השורדים – פרק רביעי: אל המקלט ומעבר לו

הילדה הקטנה אמרה לי את שמה אתמול בערב. בלו. היא עדיין לא מחייכת אליי, אבל אני מנסה לדובב אותה. אנחנו נמצאים ביער כבר יומיים שלמים, הולכים באותה דרך ארוכה לעבר הנהר. בלו אמרה שאם נלך מספיק רחוק, נגיע אליו, ושם תחכה לנו סירה קטנה, ועליה עוד אנשים כמוני. מכשפים. לזה היא התכוונה. עוד אנשים שהיא מביאה למקלט. אנחנו עדיין הולכים. היער הוא כמו הבית שלי. ברגע שהרחתי את ריחו המוכר והאהוב, לא יכולתי להאמין שאי פעם עזבתי. החיות כאן, כבר מכירות אותי, מתקרבות ולא מפחדות. אני לא יודע למה אפילו. הן אוהבות אותי, ורוצות להיות בסביבתי. זה מוזר. אבל בסדר כי אני רוצה להיות בסביבתן. יש חתול אחד, שעוקב אחריי לכל מקום. בלו מחבבת אותו יותר מאשר אותי. היא מחבקת אותו כל הזמן, אבל הוא בורח אליי. אני קורא לו סטייטבורן. אני לא יודע למה, אבל זאת המילה הראשונה שעלתה במוחי כשחשבתי עליו, למרות שזו כנראה לא מילה בכלל. העצים שמסביבי נעשים גבוהים יותר ויותר בכל צעד, והשמיים אפורים ומעוננים בהשוואה למזג האוויר הבהיר ששרר אתמול. בלו עדיין ממורמרת וקטנטונת, נמוכה מילדים אחרים. היא צועדת במרץ לפניי, למרות שכל צעד שלי שווה לשלושה צעדים שלה, היא יותר זריזה ממני. שמלתה הלבנה מוכתמת בבוץ שהתייבש מהרוח הקרירה. שערה השחור מתנופף מאחוריה, ועל גבה הזעיר היא סוחבת תיק מסע שחור וקל, אמרתי לה שזה התיק הכי כבד, אבל שיקרתי. היא רוצה יותר אחריות, אבל היא רק ילדה קטנה. הייתי חייב לעזור לה. שקר לבן הוא הכרחי, מדי פעם.
"אנחנו מתקרבים." בלו אמרה, בקול צלול וברור, אך שמעתי את ההתנשפויות השקטות והמתוקות שהיא ניסתה להסתיר ללא הצלחה. "אני זוכרת את המקום הזה."
לא הבנתי איך היא מסוגלת, היער נראה אותו דבר בכל מקום. עצים, ועוד עצים. עקבי, קל, פשוט ויפהפה. זה למה אני אוהב אותו. אני לא חייב לזכור דבר. כשאני ביער, אני לא חייב לזכור איפה הייתי ואיפה לא. אני יכול לאבוד כאן, ולא יהיה לי, או לאף אחד אחר אכפת. סטייטבורן התחכך ברגלי, וכמעט מעדתי על גופו הזעיר והכתמתם. היא הביט בי עיניים בוטחות ועגלגלות. חייכתי אליו, והוא התעטש בעדינות.
"אז נגיע מחר? מחרתיים? בעוד שבוע?" שאלתי במרמור, מרים את סטייטבורן חסר הישע מן אדמת היער היבשה, ומחבק אותו קרוב אל חזי. הוא אפילו לא ניסה להתנגד, הוא בושה של חתול בר.
בלו גלגלה את עיניה בזלזול. "אני חשה בצל של תלונה?" היא שאלה, נושמת עמוק וממשיכה למהר קדימה. אני בקושי עומד בקצב שלה.
הנדתי בראשי לשלילה, וחצי חיוך הופיע על שפתי הפצועות מנשיכות מובכות. "לא, גברתי." עניתי בקול צייתן, ושמעתי נחירת צחוק חנוקה מצידה של בלו.
המשכנו ללכת, אני, בלו, וסטייטבורן הקטן, ברוח הסוחפת לצד השמיים המעוננים.

