השורדים – פרק שבע עשרה: מחכים

"ומה עושים עכשיו?" שאל נוצ'יקו, פונה אל דייגו. כמה עשו כמוהו, אפילו לא מתווכחים מתוך השתוקקות עזה למנוחה. הבטתי בדייגו שחייך אל כולם, ושילב את זרועותיו על חזו בהחלטיות.
דייגו נאנח. "מחכים ומתאמנים." הכריז דייגו.
מחכים. מחכים שהשדים יבואו אלינו. מחכים לקרב שאמור לבוא בקרוב. אני לא יודעת מה דייגו חושב לעצמו, אבל מה יקרה אם השדים יפתיעו אותנו? לחכות להם זה מהלך מטופש, אנחנו אמורים להמשיך להתקדם, אולי אפילו להגיע לכפר אחר ולהיעזר באחרים. אבל אי אפשר להתווכח איתו, הוא המנהיג.
בוייד חייך אליי. "את לא נראית מרוצה." הוא מלמל, ואני הנהנתי.
"מנוחה זה תמיד טוב, אבל אנחנו רק מחכים, ואיך שהא אני מרגישה שאנחנו פשוט מחכים לאבדון."
אמרתי, ובוייד הרים את גבותיו בתהייה. "אני בספק, הרי יש לנו אותך."
חייכתי. "אתה משתפר בכל זה." ציינתי, והוא הסמיק מעט.
"תודה. הייתי אומר אותו דבר את לא צריכה להשתפר." הוא אמר.
אנחה סרקסטית נשמעה מאחורינו, ואני הסתובבתי אל סוניגו. "הו, יופי, עוד אהבה דביקה." אמר סוניגו, ובוייד תקע בו מבט מעט רצחני. גלגלתי את עיני ואחזתי בידו של בוייד.
"זה שאתה בודד לא קשור אלינו." ציינתי, וסוניגו הרים אליי מבט זועף.
בוייד צחק. "אם אתה רוצה," הוא אמר, "אתה יכול לצאת עם סטייטבורן."
סטייטבורן הרים מבט חושש אל בוייד ונרתע, מתחבא מאחורי רגליו של בוייד.
"אפילו החתול שלך לא מחבב אותי…" מלמלתי ובוייד חייך.
הוא השפיל מבט אל סטייטבורן המיילל בפחד. "הוא לא מחבב אף אחד."
סוניגו התבונן בבוייד. "בדיוק כמוך." הוא אמר, ובוייד נאנח.
"אני באמת לא מחבב אותך." בוייד ציין וסוניגו צחקק בחיבה. בוייד לא הגיב.
"אוקיי…" אמרתי. "אני הולכת לשאול את דייגו מתי אנחנו מתחילים להתאמן."
תשומת ליבו של סוניגו התמקדה בי לרגע. וחיוכו נמוג. "אני אבוא איתך." הוא אמר בפיזור נפש.

…
"את מוכנה?" קולו של בוייד היה מלא התרגשות והתלהבות, כשקיבל את חרבו לידו. הוא נשם בקוצר רוח, חיוך משונה על פניו.
"אתה נראה מטורף." גמגמתי, ובוייד ניסה להירגע ולחייך ללא הצלחה מרובה. הוא עדיין נראה כמו פסיכופת מרושע שרוצה להכאיב לי מאוד.
"אני מתנצל עמוקות. מוכנה?" הוא שאל בהתחשבות מזויפת, מנופף בחרב הדקה והמחודדת סביב גופו, כאילו הייתה היא רק מקל תמים שלא מסוגל לחתוך ולהרוג בקלות רבה.
