השינויי – פרק 2 [מקווה שתיהנו ♥ ]

"אתה מוכן להוריד את הקסדה?" אמרתי אחרי שהורדתי את הקסדה שלי,
"אל תצאי היום" הוא אמר ונסע בלי להראות לי את פניו.
"אין מצב שזה קורה! " מלמלתי לעצמי ויצאתי מייד אחריו. אני רוצה לדעת מי הוא. אני חייבת.
הוא הגביר את הקצב, אני הגברתי את הקצב, הפנייה שהוא פנה אני פניתי, הרמזור שהוא חתך אני חתכתי. כשנסענו אחד לצד השנייה בכביש הראשי כל אחד הדביק את השני ואז שוב הוא נסע לפני, כמובן ששוב הדבקתי את הפער בכמה שניות, בשלב מסוים עליתי אחריו בעליה להר שהשקיף לים, כמובן שלא התרכזתי בזה יותר משנייה כי ניסיתי לראות את דילן כל הזמן הזה
ואז החלטתי להכנס לפניו כך שיהיה חייב לעצור. נתתי גז ועקפתי אותו ואז חסמתי את המשך הדרך עם האופנוע שהעמדתי לרוחב. הוא נעצר לפניי והרמתי את החלק שמראה את העיניים בקסדה.
"אתה מוכן הסביר לי מה הולך?" שאלתי מייד
"אני לא יכול." הוא אמר .
"מה זאת אומרת אתה לא יכול?! מי אומר לך לא ענות לי? מי מבקש ממך לשמור עלי?! מי אתה בכלל?! מי אלה ההורים האמיתיים שלי שאתה מכיר כל-כך טוב?! מה לעזעזל קרה בשנה האחרונה שהייתי צריכה שמירה?! ולמה פיתאום איכפת ל'הורים' שלי ממני ככה?" שאלתי מייד
"בואי יש פה למעלה מקום בטוח" הוא אמר לאחר שנאנח, ומייד יצאתי אחריו לדרך.
הגענו לסוג של בית גדול קצת לפני סוף ההר והחניתי אחרי דילן את האופנוע,
"אני רוצה לראות אותך" אמרתי והורדתי את הקסדה שעל ראשי.
"תבטיחי לי שלא תתאהבי בי אם אוריד את הקסדה." הוא אמר וצחק בלי געת בקסדה.
"סעמק." פלטתי והעפתי את הקסדה מראשו. ואו. עלה לי חיוך על הפנים כשהוא עשה פרצוף אדיש ועצבני ואז נאנח.
"נחמד" אמרתי ומחקתי את החיוך משפתיי.
"רק נחמד?" הוא אמר בגישה שחצנית וקם מהאופנוע.
"לאן זה?" שאלתי כשראיתי שהוא הלך אל הבית
"לתת לך תשובות." הוא אמר וישר קפצתי מהאופנוע אחריו,ונכנסתי אל הבית בעקבותיו.
"מאיפה להתחיל?" הוא שאל כשהתיישב על הספא לאחר שהוציא אלבום מהשידה מתחת למסך הטלוויזיה הענק.
"מהתחלה עדיף" אמרתי
"טוב אז כשנולדת, ההורים שלך…" הוא שיקר לי. הרגשתי את זה.. עצרתי אותו.
"זאת לא ההתחלה." אמרתי וצחקתי לניסיון לשקר לי.
"אויש כמה הזהירו אותי ממך." הוא אמר ונאנח.
"התחלה. אמת. עכשיו. תודה." אמרתי מייד ולא התייחסתי
"זה התחיל לפני שנולדת, הרבה ליפניי. למען האמת, המון. את צאצאית למלחמה בין משפחות." לא האמנתי למשמע אאוזניי. הוא מדבר איתי על מלחמה? באיזה סרט? איזה משפחה.?! צחקתי בזלזול לדבריו. והוא עצר.
"מה?" הוא שאל וגלגל עיניים
"מה ?" שאלתי וצחקתי "אתה מדבר איתי על המשפחה שלי? על 'מלחמה' מה אתה חי בסרט?" אמרתי בזלזול וסימנתי במרכאות את המילה המודגשת מלחמה.
"את מוזמנת לצאת אם לא טוב לך. אבל את הבנת שאני לא משקר." הוא אמר ב'דרמטיות'
"טוב, תמשיך." היה משהו בדבריו. אותו הקול הרציני, האמיתי והדואג ששמעתי במועדון.
