השטן ממנהטן.
חטיבת הביניים 'אפלטון' היא חטיבת ביניים יוקרתית במנהטן. בעבר התלמידים הטובים ביותר היו הולכים אלייה לאו דווקא ללימודים, אלא להכל ובעיקר לענף הספורט. בית הספר היה מטפח את ענף זה והיה נחשב בין הטובים ביותר בספורט, כמעט כל שנה בית הספר היה מגיע למקומות הראשונים בתחרויות הגדולות בין שאר בתי הספר, בעיקר בכדורסל, בכדורסל הם היו אלופים והכל בזכות קבוצת הכדורסל המעולה שלהם שתמיד הייתה מתאמנת בשביל להביא עוד גביע עבור הויטרינה מלאת הגביעים שנמצאת בחדר. המנהל והשחקן האלוף שלהם לארי דנקן שעליו כמעט כל הבנות היו מריירות, הוא היה הקפטן של הקבוצה והגאווה של בית הספר, אבל מאז אותו מקרה אין תלמיד בבית הספר שלא שמע את השם 'אמי' או את התאריך 24 בפברואר 2004.
מי זו אמי אתם בטח שואלים? טוב זו שאלה שנשאלה הרבה פעמים בבית הספר. האמת היא שהרבה מאוד פעמים. ואתם גם בטח שואלים "מה היא עשתה? מי היא בכלל? מה קרה איתה?" טוב, אני אענה לכם. אמי הייתה בסה"כ עוד נערה בת 13 רגילה, היא למדה בחטיבת 'אפלטון' וניהלה אורך חיים רגיל לחלוטין. היא הייתה יוצאת לבלות עם חברות, היא למדה והייתה תלמידה טובה, ילדה רגילה. היא הייתה חלק מקבוצת המעודדות שהייתה יותר כמו מעין מועדון מעריצות לשחקן המהולל לארי דנקן. כמו שאר הבנות גם לה היה קראש מטורף עליו. טוב, אז מה כבר קרה אתם בטח תוהים לעצמכם אם היא ילדה כ"כ רגילה מה כבר קרה שגרם לה להיות הנושא המדובר ביותר בבית הספר? הסיפור שלנו מתחיל אי שם ב17 בדצמבר 2002.
זה היה עוד סוף יום לימודים רגיל בחטיבת אפלטון, השעה הייתה בסביבות ארבע אחר הצהריים והמעודדות היו לאחר אימון מפרך במיוחד באולם הספורט. "טוב, בנות! יש לי הודעה חשובה בשבילכן!" קראה טיאנה. טיאנה הייתה מנהיגת קבוצת המעודדות וחברתה הטובה ביותר של אמי. היא הייתה ילדה בעלת גוון עור כהה עם שיער שחור מתולתל ונפוח. "מה זה?" שאלה לורי שנאנחה קלות וגילגלה את עיניה. לורי הייתה ילדה מבית עשיר שכל הבנים היו דלוקים עלייה, אבל לורי כמובן הייתה מאוהבת בלארי, קפטן קבוצת הכדורסל. אמי שנאה את לורי, האמת, היא שהיא שנאה אותה מאוד בעיקר בגלל השחצנות שלה וההתנשאות שלה עלייה. "היום בשעה שש בערב כולנו נפגש בסטודיו הריקוד בהארלם!" קראה טיאנה ועיניה החומות נצצו. "בעוד שבוע המשחק הגדול, ואנחנו צריכות לתת הופעה טובה! ובעיקר לעודד את קבוצת הכדורסל!" הוסיפה טיאנה ונשמעה התרגשות בקולה. "דווקא בהארלם? אמא שלי בחיים לא תתן לי ללכת לשם. ולמה דווקא היום בשש בערב? האימון של היום לא הספיק?!" התלוננה לורי ונאנחה. "נו באמת לורי, אנחנו כולנו יחד! מה כבר יכול לקרות? יודעת מה? אני אלווה אותך עד הבית בסוף האימון אם את כל כך מפחדת." טיאנה אמרה וצחקקה קלות. "אוי לורי, איזו פחדנית!" אמי אמרה לפתע והתחילה לצחוק "זה לא שאת לבד שם, וואו! אין פלא שלארי אפילו לא מסתכל לכיוון שלך." אמי אמרה לה בעוקצנות. "אויש נו אמי, אפשר לחשוב שאת מציאה ממש גדולה, איתך גבר אפילו לא התחיל כי את מכוערת ולא מושכת!" לורי עקצה את אמי חזרה ואמי השתתקה. "מספיק בנות, זה לא הזמן לריב." טיאנה אמרה ופלטה אנחה "תריבו אחר כך. בכל מקרה כמו שאמרתי אנחנו נפגשות בשש ליד הסטודיו!" טיאנה הוסיפה וכל המעודדות הסכימו ונפרדו לשלום.
