השורדים – פרק שלישי: סייקו ודוב הקוטב

לא ישנתי כל כך טוב כל חיי. למרות מיטת העץ הקשה, והכרית המחוספסת, ישנתי כמו תינוק, שינה טרופה ורציפה, ללא סיוטים או חלומות. הרגשתי בטוח, מסיבה לא ברורה. הספינה ארוכה וגדולה יותר משהיא נראית. היא גדולה יותר מבפנים, לא בהרבה, אבל במידה מספיקה כדי שאשים לב. אני מניח שזה כישוף של אחד המכשפים. במקלט נמצאים הרבה מכשפים, ומכשפים שמחכים לכוחותיהם. קאנו סיפר לי, שיש שליחים שיוצאים מהמקלט ומחפשים מכשפים שזקוקים לעזרה. הם מצליחים לעשות זאת בזכות קיזאמי – מכשף מבוגר וחביב שמסוגל לאתר מכשפים צעירים, ובזכות קארי, ילדה קטנה, בת חמש בלבד, שיכולה לגלות את העבר של כל ישות שקיימת על העולם הזה, רק בעזרת המחשבה שלה. ישנם מכשפים בעלי כוחות אדירים וחזקים, כמו סייקו, קארי, וקפטן סאטושי, ויש כאלה בעלי כוחות חלשים. אבל קאנו מוצא לכולם מקום במקלט – הוא אומר שכל המכשפים והאנושיים יכולים להתארח אצלו, הוא רוצה לעזור לכולם. קאנו לא מכשף. אבל יש לו כוח, טוב ליבו התמים. הוא איבד הכל. את אשתו, ילדיו, משפחתו, עירו. הוא ראה את הוריו חסרי בית בגלל הממשלה, הוא ראה את סביבתו נשרפת בגלל השדים, והוא מוכן לעשות הכל כדי לשקם אנשים שמרגישים דומה לו. העולם הזה מעוות וחסר שוויון, אבל זה לא משנה לקאנו. הוא כאן כדי לעזור.
"התעוררת, דיאו?" איומי התפרצה לחדר השינה, לועסת ירק צהבהב בין שפתיה. היא לבשה רק חולצת טי שירט ארוכה וכהה שהייתה גדולה עליה בכמה מידות, ללא מכנס או נעליים. פערתי את עיני והבטתי הצידה. גופה של איומי דקיק וצנום, רזה, כמעט יותר מדי, באופן מעט חולני. צבעו עמוק, שוקולדי. היא צחקקה כשראתה את הלחץ הברור מאליו שלי. "תירגע, אני לא מתביישת." היא הסבירה, ואני הסתובבתי חזרה באיטיות מהוססת.
"יש כמה אנשים שרוצים להכיר אותך." היא אמרה, לועסת בקוליות. "כולם מחכים בחדר האוכל."
איומי הסתובבה ויצאה מהחדר בזריזות. רגע לפני שהדלת נסגרה מאחוריה היא שלחה יד ועצרה את הדלת החורקת. על פניה נראתה הבעה מפוזרת ומבולגנת, ועל שפתיה חצי חיוך.
"הו, והחברה שלך התעוררה." היא עזבה לפני שיכולתי להגיב.
סייקו. היא ערה. מיד אני מרגיש אשמה נוראית, לא הייתי שם כשהיא התעוררה, לא חייכתי אליה כשפקחה את עיניה אל מקום חדש לחלוטין. היא בטח נלחצה. מישהו סיפר לה כבר? על הכפר, והמשפחה שלה? על המשפחה שלי… השדים, האויבים, הממשלה. המוות ביקר בכפר השקט שלנו. הפכנו להיות עוד עיירה הרוסה. אבל היא שרדה. אני לא יודע איך היא מרגישה. ואני חייב לגלות. אני קופץ מהמיטה בזריזות, חושב על פניה המחייכות אליי שוב, על הזיכרונות שיעברו בדמיונה כשתראה אותי שוב, חיי וקיים. ליבי פועם מהר יותר מתמיד, וכפות ידי קפוצות לאגרופים. אני הולך ישירות אל המרפאות הרעועות והמאולתרות של הספינה, לא חושב פעמיים, ולא טורח לבדוק את חדר האוכל. סייקו כנראה נמצאת במרפאות, איפה שהיא ישנה אתמול בערב, איפה שהשארתי אותה. אני בקושי נושם, רץ וחולף על פני אנשים שנדמים לא חשובים כשאני מצפה לסייקו. אני מגיע אל המרפאות, מסדיר את נשמתי. אצבעותיי נחות על הידית, משתהות לרגע ספור. אבל זו סייקו. אין לי שום סיבה להסס או לחשוש.