"מה שקטעת אותי מלהגיד זה ש…ההורים שלך לא יכלו לגדל אותך ומגיל קטן להסביר לך, אז הם החליטו לנסות לשמור אותך בשקט" הוא אמר והראה לי תמונות שלי, מהלידה שלי. לא בבית חולים, אלה בבית. אמא שלי נראת מדהים, לא 'הריונית' בכלל. שמחה. ואני לא בוכה או ערה. סתם ישנה שם בידייה
"זאת אמא שלך" הוא הצביע עליה בין לבין תמונות, כך גם על אותו גבר שאמור להיות אבא שלי .
"הם לא יכלו לשמור אותך, הם מסרו אותך לאימוץ, ועם השנים הסתכלו עליי וביקרו. ישבו באותם בתי קפה כמה שולחנות ממך, היו שתי תאי מדידה ממך בחנות." הוא אמר והראה לי אפילו כמה תמונות שלי שצולמו מרחוק.
"אבל למה הם לא יכלו לשמור אותי? למה הייתי צריכה הגנה? ואיך אתם קשורים לקעקוע שלי בכלל?! התחלת לפניי כמה דורות בכלל. תתחיל מישם" אמרתי.
"טוב. אז בגדול גילו עליך, ועכשיו האנשים הלא נכונים מחפשים אותך, והם הולכים למצוא אותך בסופו של דבר. אז כדי שתחליטי מה לעשות כשיש לך אפשרויות נורמאליות בינתיים" הוא אמר ואני מייד פרצתי בצחוק גדול. הפנים שלו נשארו רציניות.
"אל תגידי לי שלא שמת לב לכך שאת שונה. את מהירה יותר, חדה יותר, מגיבה מהר. לא מוותרת, זאת סוג של תבנית התנהגותית לגיטימית למשפחה שלך" הוא אמר בנימה צינית.
"לא נראה לי שהבנת את זה, אבל אני אחזור על זה לאט שוב. אני לא ממש חלק מה'משפחה שלי' כשזה מגיע לקטעים כאלה." אמרתי באדישות.
הוא שתק. אני שתקתי. הסתכלנו אחד על השני וניסיתי לא לפרוץ בחצחוק. השפלתי את ראשי ובחזקתי אותו באגרופיי.
"יש לי עוד שאלה אחת." אמרתי ונפלט לי צחוק קטן, הרמתי את ראשי.
"מה ?" הוא שאל והסתכל עלי.
"למה נעלם לי הקעקוע ?!" שאלתי.
"ניסית סמים פעם ?" הוא שאל.
"שאלה רצינית?" עניתי והרמתי גבה.
"לא. אני יודע שכן." הוא אמר.
"אז למה אתה שואל." אמרתי.
"את מזהה את ההרגשה ? את ממש בסוטול עכשיו. האישונים שלך כל כך רחבים שאני יכול לראות את עצמי בפירוש." הוא אמר וחייך.
"אוי ואבוי." אמרתי וקמתי למראה בצידו השני של החדר, הקעקוע חזר למקומו.
"מה!" אמרתי. איך לא שמתי לב.
"זה אומר שהם יצרו קשר עיין. את בטוח תזהי את הבחור ששם לך את זה" הוא אמר כאילו זה דבר כל כך טוב ומאושר.
"אני לא רוצה לזהות בחור שניסה לסמם אותי!" אמרתי בטון אחר.
"את לא מבינה כמה רציני זה עדיין. את נשארת פה הערב." הוא אמר. אין מצב.
"יש לי מחר בית ספר." אמרתי כתירוץ.
"אל תבני על זה, את תלמדי בו רק סימסטר אחד" הוא אמר והלך אל חדרו.
"לא. אתה ממש לא מבין." אמרתי והלכתי אחריו
"אל תבני עליו." הוא אמר מייד.
"חה." אמרתי באישות. "אני לא בונה על אף אחד." הוספתי ונכנסתי אחריו לחדר.
הוא פשט את חולצתו וזרק אותה לסל הכביסה בצידו השני של החדר ופתח את הארון הגדול.
"אני צריכה ללמוד… ולבנות את החיים שלי. וטוב לי כאן." אמרתי בעצבים לאדישות !
"אני צריך לשמור עלייך ולעדכן אותך. לא לשמוע על הדרמות שלך." הוא הסתובב אלי ואמר.
