המצב?' שאלתי את עצמי במלמול ויצאתי מהחדר, עברתי אותו וישר פתחתי את הלפטופ.
'נחמד' חשבתי לעצמי. אף פעם לא באמת החזקתי מאפל, אבל הם באמת טובים.
בזמן שבחרתי רהיטים ומדדתי את החדר ראיתי את דילן ומקס עוברים כמה פעמים לייד החדר ובודקים מה אני עושה. הבנתי שאני לא אצליח להבין מה אני קונה עד שלא באמת אלך ואראה את זה. חיפשתי כתובת של החנות, נזכרתי שאני חצי שעה נסיעה ממרכז העיר.
"לאן זה ?" מקס תפס אותי שנייה לפניי שיצאתי מהדלת.
"אני נוסעת לקנות רהיטים." אמרתי ויצאתי.
"דילן סע איתי." הוא הורה לדילן מייד.
"למה אני ?!" דילן מייד שאל והתחיל וויכוח.
"כי אני נסעתי איתה להביא את המזוודה ועכשיו כל החברות הקטנות שלה חושבות שאני שוכב איתה. זה למה אתה גם לארבע פעמים הנוספות שהיא תרצה לצאת." הוא אמר והמשיך לאכול פופקורן באי אכפטיות.
"אני יכולה ללכת לבד" אמרתי מייד.
"אני בא !" דילן אמר במין גניחה.
כשהגענו למרכז העיר נכנסנו לחנות רהיטים וקנינו מיטה זוגית וגדולה ושולחן עבודה, כמה מדפים שידה צבע ארון כיסא גדול שנתלה מהתקרה וכמה קישוטים ומנורות.
לאחר שסיימתי לצבוע שתי קירות החלטתי להשאיר את הקיר שמול המראה בלבן, שם תכנס המיטה, לייד המיטה הצבתי את השידה בצד וימין וטליתי את הכיסא הגדול בשיפוע של החדר, מתחתיו הכנסתי שטיח לבן פרוותי ולאורך שאר הקיר התנוסס הארון הגדול שדלתותיו היו מזכוכית שחורה שעלייה נוף קו השמיים של מיאמי ולצידו עד קיר המראה שולחן העבודה. שמתי שתי רמקולים שחורים שכיסו עד לחצי גובה של הקיר בשתי צידיי המראה וקצת אחריי הדלת בשיפוע של הקיר והמראה כיסיתי הכל בריפוד אדום והצבתי את שק האיגרוף השחור שמצאתי למטה במרתף באותה פינה. שמתי מצעים ושתי שמיכות על המיטה הגדולה והוספתי בר לצד המראה שהתאים הול לעץ הפרקט על הרצפה הענקית. לצד שק האיגרוף נראה ריק נורא, אז החלטתי לשים שם שניי מדפים ולהציב עליהם את כל נעליי.
בסופו של דבר, טליתי ושמתי את דברי בארון וסידרתי את כל שאר הדברים בשידה. לא רציתי להשטלת על האמבטיה. למרות כל הסידורים והעובדה שהייתי פשוט מותשת. החדר הרגיש זר. מרוחק, קר. רציתי הביתה. ונשכבתי אחורה אל המיטה. חשבתי לעצמי איך אני בסדר עם כל מה שקורה… איך זה שלפניי יום בדיוק ירו לי כדור בכתף וקצת לפניי זה כמעת רצחו אותי בשירותים של מועדון. לפתע הדמעות התחילו להציף את גרוני ומייד את עיניי. לא יכולתי לעצור אותם. שמעתי את צעדיו של מקס במזדרון ומייד עשיתי את עצמי ישנה, הדלת נפתחה לרווחה וניגבתי את הדמעות מייד.
"ניקול ?" הוא שאל והסתכל על החדר.
"מה ?" שאלתי וניסיתי לייצב את קולי.
"חשבתי שנצא לאימון. כל היום היינו כלכך עסוקים ולא שמנו לב אפילו שלא התחלנו." הוא אמר והתיישב ליידי במיטה.
'כן כי זה ביוק מה שחסר לי' מלמלתי שנייה לפניי שהתיישב.
"מה?" הוא שאל, הסתובבתי על גבי ופתחתי את עיניי, הוא נשכב ליידי. 'מה הוא עושה?' חשבתי לעצמי לרגע ואז שאלתי את השאלה הכי מטומטמת בעולם.
"מה אני עושה כאן ?" יצא מפי.
"מה ?" הוא שאל, הוא נראה מופתע.
"גררתם אותי לכאן, יירו לי בכתף, כמעת נרצחתי ביום הולדת 19 שלי. נתי לכם לגרור אותי לכאן. מה אני עושה כאן ? למה הסכמתי בכלל ? למה עיצבתי לעצמי חדר ? מה אני צריכה את ההורים המטומטמים האלה שלא היו שם לרגע בחיי. מה אני עושה כאן מקס? בלי בולשיט." הסברתי א עצמי.
"להגיד לך את האמת ? את מחפשת תשובות. כל החיים שלך חיפשת והתחמקת מיזה. ועכשיו קיבלת חלק, ולא חשבת פעמיים כשאמרו לך מה את צריכה לעשות כדיי לקבל את השאר." הוא אמר.
"אתה יודע מה אני חושבת ? שזה בולשיט ואני סתם ילדה קטנה שמחפשת חיים." אמרתי בלי לחשוב פעמיים.
"יכול להיות שזה נכון, רוצה לדעת מה אני חושב ?" הוא אמר והסובב את פניו אליי, הסתובבתי אליו. "אה ?" שאלתי.
"שאת צריכה לצאת מהקולג' המטומטם הזה. ולמצוא את ההורים שלך והיעוד שלך. כל השאר יסתדר. ישלך בגרות, ישלך בית. יש לך אותנו. תחיי עכשיו, תחיי את העכשיו שבו את מחפשת את ההורים שלך ולומדת להשתמש באקדח כי את יודעת שזה חשוב. תחיי את העכשיו שבו את קמה ומתחילה להתאמן כדיי להצליח ולשרוד, כי יש כל כך הרבה מעבר לעכשיו שאת נמצאת בו ולעכשיו שאת צריכה לעבור אליו." הוא אמר ולאח מכן התנוססה דקה של שתיקה.
"מה את אומרת ?" הוא שאל.
"נתחיל עם שחר?" אמרתי וניסיתי לדחות אותו. ראיתי חיוך שעלה על פניו.
"את רוצה לאכול משהו ? עוד לא אכלת כל היום וניהיה חשוך." מקס אמר קם והושיט לי יד לעזור לי לקום, תפסתי בידו והוא הקים אותי מהמיטה, מרוב תנופה מעדתי עליו והוא מייד תפס אותי. חיוך מובך עלה על פניי וחיוך מבודר על פניו. גלגלתי עיניים והלכתי אחריו למטבח.