השינויי – פרק 1 [מקווה שתיהנו ♥ ]

מאז… מאז, נהפכתי אחרת. מאז אותו היום שקראתי את העמוד הריאשון מהמתנה שאמא שלי השאירה לי לאחר שנפטרה. היומנים, המפתחות, כל המידע. ובעיקר אני.
זה א היה אמור לקרות, בטח שלא עכשיו, ואפילו קיוויתי לאף-פעם, אבל הייתה לי הרגשה שזה יגיע. זה היה כואב ומפתיע. כמו סכין שנשלף באמצע קרב איגרוף, או בשפה של נערים מתבגרים אחרים, להצליח במבחן שלא התכוננת אליו, לזכות במלכת השכבה או להפוך פתאום למקובל.
אבל זה לא הסרט שלי, מה שאני אספר עכשיו, זה הסרט שלי. זה החיים שלי. זה השינויי שלי.
הכל התחיל בדיוק לפני שנה. סיימתי את שנותי בבית ספר, ורציתי לשרת בצבא. כמובן שההורים שלי לא הסכימו, בכל זאת, בניו יורק זה לא חובה לשרת בצבא, ואם יש אפשרות להגיד לבת שלהם לא לעשות משהו אז למה שהם לא ינצלו אותה. נשלכתי לקולג', כי כמובן שאם אפשר להוציא את ניקול מהבית אז למה לא.
הבית שאי אפשר כל-כך להגיד שיש לי. המיטה החמה שלא קיבלתי, והארוחות המשפחתיות שלא אכלתי. הסתדרתי מגיל קטן עם קצת, אבל המצב הלך והשתפר… לא מבחינה משפחתית, מהבחינה הכלכלית והגולמית .
הלכתי כל השנתיים האחרונות לשופינג כל סוף חודש, אכלתי במסעדות הכי נחשבות והייתי מהתלמידות הכי שוות… כן. הרגשתי טוב עם עצמי… לא באמת..
הרגשתי, שונה… לפעמים זה היה מעל כולם, ולפעמים הרבה מתחת לכולם… אף פעם לא שווה.
זה היה קשה, אבל עם הזמן ההרגשה הלכה ונקברה בפנים, לעולם לא נשכחה בכל זאת.
אחריי שבוע בקולג' המטורף הזה, הבנתי מה אני, אני חיה. זאת בגדול ההגדרה…
זה התחיל באותו ערב מוזר של יום הולדת 19 הסתכלתי על עצמי במראה, לבושה במכנס השחור המבריק הזה ובחולצה הצמודה הזאת. הכל נראה טוב מידיי, כל השבוע חגגתי והיום אני אצא שוב. הורדתי מייד את נעלי העקב המוגזמות ושמתי מגפיים בלי הרבה הבדל, הורדתי את המעיל ושמתי כוסע במקום, אהבתי את זה ככה.
יצאתי מהחדר, מהבניין, ולאחר מכן מבניין אפטן איזור מגורי הבנות, קפצתי על האופנוע קרוצ' רוקטס השחור שלי. זה מפלצת, וזה טעונות. אבל זה הבייבי שליף הרכבתי את הקסדה השחורה על ראשי והשארתי את שיערי השחור החלק פזור מאחור
"את מהכוסיות הטחונות שלא יודעות לנסוע אה" ניגש אלי איזה 'ערס' בכניסה למועדון אחרי שהחניתי מול הכניסה
"אני מהבחורות שיודעות לנהוג יותר טוב ממך על מפלצות כאלה מאמי" אמרתי לו לאחר שהורדתי את הסדה מראשי ושמתי אותה בתא האופנוע נעלתי וסגרתי את האופנוע טוב, אני כבר רגילה למבטים המזלזלים, שמתי את המפתח בחזיה הצמודה מתחת לחולצה ועברתי את כל תור הסלקציה כשפגשתי את החברות שחיכו לי בכניסה כבר
"אני הולכת לשירותים" צעקתי לאנה באוזן אחרי שרקדנו במוזיקה הצועקת עשרים דקות וזרקתי את בקבוק הבירה הריק שבידי לפח בדרך
הסתכלתי על עצמי במראה. השתדלתי לנשום עמוק ובדקתי אם קיבלתי הודעות מהוריי בטלפון והרגשתי כאב עז בצלע, התקפלתי מכאבים ושמתי את הטלפון שלי לייד הכיור והרמתי את החולצה לראות אם יש לי משהו על הצלע, והייתי מופתעת למראה עיניי. הקעקוע שלי נעלם. לא היה שם שום פרח ולא לאורך כל צד גופי. הוא פשוט נעלם. הסתכלתי כמה שניות והעברתי את ידי על האיזור בפחד ובסקרנות. א היה לי אכפת משתי בנות שיצאו מהשירותים ובהו בי. פשוט לא היה שם שום קעקוע. הורדתי את החולצה חזרה והכאב הלך ופסק אבל הקעקוע לא חזר. נבהלתי לפתע באותה שנייה הטלפון שלי צלצל.
"הלו?" עניתי למספר הלא מזוהה
"את לא מכירה אותי" הוא אמר והלכתי לצד היותר רחוק מהמסיבה של השירותים, המשכתי להקשיב.