"אני לא צריכה להקשיב לשיט שלך" אמרתי בעצבים.
"לא אני אמרתי לך לעקוב אחרי." הוא אמר.
"לך זדיין" אמרתי וקמתי מהמיטה יצאתי מהחדר, העפתי מבט אחרון על הסלון ופתחתי את דלת הכניסה הגדולה.
"מה את עושה?" דילן רץ אחריי אל הדלת
"no shit" נפלט לי מהפה למראה שלושת הגברים הגבוהים שהיו לבושים בחליפות שחורות. זה לא הרגיש טוב. האיש שעמד באמצע שלך יד אל תוך הכיס הפנימי של החליפה ושלף אקדח בשניות ספורות דילן נעמד מלפני עם גבו לגבי ושלף אקדח מהחגורה שהייתה על מותניו
רצתי קדימה אל תוך הבית בזמן שרעש של יריות נשמע מיחוץ לדלת והחלקתי מעל השולחן אל חדר השינה של דילן, פתחתי את שידת המיטה ומצאתי שם אקדח שחור קיוויתי שיש מחסנית בתוכו ואכן הייתה, עמדתי בין שידת המיטה וארון הקיר נשענתי עם גבי אל הארון ומלפני הייתה המיטה הזוגית ודלת הזכוכית הגדולה אל הגינה, התכופפתי, הייתי חשופה בחדר הזה. לא שמעתי צעדים, והיריות פסקו. מולי הופיעה דמות לבושה בשחור, לא חליפה. מעיל עור וג'ינס. נעמדתי על רגליי כשהבנתי שהוא ראה אותי כבר. תוך שנייה הוא הוציא אקדח מחגורתו שדומה לחגורה של דילן ובלי להסס הרמתי את האקדח שהיה בידי לצד גופפי אל מול פני ביד מתוחה קדימה. בשנייה ששמעתי את קול הירייה מאקדחו לחצתי על ההדק. ספרתי שלוש לחיצות ופגעתי בו באחת מהם, האקדח נפל מידו והוא נפל לאחור. פתחתי את עיניי לצידי עמד דילן ומולי כל החדר היה מלא בזכוכיות שעפו כשהוחלפו יריות. האדרנלין הציף אותי ודילן משך אותי אל מיחוץ לחדר, לאחר שלקח תיק גב שחור מפינת הסלון יצאנו אל האופנוע ועליתי מאחורי דילן, העפתי מבט בקרוצ' רוקטס שלי שחונה בחנייה לצידינו ונסענו אל תוך היער חיבקתי אותו חזק והאקדח עדיין בידיי. הרגשתי את דילן מוציא לי את האקדח מהיד ומרפה את הגב.
"תתכופפי." הוא אמר ונשמעו יריות חזקות מצידינו, בדיוק שניה לאחר מיכן פנינו לצד והאופנוע קפץ מהשיפוע ונחת לא חלק במיוחד. עברנו נסיע מחוספסת עד שהגענו לסוג של מזח ארוך ועבה עשוי מקרשים כהים ובסופו צריף קטן עם חלון יחיד דלת פשוטה וגג רעפים אדומים. דילן דחף אותי מהאופנוע והתגלגלתי עד שהגעתי אל תחילת המזח, וקמתי מיד לאחר שנשמעו מספר יריות מהנקודה בה דילן הוריד אותי מהאופנוע הוא ירד בריצה אליי והאופנוע הדרדר קצת במורד הירידה התלולה ועצר לבסוף, רצנו אל הצריף ודילן סגר את הדלת. נעמדתי עם הגב אל כמה סנטימטרים מהדלת הנעולה ודילן נעמד בדיוק כך לצידה השניה של הדלת. התנשפנו שתינו לכמה שניות.
"אתה יודע לא היית חייב לזרוק אותי מהאופנוע עכשיו." אמרתי וסובבתי את ראשי להסתכל על פניו. הוא צחק והסתכל עלי.
"לא. עכשיו בדוק אין מצב שטעיתי בבחורה. את כזאת קרטר אין על זה ויכוח אפילו." הוא אמר וצעד קדימה, מיטת יחיד וחצי הייתה צמודה לקיר, חלון די גבוה וארון שתי ידיות צמוד לקיר ממול, קופסה די גדולה מילאתה את הריק בין הארון לקיר שעליו נשען דילן לפני מספר שניות.
