השורדים – פרק תשע עשרה: פצעים ותגליות

"די-דיאו?" קולי נשמע צרוד יותר מהרגיל כשניסיתי לקרוא בשמו. השתעלתי מעט, וכשפקחתי את עיניי במאמץ רב ומתיש, גיליתי שאני נמצאת על כמה שמיכות רכות, בקבוקי כישוף מפוזרים סביבי, והפצע העמוק בבטני חבוש בתחבושות מוכתמות באדום. הפצע… כאב ראש הכה בי כשנזכרתי שוב, בדיאו בעל העיניים האדומות. הוא סיפר לי על זה… שהוא לא מסוגל לשלוט בעצמו לפעמים, שהוא משתנה. אבל מעולם לא ראיתי זאת קורה. אני לא מאמינה שזה היה הוא באמת. הוא היה שונה… פראי, ומסוכן. הוא לא מתנהג כך אף פעם. הדרך בה הוא נעץ בי את החרב, צחק כשראה אותי קוראת בשמו וצורחת. הוא ניסה להמשיך קדימה, הוא ניסה… להרוג אותי, אבל הוא הפסיק. אחרי שהוא פצע את בטני, וצפה בי מדממת, הוא פשוט התעלף לצידי, על האדמה. מטפלים גם בו? איפה הוא? אני ובלו מעולם לא היינו צריכות לעזוב אותו לבדו שם… אבל הוא היה נחוש כל כך להראות לנו שהוא מסוגל להמשיך לבד, והוא רצה להגן על כולנו. הוא התכוון רק לטוב, הוא לא רצה לפגוע באף אחד… זאת לא אשמתו. עיניי נפערו לרווחה כשנזכרתי. הוא התעלף, ובידו החרב המגואלת בדמי. מה אם… לא, בלו לא תעז לחשוד בכך. אבל מה אם הם יגלו שהוא… מה אם הם יחשדו בגלל החרב שבידו? אני אכחיש הכל, אעמיד פנים שאני לא זוכרת דבר. אני יודעת שדיאו לא יזכור דבר, הוא סיפר לי. אחרי דבר כזה, כשהוא לא מסוגל לשלוט על עצמו, הוא לא זוכר כלום מן האירועים האחרונים. אבל זה לא יראה חשוד ש… שנינו לא זוכרים דבר? והשד שדיאו הרג בעצמו… בלו לא תשאל אותו כיצד הוא הצליח להרוג אותו? אני צריכה למצוא אותו, הוא כאן, אני יודעת שהוא כאן איתי. נעזרתי בזרועותיי הכואבות כדי לנסות להתרומם, אך אפילו ישיבה נוחה כאבה לי. בראש מסוחרר ושרירים תפוסים הבטתי סביבי, מנסה להתמקד. חיוך קל עלה על שפתיי כשמצאתי אותו, במרחק של שתי מיטות ממני. הוא בטח מותש. בזחילה כואבת, ניגשתי אל מחוץ לשמיכות שעטפו אותי, מנסה להגיע אליו למרות הכאבים שאני חווה. הוא לא יסתדר בלעדיי, הוא… הוא צריך אותי שם בשבילו. כך זה היה תמיד, וכך זה ימשיך להיות. כשלבסוף הגעתי לצידו, כבר לא חשבתי על הפצע שהוא גרם, על הצחוק שלו כשניסה לענות אותי לאט. רק על פניו הנעימות כשהוא ישן כמו מלאך, רק על חום גופו שמרדים אותי לשינה עמוקה ונטולת סיוטים.

"סייקו? סייקו תתעוררי…" קולו של דיאו הקיץ אותי משנתי, וכשפקחתי את עיני השמיים היו בהירים, והשמש החמה נמצאה במרכז. יום חמים להפליא, למרות שלפני כמה ימים הגשם כמעט הטביע את כולנו. נרתעתי מעט אחורה, כמעט פוגעת בכמה בקבוקוני אבקה ונוזל, כשגיליתי שדיאו לא לובש חולצה, ואני נשענת עליו. הוא חייך אליי וגיחך, ואני רק הסטתי את שיערי אחורה במבוכה. מעניין אם הוא… זוכר…
דיאו הביט בי, סורק את כל גופי, וכשראה את הפצע החבוש הוא פלט זעקת דאגה. "מי עשה לך את זה? סייקו, את בסדר? הייתי צריך לדעת, הייתי חייב לחזור מהר בשבילך… את נפגעת?" הוא שאל ברצף את אותן שאלות כמה פעמים, שואל בעיקר אם אני בסדר, שוב ושוב. הוא לא זוכר שהוא פגע בי. הוא באמת לא היה בהכרה אז, ידעתי. חייכתי אליו במהירות, כדי שיוכל להמשיך לנוח. כשפגשתי אותו עם השד, גופו היה חבול לחלוטין, ושריטותיו דיממו, אך נדמה שזה לא הפריע לו בכלל. אבל עכשיו… הוא פצוע, והוא חייב להחלים. אצבעותיו נגעו ברכות בפצע שלי, מלטפות את בטני ומעבירות בי צמרמורת. מבטו הדואג שטף אותי, ונדמה שהוא היה מוכן להקריב הכל רק כדי שאתרפא, ולא אכאב.
"אני בסדר. אתה הפצוע פה." אמרתי לו, והוא נשען אחורה בעייפות. "אתה הגיבור."