נאנחתי והנהנתי. בוייד חייך והסתער קדימה. בשתי השניות שנשארו לי לחשוב התחמקתי מהמכה והדפתי אותו אחורה, והוא נראה מעט מופתע, אך התעשת מיד וחזר להלחם. תנועות היו ארוכות ומקסימות, ויופיו הפראי מעט הסיח את דעתי, אך עדיין הייתי יריבה ראויה בשבילו. נרתעתי אחורה והטיתי את גופי לצדדים לפי הסדר של המכות שלו, לאט מנסה למצוא דפוס. אחרי שאני זזה הצידה, הוא מכה באמצע ולמעלה, כלומר, אני יכולה לעצור את מכתו ולתקוף כשהוא לא מצפה. ליבי מאיץ, נעתי הצידה, ומיד תקפתי, ובוייד בקושי התחמק מהמכה החזקה. הוא חייך והביט בי, מנסה טקטיקה חדשה. הוא הבין שאני מחפשת סדר כל שהוא, ונדמה שהוא ניסה לתקוף בצורה אקראית. אך מסיבה לא ברורה תמיד הגיע לאותו דפוס רגיל, למרות שניסה כמה שיותר. הוא שם לב לדפוס בעצמו, נשם עמוק ונרתע אחורה, ומיד החל לרוץ במהירות. התכוננתי להירתע או לתקוף, אך הוא שמט את חרבו והפיל אותי אל האדמה החמימה. חשתי את אצבעותיו על גופי, ואת מבטו על פניי, והנחתי את החרב לצדי. הוא לא חייך, וראיתי כמה עוויתות משונות בפניו, שהראו שהוא לחוץ. אך הוא ניסה ככל שיכל, ורכן אליי, מצמיד את שפתיו לשפתיי לרגע זריז. ליבי האיץ מעט וסומק הציף את לחיי, וזה גרם לבוייד להרגיש קצת יותר טוב. הוא לא יציב, אני יודעת את זה, הוא הבטיח שיום אחד הוא יספר לי מדוע, ושרק מעטים יודעים את עברו. אבל זה לא משנה. זה באמת לא משנה. הרגע היה מושלם, עד שיללת חתול צווחנית ולא מרוצה נשמעה מימין, וסטייטבורן החל לטפס על גבו של בוייד, והתיישב בנוחיות על ראשו, מאיים ליפול עליי בכל רגע. חיוך קטן הופיע על שפתיו הפצועות מעט של בוייד, והוא התגלגל הצידה, והחתול קפץ ממנו וגרגר.

…
"איך שכנעתם אותו?" צחקקתי ושאלתי את סוניגו, שחזר מזיע מאימון מתיש וארוך במיוחד. ללא מעילו השחור, עורו החיוור בלט הרבה יותר, וגם עצמותיו. הוא לא היה שרירי במיוחד, אלא רזה. מאוד. הוא לבש גופייה שחורה שהייתה גדולה עליו בכמה מידות, ושערו הבהיר והארוך היה רטוב מרוב זיעה.
הוא הרים אליי מבט מלא תהייה. "על מה את מדברת בכלל?" הוא שאל, קולו רועד.
"את דייגו, הוא אימן אותך ואת אנדרו כל היום." הסברתי בקצרה, לוגמת מבקבוק מים חמים ומלוכלכים.
"אה… לא יודע, היינו חייבים לעבוד על משהו, לאנדרו יש כוח חזק ודייגו רצה לבדוק אותו." סוניגו מלמל באי נוחות, וניסה להסדיר את נשימתו.
הנהנתי. "ואתה?" שאלתי לאחר מכן, וסוניגו הביט סביבו.
הוא התמקד בי מיד לאחר מכן. "אנחנו צריכים לדבר. על משהו. זה חשוב."
הרמתי גבה. מה זה כבר יכול להיות? סוניגו ואני קרובים, הוא מסוגל לדבר איתי על הכוחות שלו, על עברו, וכבר דיברנו על כל זה, הוא סומך עליי, ואני סומכת עליו. זה בטח עניין רציני, הוא נראה מאוד מפוזר לאחרונה. "בסדר." גמגמתי, וסוניגו חייך באילוץ, והחל להתקדם.