"אז מה יש בתיק?" שאלתי כשהתיישבתי וסוף סוף הנשימה שלי הסתדרה. דילן לא חשב אפילו לענות והתעלם לגמרי מכל מה שיצא לי מהפה. הוא התנהג כהרגלו כנראה. פתח את הארון, חצי ממנו היה מלא בבגדים ובמגירה התחתונה עמדו נעלי סלנסטון חומות כהות וטימברלנד בצבע קלאסי. ובצידו השני של הארון היו מנות לחימה ובעיק אוכל שאפשר לשמור ללא קירור או יחס רב. מאחורי המיטה היה שולחן ריק וחום מעץ שהתאים בדיוק לחלל בין המיטה לקיר שעליו אני נשענתי מיקודם. דילן לקח שתי מנות קרב שתי קופסאות טונה עוד קופסת שימורים של פיטריות ואחת של תירס.
"מה את מעדיפה?" הוא שאל והרים את התירס והפטריות בשתי ידיו לבחירתי.
"תירס?" אמרתי בשאילה.
"תירס." הוא אמר בחיוך והסכמה והחזיר את הפטריות למעלה אל שאר קופסאות השימורים מאחורי מנות הקרב שעמדו קופסה על קופסה, הוציא שתי פחיות בירה מהקופסא ששימשה לאיחסון וקירור ושם את הכל על השולחן, פתח את הארון שוב, הוציא שתי כיסאות מתקפלים מצידו ופתח אותם מול שולחן 'האוכל' המאולתר.
"עוד משהו ?" הוא שאל וחייך אלי.
"לא" אמרתי בחיוך ונפלטה לי אנחת צחוק מהמצב שאנחנו בו.
"אז בואי לאכול" הוא אמר ומייד קמתי מהמיטה והתיישבתי על הכיסא שקרוב למיטה.
"אתה מוכן לספר לי מה קורה? שלוש לפנות בוקר ואנחנו אוכלים מנות קרב אחרי שכמעת ירו בנו למוות" אמרתי ופתחתי את קופסת הטונה והתירס.
"את כנראה תבריזי מחר מבית ספר" הוא אמר כאילו זה הכל.
"וואלה." אמרתי וצחקתי כשראיתי את הסכו"ם הקטן בפקק הקופסה של הטונה
"אוקי תקשיב. זה לא בסדר מה שקורה כאן." אמרתי והוא קטע אותי.
"ההשפעה של הסם אמורה להתפוגג בקרוב" הוא אמר והמשיך להתחמק מנושא השיחה שלי ולפתע הוא התחיל לצחוק וקם מייד מהשולחן.
"מה קרה?!" שאלתי. הוא ממש לא אמור לצחוק ככה לאור המצב.
"באמת לא הייתי זורק אותך מהאופנוע יש סיכויי טוב שזה מזוהם." הוא אמר ולא הבנתי כלום.
"מה מזוהם? מה קרה?!" שאלתי והתחלתי להלחץ, הראש התחיל לכאוב וראיתי את בקבוק הוויסקי שהוציא מהמקרר הקטן שהוציא ממנו את הבירות, יחד עם בקבוק מים וערכת עזרה ריאשונה הוא הניח הכל על השולחן והזיז את האוכל.
"מה קרה נפגעת?" שאלתי באי הבנה הוא מתנהג כל כך מוזר הדילן הזה!
הוא לחץ לי על הכתף וכאב עז הכה בי כשראיתי שיש לי שם פצע ירי. "איי!" נפלט לי מהפה.
"תורידי את החולצה את מכתימה אותה." הוא אמר והסתכל עליי.
"כן ממש." אמרתי לאור החוצפה שבהצעה שלו. והוא גילגל עיניים.
" אני לא אקרע את החולצה הזאת. הגופיה המסריחה הזאת עלתה לך 130 דולר." הוא אמר והמשיך להסתכל עלי. יישרתי את גבי, הורדתי את הגופייה ונשארתי רק בחזייה שחורה.
"אין לך פצע יציאה." הוא אמר בשהסתכל בגבי.
'זה לא יכל להיות טוב יותר' חשבתי לעצמי.
"תנשכי את זה" הוא אמר ונתן לי כף עץ שהוציא מהארון והתיישב חזרה על השולחן מעליי.
"אין מצב" אמרתי וצחקתי עליו.
"אני יכולה לסבול את זה." אמרתי ושיכנעתי אותו במבטי.
