השורדים – פרק עשרים ותשע: לא מפחד

בהיתי באנדרו, ששכב ברוגע לא אופייני על האדמה, גבו נשען על גזע עץ. גופו היה חשוף וחבול, שריטות קטנות אך עמוקות מכסות את חזהו וזרועותיו. על צווארו נותרה צלקת עמוקה, שהמרפאות כבר סיימו לתפור, צלקת חיוורת ועליה חמישה תפרים שחורים. הוא לא הספיק לשטוף את גופו או את בגדיו, לכן על מצחו עדיין נשאר מעט דם קרוש, ובגדיו היו ספוגים בזיעה ובדם כמעט שקוף, דם שדים מזוהם. הוא הביט בי, עיניו חצי עצומות מעייפות. כמובן, גם אני הייתי פצוע ותשוש, אך פצעיי היו הרבה פחות חמורים משלו, והפצע הנוראי ביותר על גופי היה רק שפשוף מדמם. לכן, היית יאחד האחרונים ברשימת המטופלים על סף המוות. לאחר הקרב, כשהשד האחרון מת, הגיע התפקיד הקשה ביותר של המרפאות. מתרוצצות מצד לצד, הן שפכו שיקוים ונתנו כדורים, הכינו תרופות וחבשו שורדים, נעים במהירות ומנסים להציל את כל מי שאפשר להציל. לא הייתה לי הזדמנות לבדוק מה קורה עם השאר. ראשי כאב כל כך, וברגע שהקרב נגמר צנחתי היישר אל הרצפה, אך אנדרו מצא אותי וגרר אותי לצידו, למרות כאביו העצומים. מלבד הדאגות הברורות מאליו שלי כלפיי אנדרו ודייגו, הדאגה שהפריעה לי יותר מכל, היא העובדה שקסאיי נעלמה לחלוטין. היא לא מתה, אך היא לא נמצאת בשום מקום, ועם הפציעות שלה והעייפות מהקרב המתיש, היא יכולה למות ללא מרפא דחוף. ואני לא יודע איפה היא. לאן היא נעלמה? בוייד מעולף, בטנו ומצחו חבושים, ודייגו אמנם פצוע כמו כל אחד אחר, אך כרגע עסוק בלסייע למרפאות ולבדוק היכן כולם, ומי… מי מת. הקרב אמנם נגמר בניצחון, אך ישנן אבדות. זה היה הקרב הראשון שלנו, אך בין גופו השדים, היו גם כמה גופות אנושיים לחלוטין. חלק מהשורדים, לא שרדו את הקרב הזה. ואולי… אולי גם אחד מחבריי הקרובים. קסאיי. איפה היא? לאן היא נעלמה?
"סוניגו." קולו של אנדרו נשמע חלוש, כמעט פגיע, וצרוד מאוד, כשהוא קרא בשמי. הסתובבתי אליו, מפנה את מבטי וסורק את גופו הפצוע.
"אתה בסדר?" שאלתי מיד, מתקרב אל אנדרו התשוש, ומבטו עוקב אחרי תנועותיי החלושות.
הוא הנהן, ואחז בידי. ידו הייתה דביקה, מזיעה, או אולי מדם, אך באותו הרגע זה לא שינה דבר. מבט שבור ועייף נחבא בעיניו הכהות, כשהוא בחן את פניי בדאגה פגיעה ומשונה, שלא הייתה רגילה לו. הוא תמיד התנהג כאילו לא אכפת לו. כאילו אין מצב בעולם שהוא יכול להיפגע, כאילו שהוא בן האנוש החזק ביותר שקיים. עם אותה… התנשאות מחרידה. הוא נע באיטיות, חורק שיניים כדי להתעלם מהכאב, ובין פנינו הפרידו רק כמה סנטימטרים ספורים. בנשימה עצורה, צמצמתי את המרחק הזעיר, טועם את שפתיו המלוחות והסדוקות. הוא לא הרפה ממני, ואני לא העזתי להתרחק, שולח את ידי אל עורפו ונזהר לא להכאיב לו. אצבעותיי טיילו על גופו, משתפשפות בתחבושות ובתפרים כהים. חשתי את מגעו החמים בין שערותיי הבהירות, וחייכתי כנגד שפתיו הפצועות.
"אתה לא מפחד שמישהו יראה?" אנדרו שאל בשקט, קולו נמוך כלחישה בין אוקיינוס של צרחות. הנדתי לשלילה, מסרב להרפות מגופו החמים, יודע שהוא כאן. בזמן הקרב, לא הפסקתי לדאוג לו. הייתי קרוע בין שני צדדים, בימין דייגו נלחם ונפצע, בשמאל אנדרו משסע ומסתכן. ראשי היה מפוזר לגמרי, ובקושי התמקדתי באויביי החזקים. אך כמובן שדאגתי לו.
"אתה מפחד שמישהו יראה?" שאלתי אותו, והוא צחקק, עונה את אותה תשובה.

