השורדים – פרק שלוש עשר: קבוצות ורגשות

איך הוא מעז? ראיתי בדיוק מה קרה, בדיוק מה היה. הוא עבר, חולף על פניי השורדים, בוחר את כל מי שהוא מכיר, את החזקים והמיוחדים. וכשהוא ראה את פניי, הוא עצר. הוא הביט. הוא בהה. ואז המשיך קדימה. הוא יודע על כוחי. את העובדה שאני מסוגל לעשות דברים מדהימים, שאני חזק, שאני מספיק טוב בשביל כל זה. זו הייתה אפליה. רק בגלל מה שקרה, שני הרגעים הקטנים האלו, האם הם שינו את עולמו לחלוטין, כמו שעשו לי? אם כן, מדוע הוא רוצה להתרחק ממני? אולי הוא לא מחבב אותי. אולי אני באמת לא חזק מדי. הבטתי בו, רחוק משאר השורדים, מתבודד, עומד בשקט ומתבונן אל תוך היער הסבוך והעבות. ליבי פעם, ואגרופיי התכווצו בזעם. אני בא איתו. ואין דבר שיוכל לעצור אותי. בנשימה עצורה החלתי ללכת לכיוונו, להתרחק מהשאר. הוא הפנה אליי מבט אקראי, וכשראה אותי מתקרב, הבעה כואבת על פניי, עיניו התעננו. הוא חיכה שאתקרב, ובכל צעד שלי, ליבי הגביר את קצבו עוד קצת, ונשמותיי הפכו כבדות. אני שונא את מה שהוא עושה לי, את ההתרגשות הזאת. ובכל זאת, אני רוצה שהרגעים האלו ימשכו לנצח.
"למה לא אני?" שאלתי אותו בכעס, קולי רועד, מרגיש כמו ילד קטן שמתרגש ללא סיבה מיוחדת.
דייגו הרים גבה. "למה אתה מתכוונן?" הוא שאל בשאננות שלא התאימה לו.
הבעתי קדרה. "אני רוצה לבוא, למה אני לא יכול לבוא?" שאלתי אותו, והבעת הבלבול המזויפת לא משה מפניו. "אל תעמיד פנים, אתה יודע על מה אני מדבר, אני רוצה לעבור קבוצה." מלמלתי, ודייגו נאנח.
"אתה קוסם מוכשר, סוניגו." דייגו פתח ואמר, אך העייפות וחוסר הנוחות שבקולו היממו אותי, כמו סטירה חזקה. "אבל גם הקבוצה של בלו זקוקה למכשפים חזקים."
"אבל – " מחיתי בשארית כוחותיי, מפחד להישמע תלותי או מנדנד.
דייגו שלח אליי מבט מצמית, אך עיניו הסגירו את רגשותיו. עיניו היפות והצלולות. שמהולות בכאב וכמיהה משונה, באש בוערת ומיוחדת, העיניים שגרמו לליבי לעצור בפעם הראשונה שראיתי אותן, העיניים שגורמות לי לרצות להיאבד בתוכן, להיות מהופנט עד שיגעון. "לא."
"אמרת שלרצון יהיה משקל בהחלטה. אבל לא שאלת אותי לרצוני, נכון?" פלטתי בזעם מסוים, הסתובבתי, והתרחקתי ממנו בצעדים קצובים ושבורי לב, לא מבין למה אני כל כך לא רצוי.

…
"אתה עם דייגו?" שאלתי את בוייד בפליאה, והוא הנהן בפשטות. קסאיי חייכה אליו, והתיישבה לידו. בוייד השתפר פלאים ביומיים האחרונים, הוא כבר מסוגל לשבת, ללכת, לעמוד, אבל הכוח שלו עדיין לא התגלה, והוא לא חזק במיוחד. הוא אצל דייגו, יחד עם קסאיי, ואני לא? איך זה הגיוני? זה לא בגלל הכוח שלי. זה בגלל שהוא לא רוצה אותי שם. נאנחתי וזייפתי חיוך כושל.
"כמה מוזר, הייתי בטוחה שאתה תהיה איתנו." קסאיי אמרה בהרהור, וחייכה כשראתה את בוייד מביט בה בחיבה משונה. משהו קורה ביניהם? נאבקתי בדחף החזק לשאול אותם, לדחות לפחות, אני לא יכול לשאול אותם עכשיו. כנראה. גערתי בעצמי מעט, ובינתיים חיוכי נמוג.
"אתם יודעים מי עוד עם דייגו? או איתי, באותה מידה?" שאלתי, מנסה להסתיר את המניע המשונה שלי.
קסאיי חשבה. "אני יודעת שאנדרו, קרול ואנה יישארו אצל בלו."
"ואצל דייגו… נוצ'יקו כמובן, סייקו ודיאו." המשיך בוייד, מהנהן לאט.
בלעתי את רוקי. כולם נכנסו. חוץ ממני. ההרגשה הנוראית מילאה אותי והתפשטה בחזי. אין ספק. הוא לא מחבב אותי, בכלל לא.