"לוויה שלך." הוא אמר ושפך קצת וויסקי על הכתף שלי
"את תצתרכי תפרים לזה" הוא אמר והסתכל מקרוב בפצע המדמם שלי כשניגב את הדם, זה שרף וכאב אבל שתקתי. אגרופי בידיי הגיעו עם ציפורניי ושחקו את ידי עד שסיים לנגב את כל הדם. גל של חום הציף את גופי מהר תפסתי בידי הבריאה את בקבוק הוויסקי ולקחתי לגימה מהמשקה ששרף לי את הגרון והקל על הכאב לכמה רגעים.
"אתה בטח נהנה מיזה" אמרתי ולקחתי עוד לגימה מהבקבוק.
"ממש לא." הוא אמר לא בציניות. ושלף את הקליע מתוף הכתף הפצוע שלי
"לא טוב לי" אמרתי וסחרחורת תקפה את כל גופי.
"היי. האה.." שמעתי את דילן קורא לי להשאר ערה בזמן שהוא תפר אותי אחרי עוד שטיפה מהירה של אלכהול על הפצע הפתוח.
"תשארי איתי" הוא אמר כשהתחילה להטשטש לי הראייה. הרפתי את ראשי לאחור והשארתי את עיניי פקוחות. התקרה לא הייתה הכי ברורה אבל עדיין ראיתי את המנורה ואור הירח מהחלון.
"אל תרדמי. תשארי ערה. את עוד צריכה לאכול היום" הוא אמר לי ועלה לי חיוך.
"אני לא ממש רעבה" אמרתי ונאנחתי כשפתחתי את עיניים לאחר שעצמתי אותם לשניות שנראו ארוכות.
"זהו נגמר" הוא אמר ותפס את לחי שלי כשנעמד על רגליו וירד מהשולחן.
"תשארי ערה." הוא אמר ופקחתי את עיניי. הוא חבש לי את הפצע ופקחתי את עיניי שוב מהכאב שהיה כשלחץ על הבד המהודק לכתפי.
"ערה. ערה!" אמרתי וקמתי מהכיסא.
"מזל שאת שמאלית." הוא אמר וחייך כשראה שלקחתי עוד לגימה מהבקבוק והשתמשתי ביד החזקה שלי-שמאל.
"תאכלי" הוא אמר והחליף את הבירה הסגורה על השולחן לבקבוק מים.
"אתה חייב להסביר לי עכשיו." אמרתי וסיימתי את ארוחת 'מנת הקרב' המגעילה שדילן סיים בשלוש דקות לאומתי.
"לכי לישון" הוא אמר אחרי כמה דקות של שקט ואז הרים אותי מהכיסא, כבר ישנתי, ולא נשאר בי טיפת כח לקום אפילו, הוא לקח אותי כמה צעדים והשענתי את ראשי על כתפו, הוא התיישב על המיטה והניח את ראשי על הכרית בעדינות, קיפלתי את הרגליים לתוכי ונשאר לו מקום לשבת על המיטה, הוא הוריד את המגפיים מרגלי והזיז את שיערי מפני כשכבר כמעת נרדמתי. פתחתי את עיניי בפעם האחרונה וראיתי אותו יושב שם בצד של המיטה שלא תפסתי. מסתכל עלי מגלגל עיניים ומכסה אותי עד כתפיי ומיד לאחר מיכן עיניי נסגרנו. כל המערכות בגופי התחננו למנוחה ונרדמתי.
קמתי בצהריי היום, לקראת השקיעה והסתכלתי בכל הצריף והבקבוק נשאר על השולחן מאתמול עוד יחד עם קופסאות הטונה הריקות וכל הזבל של הפצע שלי. גופייה לבנה נשית הייתה מקופלת בקצה המיטה ועלייה ג'ינס גזרת גברים שחור, קמתי מהר והרגשתי את הפצע החבוש שלי עם כל תנוע שניסיתי לעשות כדי להתלבש. בסופו של דבר אחרי שהתלבשתי הורדתי את התחבושת מאתמול בלילה וחבשתי אותה מחדש. העלתי את החלצה חזרה ודלת הצריף נפתחה. נבהלתי, קפץ לי הלב באותו רגע. ואז נרגעתי שראיתי את דילן נכנס יחד עם עוד גבר גבוה שנכנס איתו
"תכירי ניקול זה מקס"