אני פותח את הדלת, חיוך על שפתיי. לבי עוצר, ואני מגלה שסייקו לא במיטתה.
מבולבל, אני בודק בדלתות אחרות, במרפאות שונות, אבל מוצא רק מכשפות מרפאות שעושות מאמץ ענקי להשיב את המתים לתחייה, ונכשלות לאט. סייקו לא כאן. היא הבריאה כל כך מהר? כשאני התעוררתי בפעם הראשונה, התעלפתי כמעט מיד. אבל הפצעים שלה פחות חמורים. אף אחד לא ירה בה. היא כנראה התחבאה. עצמתי את עיניי. איפה היא? חזרתי אל מיטתה, בודק את הסביבה. הז'קט שלי, שכרכתי סביב גופה הרועד אתמול בלילה, נח ברפיון על משענת הכסא המשרדי בפינת החדר. סיכת השיער הכסופה שלה, זרוקה על המיטה, מעל השמיכה הדקיקה והקוצנית שיש למרפאה במקלט להציע. הריח החזק של סייקו, שעוקב אחריה לכל מקום, נשאר על המיטה הישנה. ריחו של אבק הפרחים, של האביב והשמחה. הריח שאותו אני מכיר, רק בגלל שאני מכיר אותה. בלעדיה, אושרו של האביב לא היה נוחת עליי מהשמיים האפורים.
"דיאו." קולה דקיק מתמיד, רועד וחלוש, אך בכל זאת צלול כשירת ציפורי יער. הסתובבתי, וגמעתי לתוכי את מראה הזוהר. גופה חבול ורזה, עורה ירקרק ועדין, שערה משתלשל סביב פניה העגלגלות בגלים מושלמים. ושפתיה האדומות נמתחו לחיוך אמיתי וכנה, שהקפיץ את ליבי כל פעם מחדש. כמו זריקת אדרנלין, בכל פעם שהיא צוחקת, או שמחה.
חייכתי חזרה, ללא לחשוב, למרות שאני שונא את חיוכי המעוות. "סייקו."
התקרבתי אליה, והיא דילגה אליי בדרכה המשונה. זרועותיה נכרכו סביב צווארי, ופניי נגעו בשערה. שאפתי אותה לתוכי, את הזיכרונות הקשים, הגעגועים הנוראיים. הדאגה שחשתי, כשהרגשתי אותה בסכנה. הקשר שהיא יצרה בנינו, לא ניתן להפרה. אני צריך אותה. והיא כאן. היא חיה, היא נושמת, היא מאושרת לידי. חבולה, פצועה, מצולקת לעולמים, בדיוק כמוני. אך היא, הכי יפה שיש, למרות הצלקות, למרות החתכים, השריטות והכאב. למרות שהיא שונה, מיוחדת ומטורפת. היא המכשפה שלי.

…
השפלתי את מבטי מטה, עוקב אחריי אצבעותיה החיוורות של סייקו, שהפנו אותי אל הרצפה. ועל קרשי העץ הרעועים והמלוכלכים של הספינה, עמד בכל גודלו ותפארתו, דוב הקוטב הראשון שראיתי בחיי. פערתי את עיניי, מנסה לעכל את העובדה, שדוב הקוטב הזה, בעצם הוא בת אדם צעירה מכשפה בעלת כוח משונה ביותר. דוב קוטב באמצע הקיץ החם, על ספינת אוויר. החיים שלי מדרדרים מרגע לרגע.
חיוכה של סייקו התרחב כשראתה את תגובתי. "זאת לילי. היא נחמדה מאוד." הנהנתי במהירות, חייכתי ונפנפתי אל דוב הקוטב בברכת שלום. דוב הקוטב הנהן אליי, והתחכך ברגליה החשופות של סייקו, שלבשה שמלה שחורה באורך בינוני שחשפה את רוב ירכיה.
"היי לילי…" מלמלתי, והדוב התעלם לחלוטין. אני מניח שהיא לא מחבבת אותי במיוחד.
"נוצ'יקו אוררה." נער גבוה, בעל שיער קצר ושטני ועור שזוף בגוון פולי קפה, הציע את ידו ללחיצה בחיוך מנומס. לחצתי את ידו, והוא חשף את שיניו הבוהקות אל סייקו, בחיוך מושלם לחלוטין. הוא התכופף וליטף את ראשה של לילי דובת הקוטב, ולאחר מכן הביט בנו, ידיו בכיסי הג'ינס הבהיר שלבש. הוא נראה נחמד, ולא מובך מהעובדה שלידו עומד דוב קוטב. אני תוהה מה הכוח שלו, או מה הוא עושה כאן. הוא לא נראה מצולק. מצד שני, מי מאיתנו כן נראה מצולק ממבט ראשון? כולנו מסתירים את הפצעים שכואבים באמת.
