השורדים פרק 2

קמתי למשמע אזעקה. כמעט ונרדמתי שוב אך לפתע הדלת נפתחה ואישה צעירה בעלת שיער קארה ואדום נכנסה פנימה. התיישבתי על המיטה מחניקה פיהוק. ״שלום, אני מריה. אני זו שאדריך אותך ואבחר לך מה ללבוש ואת התסרוקות ובקיצור אסביר לך על הכול, אני האחראית שלך״. ידעתי שיעשו לנו כמו במשחקי הרעב. ״אני אנבת׳״ אמרתי מנסה להיות נחמדה וחברותית. מריה צחקה צחוק צורמני ורם ביותר. הדי הצחוק הדהדו באוזניי. ״אני יודעת, ועכשיו נלך לראות מה אפשר לעשות לך כדי שתראי הכי יפה בראיון״. היא קמה מהמיטה, אני אחריה. אחרי מספר צעדים הגענו לחדר מרובע די קטן אך מאובזר. מלא שמלות שרק חיכו שאמדוד אותם, מכנסים, חולצות, גופיות- כל כך הרבה דברים! הלב זינק מרוב שמחה. הרגשתי כמו בבית. ״אז מה יתאים לך יותר..?״ שמעתי אותה ממלמלת. ״מה מוצא חן בעינייך?״ היא שאלה. האמת שרציתי להגיד הכול אך עייני תפסה בגד אחד בלבד. הייתה זו שמלה תכולה עם כתפיות סגולות ומלמלה סגולה אך קצת יותר בהירה מהצבע של הכתפיות. השמלה הייתה ארוכה ונפוחה, ממש שמלת נשף. הלכתי לכיוון השמלה, הבד היה כל כך רך ונעים. ״אני מבינה שבחרת אותה״ מריה התקרבה כשתחנה את השמלה מקרוב. ״נראה שהיא באמת תתאים לך יופי״ אמרה בחיוך וחשפה שיניים לבנות מושלמות. ״זו תהיה דרך מושלמת לשכנע כמה שיותר אנשים להצביע לך״. אני מקווה..
• ~ • ~ • ~ • ~ • ~ •~ • ~ • ~

אחרי שעשו לי תסרוקת יפה (קוקו) ואיפרו אותי הרגשתי מוכנה לצאת לדרך. אני הייתי הראשונה שצריכה לעלות. מבחינתי זה היה מינוס רציני כי אם אני נכשלת אין דרך חזרה ואין לי גם ממי ללמוד איך לענות יותר טוב לשאלות, לאחרים יהיה יותר יתרון (ביחוד לאחרון) כי אז הוא יכול ללמוד ממי להישתפר. מריה הכינה אותי כל אחר הצהריים לזה. אני מקווה שאני מוכנה.
המאבטחים הכניסו אותי אל מאחורי קלעי הבמה וחיברו לי מיקרופון אך בדיוק אז.. ״לכל המתמודדים, ביטלנו את הראיון. אנחנו עושים לכם נשף במקום זה אז נא לבוא חגיגים. זאת ההזדמנות שלכם ליצור לכם בריתות שיוכלו לעזור לכם לשרוד. מקווים שתהנו״ טוב לפחות אני אוכל להכיר כמה מתמודדים חדשים. המאבטחים הורידו לי את המיקרופון והלכתי ישר לאולם הנשפים. כמובן, שטיח אדום נפרס לפני. והכניסה לאולם הייתה ממש מקושטת יפה. כשנכנסתי לא יכולתי שלא לפעור את פי. וואו הייתה המילה המתאימה. זה היה כמו אולם מהאגדות. הרצפה הייתה מבריקה ונוצצת שולחנות עמוסים, שפע של אוכל. רחבת הריקודים הייתה עמוסה באנשים שכרגע פטפטו ודיברו. כולם נראו כל כך טוב, פשוט לא יכולתי לזהות אף אחד. הסתובבתי בין האנשים מקווה למצוא מישהו לדבר איתו כשלפתע: ״מי את?״ שאל אותי קול דיי מוכר, מאחורי. הסתובבתי. מישהו דיי חתיך עמד שם. לבוש בטוקסידו, עייניו הירוקות סוקרות אותי עד שלבסוף נעצרו בעיני. ״אנבת׳״ אמרתי, והאיש חייך ״קראי לי ג׳יימס״ אמר ונשק לידי. בדיוק אז, כמו בתזמון מושלם התנגן שיר ברקע והרבה זוגות הלכו לרקוד. הבטתי בג'יימס שכרגע רק הביט בזוגות הרוקדים מבלי לומר מילה. אם אני לא יגיד משהו אני אשאר כאן ורק אביט בזוגות שרוקדים מבלי לעשות כלום. אז פעלתי. ״תרצה לרקוד איתי?״ שאלתי אותו והוא חייך והנהן. אחרי הריקוד שנראה כשעה ג'יימס עזב אותי וניגש למישהי אחרת שהייתה מוקפת בנים. אני חושבת שקוראים לה אליאן מייה. כמה בנים הגישו לה אוכל ושתייה ואחרים רק צחקו איתה. מה הקטע שלה? לפני שהסתפקתי להסתובב ולצאת מישהו דחף אותי ונפלתי לרצפה. התעצבנתי ורציתי לדפוק עליו את הצעקה של החיים אבל כשהסתכלתי עליו לא יכולתי. היה זה אלכסנדר- אותו דווקא זיהיתי, הוא ממש חמוד וממש לא שחצן כמו האחרים. הכעס התפוגג. ואיתו עמדו עוד שני בנות שלא בדיוק זכרתי את שמם, או אולי כי הם נראו לי שונה. ״אני מצטער״ אמר אלכסנדר והושיט את ידו כדי שאוכל להתרומם מהרצפה. תפסתי אותה וקמתי, כשאני מנערת את השמלה בכדי להוציא את הלכלוכים שדבקו בה. ״זה בסדר, זה שום דבר.. אתה אלכסנדר לא?״ הוא חייך ״ואת מי יש לי העונג לפגוש?״
״אנבת׳ ספירס. מי אתם?״ פניתי לשני הבנות. ״טינה מיינר וקיד סורטאף״ הבנות אמרו בחיוך אף אל פי שאני חושבת שהם רק רצו להיות נחמדות ולא בדיוק התכוונו לזה. ״אז רוצה לרקוד?״ שאל אותי אלכסנדר והושיט את ידו אך כבר הייתי עייפה. ״מצטערת אל, נוכל בפעם אחרת? אני מרגישה כבר דיי עייפה ו-״ הוא קטע אותי ״זה בסדר גמור״ אמר בחיוך וגיחך למשמע הכינוי שנתתי לו ״את יכולה ללכת נדבר בפעם אחרת״ הנהנתי בחיוך ויצאתי מהאולם. בדרך חזרה העפתי מבט אחרון וראיתי שהוא ממשיך ומדבר עם קיד וטינה. נאנחתי וחזרתי לחדרי, לישון.