"אבל אני שומר עליך כבר כמה זמן" הוא אמר כשהגעתי לפינת השירותים הרחוקה
"שומר על מי? זאת טעות" אמרתי ועלה על פני חיוך משועשע
"ניקול בת 19 עוד רבע שעה ועשרים ושתיים שניות" הוא אמר "זאת את?" שאל מייד
"כן. איך אתה מכיר אותי?!" שאלתי
"זה לא מה שחשוב עכשיו" הוא אמר שנייה לאחר שסיימתי את המשפט
"תקשיבי. אם לא תצאי ברגעים אלה מהמועדון את בצרה." הוא אמר
"אני לא יוצאת ולא נעליים. מי אתה ? מאיפה את המכיר אותי ?! זאת מין מתיח…." אמרתי ולא סיימתי את המשפט
"תכנסתי עכשיו אל השירותים ותצאי דרך החלון את בסכנה!" הוא אמר
"כן ממש. תגיד לי מי אתה קודם" אמרתי
"קוראים לי דילן, ואם את לא נכנסת עכשיו לתא ורצה אל האופנוע שלך את לא תדברי יותר בחיים בטפון" משהו בדברים שלו נשמע לי אמיתי, דואג. נכנסתי לתא ולא הייתה יציאה
"ידעתי! יש אוזניית בולוט'וס בתוך הופסא שדבוקה לניאגרה, תשימי אותה" הוא אמר ומהר עשיתי כדבריו. בי לדעת מי הוא בכלל, סמכתי על האינסטיקטים שלי וההוראות שלו
"שומעת?" הוא שאל כשהאוזניה על אוזני והטפון מנותק בכיסי
"נקי" אמרתי ושמעתי שמישהו נכנס אל השירותים, שתי גברים לפי ההליכה
"תעלי על האסלה ותפרקי את הטלפון שלך מהר" הוא אמר ושמעתי שהוא בנסיע
"יש" אמרתי שניות אחר מיכן, שתי הגברים סרקו את השירותים וכשבעטו בדלת התא שהייתי בו זחלתי למטה אל התא הבדוק שלפניי
"יפה עשית" דילן אמר לי באוזניה, לא עניתי. פחדשתי שישמעו אותי, לאחר שכ דלתות התאים נבעטו וחרקו חזרה למקומם הסגור שני הגברים יצאו מהשירותים ודילן כבר לא היה בנסיע. למה התחבאתי? היו י כל-כך הרבה שאלות
"איך קיוויתי שא נגיע לזה" הוא אמר
"איך אתה יודע מה אני חושבת?!" שאלתי בפזיזות
"אני יודע הכל עלייך. בערך" הוא אמר ותיקן את עצמו
"תצאי עכשיו יש לך חון של כמה שניות," הוא אמר ורצה להמשיך אבל קטעתי אותו
"לא. תסביר י בדיוק מה קורה" אמרתי והוא שתק
"אני לא זזה לפני שאתה מסביר לי !" אמרתי והרמתי את קולי
"אני השומר שלך, אני פשוט לא מספיק בקצב שלך. כל מקום שאליו הלכת בשנה האחרונה שמרתי עלייך ואם היה איום נטרלתי אותי בסדר? אני פה בחוץ את יכולה לצאת נשאר לך בול עוד דקה ו43 שניות!" הוא אמר ואני מיהרתי אל דלת היציאה מהשירותים
"רוצי" הוא אמר בצורה מתמשכת, ואני הגברתי את הקצב
"ההורים שלי שלחו אותך?" שאלתי בזמן שנלחמתי את דרכי בין האנשים השתויים ברחבה
שמעתי צחוק קטן ש זלזול בקולו "האמיתיים שלך" הוא אמר
"אל תיהיה מופתעת את תמיד ידעת" הוא אמר לאחר ששתקתי מספר שניות
"חשדתי" אמרתי ותיקנתי אותו.
"יופי את בחוץ, תסדירי נשימה, אני ליד האופנוע שלך את רואה אותי?" הוא שאל
"כן" אמרתי והלכתי אליו
"תעלי" הוא אמר והלך פניי, לא ראיתי את פניו
"אני את עוזבת את הבייב שלי" אמרתי
"תוכי לעמוד בקצב?" הוא שאל והתיישב על האופנוע היותר מפלצתי משלי
"ברור" אמרתי ושמתי את הקסדה על ראשי, לפני שהוא הספיק לשיםאת הקסדה שלו ראיתי חצי חיוך שנעלם מבעד לקסדה הכהה
"לאן?" שאלתי כשעמדנו בכניסה לכביש הראשי
"אלייך לבינתיים" הוא אמר ויצא לדרך, זאת הייתה תחרות במקום מסוים, אבל סמכתי עליו, הוא נסע לפניי. רציתי לראות אם הוא יודע את הדרך, והראש שי התמלא בשאלות לקראת ההגעה לבניין אפטן, ובהליכה אחריו אל החדר שלי.
'איך הוא ידע מאיפה אני?, מאיפה לו מספר החדר שלי?, מה שהוא אמר באמת נכון?, למה הרגשתי כל-כך מאוימת משתי הגברים שנכנסו לשירותים?, מה עם הקעקוע שלי?, מה קורה לי לעזעזל, ומי זה ו'דילן' הזה ?'