…
"סוניגו, תתעורר." צעקתה הצורמת והילדותית של בלו נשמעה באוזניי, ואני השפלתי אליה מבט מופתע, ליבי דוהר מהמצב המביך. סרקתי את שאר השורדים, ושמחתי לגלות שאף אחד מהם לא מביט בי, חוץ מאחד. עורו היה כהה, יותר בהיר משל דייגו, ושיערו החלק היה שחור, בגוון משונה ומיוחד, כמעט כחול בגווניו הבהירים יותר. עיניו האפורות והעמוקות, בהו בי, ריתקו כל חלק מגופי. הוא חייך אליי חיוך משועשע, מתנשא מעט. מעולם לא מצאתי התנשאות מושכת. עד לאותו הרגע בדיוק.
"אני מצטער, בלו." התנצלתי מיד, מכריח את עצמי להסית את מבטי מהשורד המחויך. חשתי את מבטו על עורי, מצחקק ומגחך בגאווה גבוהה מדי. מה קורה לי? אני מחבב יותר מדי אנשים באותו זמן. זה בלתי אפשרי. אני צריך להתמקד, זה בכל זאת מסע, בכל זאת קרב. נשמתי עמוק והבטתי בבלו בצער.
היא סימנה לי להתקרב אליה, וצעדה כמה צעדים, כדי להתרחק מהשאר. "אני יודעת שאתה רוצה לעבור קבוצה סוניגו." היא ציינה, מתבוננת בי, ומאתרת כל תגובה אפשרית.
הנהנתי. "זה נכון…" עניתי, לא חש כל צורך להסתיר את העובדה הזו.
"ובכן, אני יודעת שדייגו אומר אחרת, אבל אני חושבת שאתה צריך לעבור לקבוצה שלו. אם תצליח לשכנע מישהו לעבור איתך, אני אשמח לקבל את סייקו ודיאו לשורותיי, אני כבר אשכנע את דייגו. הוא חייב לי טובה." היא אמרה, ואני חייכתי אליה. לא הייתי בטוח אם עליי להיות מאושר או נלהב, או לחוץ. כנראה חשתי את התערובת המשונה של שלושת הרגשות, והתוצאה הייתה כאב בטן.
"באמת? תבזבזי את הטובה שלך עליי?" שאלתי את בלו, מעריך את מאמציה הבלתי מובנים.
היא הביטה בי בזעף. "אתה רוצה שאני אשנה את דעתי, שורד?" היא שאלה בזלזול, ואני הנדתי בראשי בשלילה. "לך תמצא עוד מישהו שיעבור איתך."
חייכתי אל בלו פעם אחרונה, וצעדתי במרץ חזרה אל שאר הקבוצה הרועשת.