וכמו שהן קבעו כך היה. בדיוק בשעה שש בערב כל המעודדות נפגשו בסטודיו והחלו באימון, אך אמי לפתע החלה לא לחוש בטוב. "אממ, טיאנה?" אמי פנתה אל טיאנה ואחזה בבטנה, כאבה לה מעט הבטן. "כן , אם?" שאלה אותה טיאנה בחמימות. "שמעי..אני…לא מרגישה כל כך טוב." אמי אמרה לה לפתע "יש לי בחילה וכואבת לי הבטן." אמרה לה במבוכה קלה. "את רוצה ללכת הביתה?" טיאנה שאלה והביטה באמי במעט דאגה, כבר היה חשוך בחוץ וגשם זלעפות ירד. "כן..אני באמת לא מרגישה טוב." אמי ענתה לה והסיתה ממנה את מבטה. "טוב נו..רוצה שאחכה איתך ליד תחנת האוטובוס?" טיאנה שאלה אותה לפתע. "ל-לא! זה בסדר! תמשיכי להתאמן, נתראה מחר!" אמי קראה ונופפה לה ופנתה לצאת. "בסדר…להתראות אם! נתראה מחר! תשמרי על עצמך!" טיאנה קראה ואמי יצאה מן הסטודיו.
אמי יצאה אל הרחוב ושמה על עצמה קפוצ'ון כיוון שלא הייתה לה מטריה שתשמור עליה מן הגשם, היא רצה אל עבר תחנת האוטובוס והתיישבה על הספסל, התחנה כיסתה אותה מן הגשם החזק. היה קור כלבים, ורוח נוראית נשבה, עיתוני נייר התעופפו להם ברחוב והיה נראה כאילו הגשם רק מתחזק ומתחזק, היה חשוך לגמרי ורק פנס רחוב אחד האיר את האיזור-הפנס שהיה על יד התחנה אך גם הוא לא היה פנס טוב במיוחד, הוא הבהב והיה נראה כאילו הוא עומד להיכבות. אמי המשיכה לשבת שם ובהתה בכביש וחיכתה שהאוטובוס יגיע כבר, אך לפתע דמות מסתורית תפסה את העין שלה, היא הייתה נראת כמו גבר גבוה, עם שיער שומני ופרוע, היה לו זקן דליל, תחת עיניו היו שקים גדולים ושחורים והליכתו הייתה משונה, היא הייתה עם מן צליעה והוא התנדנד מצד לצד כשהוא הלך,הוא התקדם אל עבר אמי והתיישב על ידה בתחנה. היה לו ריח נורא, נורא מאוד אם לדייק נכון. הוא הביט באמי וחייך אליה חיוך רך "שלום לך, ילדה" הוא אמר, קולו היה עמוק וצרוד. "הממ..ש-שלום?" אמי ענתה לו למרות שבתוך תוכה הרגישה שזה לא מה שהיא הייתה אמורה לעשות. "האם את יודעת מתי בדיוק האוטובוס יגיע?" הבחור המשונה שאל אותה בחמימות. "אני מניחה שהוא יגיע עוד כמה דקות" אמי אמרה וחשה במעט פחד בגלל הנוכחות שלו לידה. "הו..אני מבין, תודה…ילדונת." האיש המשונה אמר לה וחייך אליה חיוך חמים. אמי לא ענתה לו, היא המשיכה להביט בכביש ולחכות שהאוטובוס כבר יגיע, היא ניסתה להתעלם מהאיש המוזר שישב לידה ולא ליצור איתו קשר עין.