"אני הולך לנהר, ולהחליף בגדים. אני אחפש אותך אחר כך." סוניגו קרא אליי ממרחק, ואני הנהנתי. אני מקווה מאוד שהוא בסדר, שכלום לא קרה.

…
"על מה רצית לדבר, סוניגו?" קולי נשמע רועד וחושש, בדיוק כמו הרגשתי הנוראית. סוניגו גרר אותי אל תוך היער, הרחק מדייגו, בוייד, וכל השאר. הוא נראה ונשמע מאוד לחוץ ומפוזר, וקצת… משוגע. משוגע רע. הסוג של המשוגע שרוצה להרוג אותך ביער בלי שישמעו אותך צורח.
סוניגו נשען על גזע עץ רחב ואיתן, ונראה עייף בעיקר. עייף ומשוגע. הוא פקח את עיניו הירוקות שזהרו אפילו בחושך של הלילה, ובלע את רוקו בהססנות. "נישקתי את אנדרו." הוא פלט במהירות מפיו, ולאחר מכן הידק את שפתיו אחת לשנייה בכאב ממשי.
בהיתי בו בהלם. "מה?…" שאלתי כמו מטומטמת, עיניי פעורות לרווחה ולסתי שמוטה מעט.
"כלומר, הוא נישק אותי, ואז דיברנו על זה, היו נשיקות, בכל מקרה…" סוניגו הסביר בגמגום ובהלה, צועד הלוך ושוב בלחץ כביר, ליבו דופק מהר וחזק.
"אתה… ואנדרו?" שאלתי אותו, עוקבת אחרי תנועותיו הקופצניות במבטי.
הוא עצר לפתע והביט בי בעצב. "כן." הוא הנהן במרץ.
"אני לא מחבב אותו, והוא אמר שהוא לא מחבב אותי, שזה לא קטע רומנטי, והוא באמת לא רומנטי, ואני לא יודע מה לעשות, כי אני מרגיש מאוד לא בנוח אבל רוצה לנשק אותו, או שאני פשוט רוצה לנשק מישהו, וזאת הדרך שלי להוציא את הרצון הזה? אני לא יודע, וזה מסובך, וזה לא מסובך בשבילו, וזה לא בסדר, כי הוא כל כך מעצבן ובטוח בעצמו, אבל אני בכל זאת איתו, אבל אנחנו לא במאת ביחד, כי אני לא מחבב אותו. הבנת?" הוא הסביר את הכל במהירות עצומה, כל שכמעט כל מילה שנייה נבלעה בין שפתיו ולא נשמעה עד אליי, הוא גם לחש את ההסבר, וקולו היה גבוה צורמני וחורק מרוב חששות.
"אני באמת לא מחבב אותו, באמת." הוא הוסיף לאחר מכן ברוגע מסוים, ואז המשיך לצעוד הלוך ושוב באופן מאוד מעצבן וחסר מנוחה.
ניערתי את ראשי קלות בניסיון להתעשת, ונגעתי בכתפו. הדבר האחרון שהוא צריך כרגע הוא עוד מישהו לחוצה שלא יודעת מה לעשות. אז הדבר הראשון שנעשה… הוא להירגע. "סוניגו." קראתי בשמו, והוא הסתובב אליי, מביט בי בחוסר אונים. חייכתי אליו וחיבקתי אותו, מחכה כמה רגעים עד שהוא מתעשת ומשיב לי חיבוק. חשתי את קצב ליבו יורד לאט, ואת הרוגע חודר לתוכו. הדרישה שלו לנוע בחוסר נחת נעלמה כלא הייתה, והוא עצם את עיניו, חוזר להיות סוניגו הלא משוגע.
"יהיה בסדר." לחשתי לאוזנו, והוא הנהן בשקט.
"רק רציתי לספר לך, כי אני לא מסוגל להמשיך להסתיר את זה מכולם. רק הייתי חייב לספר למישהו."
חייכתי. "סיפרת לשורדת הנכונה." הוספתי, והוא הרפה ממני, עוצם את עיניו וחוזר להישען על גזע העץ.