…
למרבה הפתעתי, השורד המתנשא היה הראשון והיחידי להתנדב לעבור איתי. אני מניח שחבריו נמצאים בקבוצה השנייה, בעת שהסיבה שאני עובר, היא לכאורה בוייד ידידי המוערך, אך באמת ובתמים היא רק דייגו. אני אובססיבי. וזה לא בסדר. אבל אני מניח שיהיה לי יותר קל להתמודד עם כל זה בקבוצה השנייה, ואם אעבור לקבוצה של דייגו האקשן מובטח.
"שמי אנדרו." השורד אמר, והושיט את ידו ללחיצה.
חייכתי ולחצתי את ידו. עורו הקריר שלח עקצוצים מיוחדים בתוכי, ואני מיהרתי להרפות. "סוניגו."
בלו פנתה אלינו בחיוך זדוני ומיוחד. "העניין סודר." היא אמרה, ואני הרמתי מבט יחיד אל דייגו המרוחק, שבהה באדמה, תיק המסע שלו על גבו, וגבו מקומר. שערו המתולתל נח סביב פניו, מסתיר את עיניו הנוצצות ולחיו הרזות. הנחתי לליבי לגסוס לאט ולראשי להתרוקן, לרגע קט, ומיד התמקדתי בבלו.
חייכתי. "יופי." סקרתי את סייקו ודיאו, שעמדו מהוססים מאחורי בלו, ידיהם שלובות. סייקו נראתה תמימה כתמיד, ידעתי שהיא תסתגל למצב, ותצליח למצוא חברים גם כאן, למרות הריחוק מנוצ'יקו, שהיה אחד מחבריה הטובים. ודיאו? הוא די קשוח, אבל הוא יסתדר כל עוד סייקו איתו. כך לפחות זה נראה.
"תתקדמו לעבר הקבוצה שלכם, דייגו יוצא עוד מעט." בלו פקדה עלינו, ואנדרו הנהן לכיוונה והחל לרוץ ריצה קלה וקצובה כלפיי דייגו והקבוצה שלו. פניתי לדלוק בעקבותיו, ובלו תפסה בשרוולי המעיל שלי.
"בהצלחה." היא איחלה לי, ואני בהיתי בה לרגע קט, ולבסוף רק חייכתי, והתחלתי לרוץ.
צמצמתי את הפער שיני לבין אנדרו בקלות, אני רץ די מהר, אפילו כשאני לא משקיע בתנועות.
תוך כמה רגעים כבר חלפתי על פניי אנדרו המתרשם שבהה בי, והתקדמתי אל הקבוצה. דייגו הרים את ראשו, כמעט תופס אותי מסתכל עליו, אך אני הסטתי את מבטי מספיק מהר, מתמקד בשורד אקראי.
"סוניגו." בוייד חייך אליי, ונופף קצרות. נופפתי חזרה, והתחלתי לצעוד כלפיו. הוא עמד בצד הדרך, נשען מעט על ענף יציב, מעמיד פנים שהוא בסדר למרות ששמתי לב לגוון החיוור – כחלחל של פניו. הבטתי לרגע באנדרו, שעמד לבדו, מביט בי באותה הבעה משונה ומתנשאת. לא טרחתי להיפרד ממנו.

…
"אני רואה שמצאת דרך לחזור." נוצ'יקו חייך אליי, פונה אל קסאיי ובוייד בברכת שלום. הנהנתי אליו, מחייך. כמעט כל אחד מהשורדים בקבוצה, שאל אותי שאלה דומה, מצחקק ותוהה מדוע. תירצתי. אף אחד לא צריך לדעת את האמת. שאני מחבב באופן אובססיבי שורד אחד והוא שונא אותי עד כדי כך, שהוא יעשה הכל כדי להתרחק ממני, ושבלו איך שהוא יודעת לגבי זה, או סתם מנחשת ואני טועה.
נוצ'יקו כנראה זיהה שזה לא נושא לחקירה, ובנימוס כלי פנה אל בוייד, והחל לשוחח איתו לגבי בן השדים שתקף אותו, ועל להקת השדים שבה כנראה נלחם. אני זוכר, כשבוייד הותקף התגובה של נוצ'יקו הייתה מהירה, אבל פחות מאשר של דייגו. זה היה מדהים. הוא גיבור, דייגו. אני מרגיש רע בגלל העובדה, שלראות את דייגו נלחם ונאבק על חייו של בוייד, היה יותר חשוב מלצפות בבוייד גוסס ופצוע. אולי פשוט לא רציתי לראות את חברי שוכב בשלולית של דמו בדממה נוראית, אבל אני בספק שזה מה שקרה. אני בן אדם נוראי. נוראי.
הרמתי את מבטי, בודק מה דייגו עושה, כמו שבדקתי כל חמש דקות בחצי שעה האחרונה, בזמן שחיכינו לעניינים האחרונים שבלו ודייגו מסדרים. בטני געשה מעצמה כשמבטינו הצטלבו, ואני הבנתי שהוא בהה בי. בלעתי את רוקי, לא מסוגל להסב את מבטי, תקוע באותה תנוחה, מתבונן אל תוך עיניו המהפנטות והמקסימות של דייגו. שמתי לב שלסתו התהדקה, והוא החל לנשום במהירות, בדיוק כמוני. שביב תקווה ניצת בליבי, אבל מנגנון ההגנה שלי דאג לכבות אותו מיד. זה לא יכול להיות. השפלתי את מבטי, מבין שההגיון הנוראי שלי השחית את הרגע הקסום. כשבדקתי בפעם הבאה, דייגו כבר לא הביט בי.