לאחר דקות ארוכות שהרגישו כמו נצח האוטובוס הגיע. הוא נעצר מול התחנה באיטיות. אמי נכנסה בהליכה מהירה לאוטובוס ושילמה לנהג. היא התיישבה מאחור ליד החלון והביטה בחלון ושתקה. אך כאשר היא הפנתה את ראשה למושב השני שלידה היא גילתה לתדהמתה שהאיש המוזר מהתחנה יושב בדיוק על ידה, למרות שהיו מקומות רבים באוטובוס שהיה חצי ריק לגמרי.
תגובות (7)
ראשית, שלגיה (מקווה שהעברות נכון), ברוכה הבאה לאתר.
את מוזמנת להגיב על סיפוריהם של אחרים, וכך נכיר אותך יותר. הבונוס הוא שככל שתגיבי יותר, אולי יגיבו לסיפורייך יותר, וללא ספק תזכי ליותר חשיפה.
המצב כאן בשנים האחרונות גרוע. אל תצפי ליותר מדי תגובות. עד לפני ארבע שנים, היו כחמש עד שתים עשרה תגובות לכל סיפור. הפעילים התחלפו, וכיום יש כאן בעיקר כותבים, אך מעט מדי קוראים.
שנית, כל כותבי האתר, מי יותר מי פחות, נמצאים בערך באותו המצב כמוך. אף אחד מאיתנו לא מקצוען, או עוסק לפרנסתו בכתיבה.
ביקורת 'רעה' היא ביקורת בונה. לייקוקים (הלחם של לייקים וליקוקים, המצאה שלי) לא עוזרים לנו להשתפר. הם רק מנפחים את האגו.
שלישית, זמנים. התחלת את הסיפור בזמן הווה, עברת ללשון עבר, ועל הדרך שברת את הקיר הרביעי.
הרצוי הוא זמן עבר. גם זמן הווה נסבל, כל עוד גיבור הסיפור הוא המספר את קורות עצמו.
הפניה אל הקוראים לא נכונה. שבירת הקיר הרביעי טובה בקומדיה או בפרסומת.
"השאלה -מי זו אמי?- נשאלה רבות בבית הספר", תאור עובדתי בזמן עבר, ללא פניה אל הקוראים.
רביעית, עברית.
לנהל "אורח חיים" זה בידינו בני האדם. את "אורך החיים" באפשרותנו לקצר או לשמור עליהם מלקצרם.
"קראש" אינה מילה בעברית. בסיפור, כדאי לשמור על משלב לשוני גבוה יותר משפת רחוב.
"כל הבנים היו דלוקים עלי(י)ה" – היו"ד שבסוגריים העגולים מיותרת. 'עלייה' היא מעבר כלפי מעלה, 'עליה' היא על+היא.
"מעולם לא התחיל" (עבר), או לחלופין "לעולם לא יתחיל" (עתיד). 'אפילו' לא שייכת לעניין.
(וכמו שהן קבעו כך היה) – משפט מיותר. אגב, אין להתחיל משפט בוא"ו החיבור.
"הסיטה את מבטה" – 'הסתה' היא פיתוי לדבר עבירה, 'הסטה' היא הזזה.
את כובע הקפוצ'ון חובשים, את הקפוצ'ון לובשים. אפשר גם 'לשים' בארון. (אם כי 'להניח' יותר נכונה).
הפנס עומד 'לכבות'. 'להיכוות' פירושה לקבל כוויה. המילה שכתבת במקור – אינה תקנית.
"אם לדייק (נכון)" – שוב מילה מיותרת.
"היא הרגישה ש[לא ]זה (לא) מה שהיא (הייתה) אמורה לעשות." – הסוגריים הרבועים מציינים תוספת לכתוב במקור. 'היתה' מיותרת, כיוון שהמחשבה עצמה היא בזמן הווה. ('הרגישה' כבר ממקמת את המחשבה בזמן עבר, הנכון).