…
"הגענו!" בלו הכריזה בשמחה ואושר ברור, מתנשפת ומזיעה מרוב הליכה מהירה. במהלך היום השמיים התחממו, והשמש הגיעה לבקר, וחיממה אותנו כל כך, סטייטבורן כמעט התעלף באמצע ההליכה. בלו נשענה על עץ אורן רם ושמטה את תיקה על הקרקע. סטייטבורן קפץ מזרועותיי, היישר אל הנהר הקריר, והשטף את גופו הפרוותי. חשבתי שחתולים לא אוהבים מים. אני מניח שהכלל הזה לא כולל את סטייטבורן באמצע יום לוהט כשהשמש קופחת מעליו כל הזמן. לפחות הוא לא היה צריך ללכת את כל הדרך. צחקתי באושר, מביט בנהר הצלול והרחב, זרימתו האיתנה מעלה על גליו קצף בהיר וקסום. הורדתי את התיקים הכבדים מגבי הנוטף זיעה ריחנית, והנחתי אותם באי – סדר על האדמה הצמאה. עקבתי אחרי סטייטבורן הזריז היישר אל מימיו של הנהר, שוטף את פניי, גופי ובגדיי מהחום והלכלוך שדבק בהם. שיערי השחור מתכהה אפילו יותר בין הגלים, פניי רעננים וגופי רטוב כל כך, שאני מסוגל להרגיש את המים על עצמותיי.
הבטתי בבלו, שנחה על האדמה הרותחת. "בלו, תיכנסי!"
בלו הביטה בי בתשישות ואימצה את שריריה כדי לקום. "תקרא לי גברתי, אהבתי את הכינוי הזה יותר." היא אמרה, וקפצה אל המים הצלולים והקרירים.

…
"מה קרה, סטייטבורן?" בלו ליטפה את גבו של החתול המנומנם, וניסתה לתפוס את זנבו המרקד ברוח. את פניו הזעירות סטייטבורן קבר בשולי שמלתה, ותקע את ציפורניו החדות בתיק הכבד. היא צחקקה כשזנבו דגדג את צווארה. "הוא מחבב אותי." היא ציינה, והעבירה את ידה על גופו הנעים של חתול הבר האמיץ והנאמן. צחוקה היה הצליל הנעים ביותר ששמעתי מעודי. צחוק אמיתי ומאושר.
הצצתי מהשיח, בידי שלושה בולי עץ בינוניים. סטייטבורן הרים את ראשו, ודילג את דרכו אליי. הוא הסתובב סביב רגלי כמה פעמים אחדות, ואז נשך את נעליי בחוזקה, מסרב להרפות. הוא החתול המשונה ביותר שאי פעם הכרתי. בלו הזעיפה את מבטה, ושילבה את זרועותיה על חזה. חייכתי למול מרירותה, וסידרתי את בולי העץ שאגרתי במהלך היום לצורת מדורה. הזדקפתי ואחזתי בגופו הקל של סטייטבורן. מגחך כשהוא משמיע גרגור מוזר.
כיווצתי את גבותיי, בוהה בצל שחור ואפלולי בהמשך הנהר. "מה זה?" הצבעתי.
בלו שינתה את הבעתה בזריזות מפליאה, וקמה ממקומה בהתרגשות. "הסירה, שתיקח אותנו אל המקלט."
בהיתי בבלו בהלם מוחלט. אני לא מוכן לזה. אני… חשבתי שכן אבל אני לא. אני יכול פשוט להישאר כאן. ללכת עכשיו. הסירה עוד רחוקה. פשוט לרוץ באמת, סטייטבורן יישאר איתי. אני יכול פשוט לברוח, בלו לא מסוגלת לעקוף אותי.
בלו הביטה בי, וחייכה. חייכה. בפעם הראשונה. חייכה אליי, בגללי. בלעתי את רוקי, והבטתי בילדה הקטנה שמנסה להציע לי בית לא שבור. משפחה חדשה. הזדמנות לא רעה. היא השקיעה, עזרה לי, היא בעלת לב טוב. אני לא מסוגל לאכזב אותה. זוויות פי התרוממו מעצמן, ומחצתי את סטייטבורן המסכן אל חזי בלחץ. הוא ילל בחוסר נוחות, אבל השתקתי אותו בחצי מבט. שנינו, אני וסטייטבורן, יכולנו לשמוע את ליבי פועם במרץ רב מהרגיל.

