השורדים פרק 6

כולם הביטו אחד בשני המומים. אלכסנדר ניגש והביא לה מים מאיזה בקבוק שמצאנו ליד הנהר. היא הביטה במים בלי לומר דבר ולאחר כמה שכנועים מאיתנו שתתה קצת. ״את רוצה לספר לנו מה
עברת?״ אבל היא לא ענתה רק הביטה בי. ״ביילס, זה יעזור לנו לדעת מה קרה ואיך הצלחת להימלט מהם״. שוב שתיקה מצידה. הבטתי בה מפצירה בה לדבר. ״הם לקחו אותי. אני זוכרת ששמעתי צעקות וכשהלכתי לאחור לברוח הכול נהיה שחור. התעוררתי אזוקה באזיקים בידים וברגליים. הם ניסו להוציא ממני מידע על מה אנחנו עושים פה או לפחות זה מה שחשבתי שהם רוצים ממני. הם לא מדברים באותה שפה שלנו, הם נשמעים יותר- אני לא יודעת אפילו איך להגדיר את זה. נראה שהם מבינים אחד את השני. בכול מקרה, הם עינו אותי במטרה לקבל מידע או משהו כזה״ היא קמה ממקומה והראתה לנו פצעים פתוחים ומדממים מהגב והרגליים. ״יום למחרת הם יצאו לצוד לעצמם אוכל והרגשתי שזאת ההזמנות שלי. קודם הייתי צריכה לפתוח את האזיקים שכבלו את הידים והרגליים שלי. סיכת הראש שלי התאימה לעבודה. התנתקתי מהאזיקים וכשראיתי שהשטח פנוי רצתי אל תוך היער. רצתי בלי להפסיק, והינה אני פה״. סיימה את הסברה והשתתקה. הנהנתי ופסעתי בצעדים מהירים לכיוון היער. ״לאיפה את הולכת?״ קרא אלכסנדר. ״להביא לביילס צמחי מרפא שיכולים לעזור לפצעים שיש לה״ אמרתי ונכנסתי ליער. האמת שלא הלכתי רק למצוא צמחי מרפא, הייתי גם צריכה לחשוב על תכנית שתעזור לנו לשרוד במשחק. אני חייבת לנצח במשחק הזה אסור להפסיד. חייבת להיות דרך לנצח את זה. הבטתי לרצפה שוקעת במחשבות כשהרגשתי את האדמה רועדת.

מה לעזעזל?! רוח מקפיאה החלה לנשוב ושלג לאט לאט כיסה את ראשי העצים. הלכתי לכיוון המחנה מגלה שהכול מכוסה בשלג. ליאו מרגיע את כולם אומר להם שהכול יהיה בסדר ושזה בטח שום דבר אך עמוק בתוכי אני יודעת שמשהו גדול הולך לקרות. קרחונים החלו לצוץ מהקרקע והשלג המשיך לרדת מלווה ברוחות מקפיאות. קראתי לכולם ״מוכרחים למצוא מכסה, תלכו בקצב אחיד ותשארו ביחד.״
הלכנו כגוש משתדלים לנוע מהר בתוך השלג שהגיע לנו קצת מעבר לקרסול. ״אני אלך לחפש לנו מקום שנוכל להעביר את הלילה. אתם תמשיכו בינתיים.״ ועוד לפני שהספקתי למחות נגדו הוא עזב.
המשכנו להתקדם עד ששמענו צעקות. ״אנבת׳, תובילי את כולם לפה יש כאן מספיק מקום בשביל כולם.״
״אבל איפה אתה?״ שאלתי מביטה לכל הכיוונים עד כמה שאני יכולה לראות מבעד לשלג.
״פשוט תקשיבי לקול שלי ותצעדי לכיווני״.
״קדימה כולם, בואו נלך למכסה״. צעדנו כמה שנראה נצח אך לקח 10 דקות. הכנסתי את כולם למערה שהייתה באמת גדולה ויכלה להספיק לפחות ל-50 איש ואולי יותר ולבסוף, אחרי שכולם נכנסו נכנסתי גם אני. ״מצפה לנו לילה קריר במיוחד״ לחש באוזני גייב והלך לבדוק מי צריך עזרה. ״ספר לי על זה״ אמרתי בעודי מתבוננת בשלג הלבן שלא הפסיק לרדת.