"למושב (השני) שלידה" – שוב מילה מיותרת.
"התיישבה[,] (ו)הביטה ושתקה" – וא"ו החיבור באה לפני המחובר האחרון במשפט. בין שאר המחוברים מפריד פסיק.
"חצי ריק" או "ריק כמעט לגמרי". השילוב המוזר 'חצי לגמרי' פשוט לא נכון.
חמישית, פיסוק.
לכל משפט תקני בעברית יש נושא אחד בלבד. רצוי מאוד לקצר במידת האפשר את המשפטים.
"המנהל והשחקן האלוף שלהם[,] לארי דנקן[,] שעליו כמעט כל הבנות היו מריירות, (הוא) היה הקפטן של הקבוצה והגאווה של בית הספר(,)[.] (אבל) מאז אותו מקרה[,] אין תלמיד בבית הספר שלא שמע את השם ‘אמי’[,] או את התאריך 24 בפברואר 2004."
"אמי יצאה אל הרחוב ו[חבשה את כובע] הקפוצ’ון[,] כיוון שלא הייתה לה מטריה שתשמור עליה (מן)[מפני] הגשם(,)[.] היא רצה אל עבר תחנת האוטובוס והתיישבה על הספסל(,)[.] התחנה כיסתה אותה מן הגשם החזק."
אלו רק שתי דוגמאות, שימי לב בעצמך.
אחרי סימן פיסוק יש להוסיף רווח.
ניתן להשתמש בנקודה או בשלוש נקודות, לא בשתיים!
באופן כללי, כדאי לקרוא בקול את מה שכתבת, ולפי נימת הקריאה תדעי מהו סימן הפיסוק הרצוי.
שישית, עימוד.
החלוקה לפסקאות נכונה, ואפילו הוספת שורות רווח בדיוק במקומות הנכונים. יפה מאוד.
כל תחילת ציטוט יבוא בתחילת שורה. כך נדע מי הדובר, מה סדר הדוברים, ומתי אמירה היא תגובה לאמירה אחרת.
באותו עניין: "אמרה אמי", "ענתה טיאנה", "שאל האיש" – קודם הנשוא, אח"כ הנושא. מה שנכון למשפט 'רגיל', הפוך במשפט 'ציטוט'.
שביעית, מספרים יש לכתוב במילים: בשבעה עשר בדצמבר 2002, בת שלוש עשרה. (כן, את השנה אפשר להשאיר במספר).
שמינית, תוכן.
לארי דנקן הוא מנהל בית הספר? הוא מנהל קבוצת הספורט? לפי המשך הסיפור הוא (כנראה) תלמיד שמשמש כקפטן הקבוצה. מה הוא מנהל?
עם כאבי בטן, אמי רצה אל תחנת האוטובוס. ספורטאית מוכשרת. אני לא מכיר אף אחד שמסוגל לרוץ במצב שכזה.
למעט "פרופסור סנייפ" (תאור הברנש דומה לו להפליא) ה'דביק', לא קרה שום דבר משמעותי בסיפור. אבל, כמובן, זהו רק הפרק הראשון.
אני לא מורה ללשון, ואני לא מרושע. אני אוהב לקרוא.
כל האמור לעיל נועד לעודד אותך לכתוב, לא חלילה ההיפך.
מחכה בקוצר רוח לפרק הבא.
נ.ב.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
תודה רבה על הביקורת! אקח לצומת לבי מה שרשמת! אשתפר בהמשך ואשתדל יותר להגיב על שאר הסיפורים חח.
1. לבעל השם הארוך – אהבתי את החידוש: "לייקוקים" (סליחה על הלייקוק עכשיו…). וכל הכבוד על קבלות הפנים החמות לנו, הכותבים החדשים באתר, ובייחוד כל הכבוד על ההערות המושקעות והמפורטות!