אחרי שכמעט חצי יום עבר, נדמה שהכול נרגע מעט. הפצעים נחבשו, שלוליות הדם נוקו, והבגדים כובסו. המעולפים נשארו ישנים, והמרפאות נחו בצד, אך עבודתם של דייגו ובלו עדיין לא תמה. הגופות עדיין לא זוהו, והפצועים עדיין חלשים מאוד. בוייד עדיין מעולף, וקסאיי… היא עדיין לא כאן. אחרי שאנדרו נרדם בזרועותיי, עזבתי אותו, והתחלתי ללכת, לחפש אחרים. סייקו ישנה, פצועה ומדוכאת, דיאו נעלם לחלוטין וכך גם קסאיי. סטייטבורן ישן על חזהו של בוייד, דייגו מתרוצץ בחוסר מנוח ובלו מנסה לעקוב אחריו, אך היא פצועה קשות. קטרין וקרול פצועות, אך עדיין שורדות, מנסות לסייע לשאר, למרות העייפות והרצון העז להירדם ולא להתעורר לעולם. סקיי מעולף גם הוא, וכך גם מיי לו. ונוצ'יקו. גם הוא נעלם. הגופות מפוזרות, ונדמה שדייגו מנסה להימנע מהעבודה הקשה ביותר, לזהות את הגופות האנושיות. כרגע, דייגו ועוד כמה אחרים מגלגלים וקוברים גופות של שדים כדי לפנות את השטח. אך כולנו יודעים שבקרוב יבוא הרגע ובו העבודה הקלה תיגמר, ונצטרך לקבור גם גופות אחרות. של האנשים שאנחנו מכירים, מזהים, של האנשים שאיבדנו בקרב הזה. אמנם ניצחנו, אבל האבדות האלו, יחרטו בזיכרון של כל אחד מאיתנו. במיוחד אצל דייגו, שכבר מרגיש אשם על המצב הקשה שבו כולנו נמצאים. המשכתי ללכת קדימה, צועד צעדים איטיים וחלושים, עד שראיתי משהו בקצה הכפר, קרוב אל היער. גוף של… שד? או נערה? הייתי בטוח שהייתה זו גוויה של שדה, אלא אם צבע השיער הבוהק והמזוהה. שיער שחור, וקצותיו כחולים, בגוון בהיר ומחשמל. קסאיי. השתנקתי והחלתי לרוץ, מועד על כל זרד ואבן שדרכי. הייתי עייף, ונדמה שכל דבר שעיניי ראו היה חלום, או הזיה. הדם, הגופות המרוטשים… הכל נראה כמו חלום בלהות משונה. אבל מיקדתי את עיניי בקצוות הכחולים ההם, והמשכתי קדימה, מקווה למצוא את קסאיי ללא פצעים, ועם דופק.

ברגע שגיליתי שקסאיי חייה, וחשתי את הדופק החלש שלה, חיוך מלא הקלה עלה על שפתיי. כמעט והנחתי לעצמי להתעלף, להירדם, אך ידעתי שהיא בסכנה. הדופק שלה אמנם היה קיים ומבורך, אך חלש להחריד, וכשנגעתי בבטנה הנוזל הכהה והחלקלק כיסה את אצבעותיי. הריח היה חריף מכדי שאטעה בו. דם. דמה של קסאיי, כפי שזה נראה. עצרתי את נשמתי, וניסיתי להרים את גופה של קסאיי, נעמד על רגלי שכמעט קרסו. בצעדים מבולבלים וחלושים, ניסיתי למהר לקרבת המרפאות, אל דייגו, אל מישהו שיוכל להציל אותה. בוייד לא ישרוד ללא קסאיי. אני זקוק לידידה, אני זקוק למישהי שתמיד אכפת לה. בנשימה עצורה כשלתי לכיוון הלא ברור של המרפאות, וברגע שהגעתי אליהן וראיתי אותן נעמדות בבהלה מרחוק, צנחתי על האדמה, והכל הפך שחור כזפת.