"אני דיאו, וזו סייקו." נזכרתי לפלוט בבושה, מדבר במהירות לא מובנת. אך לא נראה שהיה לנוצ'יקו אכפת, הוא רק חייך והנהן, וסייקו צחקקה.
"פגשתי את נוצ'יקו מקודם, הוא ביקר אותי בארוחת הבוקר." ארוחת הבוקר. לא אכלתי היום. ובאותו הרגע בדיוק. הבטן שלי נזכרה להגיד לי את זה, בקוליות וברעש. סייקו פוגשת את כולם. היא תמיד הייתה נחמדה באופן מסתורי, כולם נמשכו אל אופייה החביב כמו שיתושים נמשכים למנורות רחוב. אין לי בעיה עם זה. אני, אישית, לא מסוגל ליצור ידיד אחד בלי להיות מובך לחלוטין. אבל זה לא נורא. כי יש לי את סייקו. והיא לא יכולה לעזוב אותי.

…
החברים של נוצ'יקו, כמה אנשים מוזרים באופן משונה ונהדר, קיבלו אותי ואת סייקו בזרועות פתוחות. לא כל אחד מהם נראה שפוי, אבל שפיות היא לא הדבר שנאי מחפש כרגע. מסתבר שאיומי סיפרה קצת עליי לאנשים אחרים, כי חלק מחבריו של נוצ'יקו שאלו אותי איך הצלחתי להרוג כל כך הרבה שדים ואויבים. לא יכולתי להסביר. אני לא מסוגל לספר על הצל… לא כל כך מוקדם. עניתי שהיה לי פרץ אדרנלין. אבל הם כנראה ידעו שאני משקר. קרול, נערה בת ארבע עשר בעלת שיער כחלחל ועור כהה, ניסתה לחקור אותי מעט. אבל נוצ'יקו דאג לי, וסימן לה לרדת מהעניין. סייקו החזיקה את ידי עד עכשיו. היא התגעגעה אליי גם. ההרגשה הטובה ביותר בעולם כולו, היא כשאני מבין שיש מישהו שעדיין חי, עדיין לצידי וישאר לצידי. ובשבילי, האדם הזה הוא סייקו.

…
"נוצ'יקו הוא אדם נחמד, נכון?" סייקו פנתה אליי בערב, יושבת על המיטה שלי בשיכול רגליים, תלתליה האדמוניים מסתירים את עיניה הזוהרות. היא נראתה תשושה, חלשה. היא הסתירה את זה מכולם עד עכשיו, אבל היא עדיין פצועה ועייפה.
הנהנתי. "הוא מיוחד. טוב לב, ומתחשב." עניתי בקצרה, מתיישב לצידה של סייקו.
היא הביטה בי ארוכות, חיוך עצוב נותר על שפתיה האדומות. היא נגעה בזרועי בעדינות, עוקבת בעיניה אחרי התנועה הארוכה והאיטית. "אתה עצוב? בגלל הכפר." היא שאלה.
הרמתי את מבטי בהיסוס. "כמובן. איבדתי את כל המשפחה שלי. ראיתי את הגופות שלהם. והרגתי כל כך הרבה… אני עצוב מאוד, אבל אני אתגבר." היא בלעה את רוקה, ואחזה בכף ידי בחוזקה.
"אני מצטערת. לא עזרתי לך. התחבאתי. לא יכולתי להשתמש בכוח שלי שוב." היא ציינה, זיק אפל ניצת בעיניה המוארות. היא נדמתה מתוחה, אשמה. אבל אין לה סיבה. לא ציפיתי ממנה להשתמש בכוח שלה. זה מכאיב לה. וגורם לה להרגיש אשמה. היא עדינה, ותמימה. היא לא מסוגלת להלחם עם הקסם הזדוני שהתפתח בליבה. אני לא מאוכזב. אני מרוצה. היא לא צריכה לעשות את זה בשבילי, או בשביל אף אחד אחר.
חייכתי בעצב. "לא ביקשתי ממך. לא היית צריכה. את חייה. וזה מה שחשוב."
היא הרימה אליי מבט מאושר, אך מהול בדיכאון פשוט. "אתה נחמד מדי. עדיף לך לשנוא אותי."
"הייתי עושה את זה, אבל זה בלתי אפשרי מבחינתי." היא חייכה חזרה.