2. לשלגיה – סליחה על הקטנוניות… אבל מה תעשי עם הדברים האלה בצומת ליבך?! אני אישית הייתי לוקח אותם לתשומת ליבי… בכל מקרה, כל הכבוד על קבלת הביקורת! בתור כותב, אני יודע כמה קשה ולא נעים שמפגיזים אותך (גם אם מכוונות טובות) בביקורת על מה שכתבת. אבל בעל השם הארוך צודק – זו הדרך הטובה ביותר להשתפר ולהתקדם!
אוי צודק, שכחתי שרושמים תשומת לב ולא צומת לב.
נראה שאני חייבת ללמוד לבגרות בלשון והבעה שוב למרות שכבר סיימתי אותה שנה שעברה חח.
תודה על התיקון, זה חשוב לזכור.
שלום.
ברוכה הבאה לאתר. גם אני חדש פה יחסית, רק כמה חודשים, ובאמת מבאס שאין הרבה צפיות ותגובות. אותי אישית גם מבאס שאין הרבה סיפורים. חלק גדול מהיצירות הם סוג של "הרהורים", בלי עלילה.
לכן שמחתי לראות את הסיפור שלך! סיפור אמיתי – עלילה, דמויות, שיח… ועל כך אני מברך אותך!
כמה הערות לשיפור הכתיבה (שאם לא כך, בשביל מה אנו כותבים באתר?!):
1. "מי זו אמי אתם בטח שואלים? טוב זו שאלה שנשאלה הרבה פעמים בבית הספר. האמת היא שהרבה מאוד פעמים. ואתם גם בטח שואלים “מה היא עשתה? מי היא בכלל? מה קרה איתה?” טוב, אני אענה לכם" – כל הקטע הזה (ועוד הרבה בסגנון הזה) נראה לי לא נצרך ואף מוריד מהרמה של הסיפור. זרמי עם הכתיבה! פשוט ספרי את הסיפור שלך!
2. "כ"כ" – כדאי לוותר על ראשי תיבות, יש מספיק מקום לכל המילים בעולם…
3. אם אפשר לשאול… למה הסיפור נכתב בסביבה אמריקאית? את ישראלית, לא? האם הסיפור לא יכול להתנהל גם בחברה הישראלית שלנו? בשמות עבריים ותרבות ישראלית? לדעתי, רוב הקוראים יתחברו הרבה יותר לסביבה הדומה לסביבת החיים שלהם. נוסף על כך, גם לך יהיה קל הרבה יותר לכתוב בצורה אמינה יותר, שהרי זו הסביבה שאת מכירה וחיה! חשבי על כך.
4. כמה הערות לשון:
"היו הולכים אלייה…" – די ביו"ד אחת: "אליה".
"היה מטפח את ענף זה…" – או: "היה מטפח ענף זה" או: "היה מטפח את הענף הזה".
"והיה נחשב בין הטובים ביותר" – "בין" משמעותו בין משהו אחד למשהו אחר, ביניהם. כאן אין כוונתך שהוא עמד בין טוב אחד לטוב אחר, אלא שהיה נחשב מהטובים ביותר.
אגב, אהבתי שהענקת לדמות המסתורית בתחנה שני פנים סותרים: מצד אחד מפחיד, מצד שני: "חייך אליה חיוך רך… שאל אותה בחמימות… וחייך אליה חיוך חמים". זה מבלבל את הקורא – ובמקרה הספציפי הזה – טוב שכך!
בקיצור, הרבה בהצלחה באתר!
גם אני מחכה לפרק הבא!
נ.ב: אנא כתבי בכותרת הפרק את מספרו, כך יהיה לנו קל יותר לעקוב אחרי סדר הפרקים.
היי תודה רבה על הביקורת! אני איישם את מה שאמרת! תמיד ההתחלה הכי קשה לי, אני אשמח לטיפים על איך לפתוח סיפור בצורה טובה כי זה החלק שהכי קשה לי.
שוב תודה על הביקורת.
לגבי מקום הסיפור, זה סיפור שכתבתי לפני הרבה זמן כמו שכתבתי ולכן אני לא ממש זוכרת למה בחרתי דווקא אמריקה.