הוא הרים אליי מבט תוהה, לא מבין על מה אני מדברת. לכן הוא הצליח להרוג את השד לבדו. הוא לא היה בהכרה עוד אז. אך הוא אמר לי שהישות שמשתלטת עליו היא… ישות מרושעת, ישות שדית ושטנית. מדוע ששד יהרוג שד בהנאה שכזאת? כמובן, שהוא ניסה גם להרוג אותי…
"אתה לא זוכר?" שאלתי אותו בשקט, גבותיי מכווצות.
דיאו הניד בראשו לשלילה בתשישות, חזו עולה מעלה ומטה כשהוא נושם באי סדירות חמודה.
"אתה הרגת שד. לבדך לגמרי, באתי לחפש אותך, ועמדת שם, והשד הענק הזה היה מוטל לרגלייך! אתה רצחת שד לבדך, ושרדת." הסברתי לו בהתלהבות מועטה, אך נראה שפניו רק קדרו והתעננו.
הוא הבין מהר מדי, שהוא לא היה עצמו. הוא השפיל את מבטו אל האדמה ונעץ את ציפורניו בזרועותיו. הבטתי בו, ולבסוף הוא החזיר לי מבט. "את יודעת שזה לא היה אני סייקו… אני לא חזק מספיק לבדי." הוא מלמל בבושה נוראית, ומיד חזר לבהות באדמה הריקנית והזרה.
בהיסוס משונה, שלחתי את ידי ונגעת בפניו, מכריחה אותו להביט בי. "הכוח שלך, הוא הכוח שלך. תהנה ממנו, כי יש אחרים שהיו מתחננים לכוח שכזה, ומנצלים אותו לרעה. אתה אדם טוב דיאו. אני לא יודעת למה הישות הזאת נטפלת אלייך, אבל אתה חזק מספיק כדי לבחור ברגעים המתאימים לנצל אותה." אמרתי לו בקול מרגיע, והוא חייך, וצחק מעט. אך ברגע שצלילי הצחוק נפלטו משפתיו הרכות, נרתעתי אחורה, מפילה ושוברת שני בקבוקוני אבקה צבעונית. דיאו הביט בי בהלם, לא מבין מדוע נרתעתי. אבל… אני זוכרת הכל. הצחוק שלו… לרגע, כשהוא צחק וחייך, ראיתי את השד הזה. לרגע ראיתי את עיניו של דיאו מאדימות, את שיניו מתחדדות, את השריטות שעל לחיו מדממות. לרגע אחד, כשהוא צחק, פחדתי שהוא ישתנה שוב, וירצה לרצוח אותי, ירצה לשמוע אותי צורחת ומתחננת לעזרה. אבל זה בסדר כי… אני סומכת עליו נכון? זה דיאו, הוא לעולם לא יפגע בי. זה יעבור, דמיינתי את השד ההוא רק בגלל שהפצע עוד טרי, ואני זוכרת הכל טוב כל כך. זה לא נכון, דיאו לעולם לא היה פוגע בי. זה לא הוא. אני יודעת את זה. אני לא צריכה לפחד ממנו. התקרבתי אל דיאו חזרה, מנסה להציל את מה שנשאר מהתרופות הקסומות שהמרפאות השאירו כאן במחשבה שאף אחד לא ישבור אותן.
"סייקו, מה קרה?" דיאו שאל אותי בשקט, קולו מעט אפל ועצוב יותר.
הנדתי בראשי לשלילה, וסימנתי לו שהכול בסדר, מחייכת. ניסיתי לאחוז בידו, אבל הוא הרפה, הביט בי באותן עיניים מהפנטות ועצובות שאני עדיין מנסה להבין.
"סייקו, מי פצע אותך?" הוא שאל בשקט, בקולו האפל והדואג. שתיקה השתררה, וכל מה ששמעתי היה רק קול נשימותיו הכבדות של דיאו, ופעימות ליבי המאיצות.
דיאו לפת את ידו בחוזקה אך בעדינות, נזהר שלא להכאיב לי שוב, ומבטו לא מש מעיניי. "סייקו, תגידי לי עכשיו, מי פצע אותך?" אני לא רוצה להגיד לו. הוא חושד, הוא יודע, אבל אני לא יכולה. הוא ינסה להתרחק, יחשוב שהוא מסוכן, יחשוב שהוא לא בסדר. זאת לא אשמתו. אני לא יכולה להאשים אותו ככה, אי אפשר פשוט לשכוח מזה? הכל יעבור בקרוב, הפצע יחלים והזיכרון ישכח, ונוכל לעבור את זה, ביחד. אבל הוא לא יכול לדעת, כי הוא יתפרק. הוא יכעס על עצמו, ישנא את עצמו. אני לא מסוגלת לעשות לו את זה.
"סייקו, תעני לי מיד. מי פצע אותך?" קולו היה רם והוא לא הרפה ממני, מבין לבדו את התשובה אך בכל זאת מכריח אותי להגיד לו, רוצה לשמוע את המילה בוקעת מפי.
נאנחתי בכאב, והשפלתי את עיניי, יודעת שאם אענה, הוא ינסה להעניש את עצמו, ינסה להתרחק מכולם. אבל הוא כבר יודע. דמעה זלגה מעיניי ונחתה על גופו החשוף של דיאו. "אתה." לחשתי.