…
"בלו!" נערה מעט מבוגרת בעלת שיער שחור וקצוות כחולים ועור חיוור, כמעט כשלי רצה אל בלו בזרועות פתוחות וחיבקה אותה בהנאה. היא התכופפה כדי להגיע לגובהה הנמוך של בלו, והפוני הארוך שלה כיסה את עיניה הזוהרות, שמוקפות ריסים ארוכים ומסולסלים. היא לבשה חולצה שחורה חלקה שגדולה עליה בכמה מידות, וג'ינס קרוע וצמוד. על זרועה הציץ קעקוע יפהפה ובולט של פנטגרם. והיא הייתה, ללא צל של ספק, הנערה הכי יפה שראיתי בכל חיי.
למרבה הפתעתי, בלו שומרת הנגיעה שלא העזה אפילו להעיף מבט של חיבה לכיווני, החזירה חיבוק אוהב לנערה, וצחקה באושר.
"קסאיי!" בלו קראה בשמחה, החיוך הכנה לא מש משפתיה הורדרדות. בהיתי בזוג האוהב בהלם מוחלט, וסטייטבורן ילל לעברן בהסכמה. אני מניח שבלו שונאת רק אותי. רק.
לאחר החיבוק הארוך, קסאיי ובלו נזכרו שאני קיים ונושם, וטרחו להתייחס אליי.
"זה אריק." בלו מלמלה בפיזור נפש, והביטה בי לרגע. "קסאיי תלווה אותך אל כולם."
בלעתי את רוקי, לחוץ יותר מתמיד, חש את הזיעה הנוראית זולגת על גבי וצווארי. הצעתי את ידי ללחיצה בלית ברירה, מודע לעובדה שידי כנראה מזיעה יותר משאר איברי גופי. קסאיי חייכה אליי, וליבי כמעט עצר. היא לחצה את ידי, לרגע שנדמה קצר מדי בשבילי, וניגבה את ידה על שולי חולצתה במבוכה.
"את מכשפה?" פלטתי במהירות לחוצה, מקלל את עצמי על השאלות המטופשות שלי. אני בטח נשמעתי כמו ילד חלש וטיפש שלא יודע איפה הוא נמצא. למה אני חיי? תהרגו אותי בבקשה.
קסאיי רק חייכה. "לא, רק שורדת." היא ענתה, בנימוס אופטימי.
"השיער שלך יפה מאוד." ציינתי, והקללות שבמוחי לא עצרו לרגע. אפילו סטייטבורן שבידי גרגר מרוב צחוק. קסאיי חייכה ונגעה בקצוות שערה הכחולות, משפילה את מבטה במבוכה כללית. היא יפה גם כשהיא מתביישת.
"אתה חושב?" היא שאלה. "בדרך כלל הכחול קצת יותר מדי בשביל אנשים."
חייכתי והנהנתי. "בשביל אנשים שבסירה?" שאלתי, מנסה לחקור על המקלט שאליו אני אגיע בקרוב.
קסאיי הנידה בראשה במרץ, וגיחכה. "אל תדאג, כולם נחמדים כאן. קצת אפלים ומסויגים בהתחלה. אבל השלב הזה נגמר מאוד מהר."
"אולי בשבילך. אני די בלגן מביך אחד גדול."
קסאיי צחקקה. "אתה בסדר גמור כרגע." היא ציינה, ולבי החסיר פעימה שוב. כשאמרתי שהצחוק של בלו הוא הצחוק היפה ביותר ששמעתי, טעיתי. הצחוק של קסאיי עוקף את בלו בהרבה. כמו שירת מלאכים, כמו פכפוך של מים. צחוקה הוא צלילי פעמונים, והייתי רוצה להקשיב לו כל היום. רצונותיי לברוח נעלמו קליל. אני לא מבין למה. אבל אני רוצה להישאר כאן. אולי זה בגללה. סטייטבורן ילל, ואני חייכתי. וקסאיי הובילה אותי אל כולם. ולא רציתי לעזוב לעולם.

…
הסירה נוסעת מהר יותר משחשבתי. תוך יומיים שלמים שעברו כמו גן עדן מעט מביך, הגענו אל האגם. שם אנחנו חייבים לחכות שהספינה תאסוף אותנו. בלו היא היחידה שהייתה על הספינה. היא אספה את כולנו, מכל קצות הארץ, כדי להביא אותנו אל המקלט של קאנו. היא אומרת שקאנו הוא האדם הכי נחמד שקיים, ושהוא עוזר לכל מי שצריך עזרה. היא מדברת עליו כאילו הוא אביה. דמות המודל שלה. היא אמרה שהמקלט הוא המקום הכי טוב בעולם. שלכולם יש חברים. ושכולם מאושרים. אני מניח שהמקלט הוא הנושא היחידי שבו בלו תמימה באמת. אין מקום שבו כולם באמת מאושרים. זאת רק שמחה רגעית. אבל מי אני בשביל להרוס את תמימותה? רק הסכמתי איתה. שקר לבן הוא לא סיפור גדול.