השורדים – פרק עשרים ושש: ניצוץ

אנחנו צועדים יחדיו אל הקרב, יודעים בדיוק לאן אנחנו אמורים ללכת. בלו ודייגו צועדים בתחילת השיירה, מביטים אל האופק, לחוצים בדיוק כמו כל השאר. אך אנחנו רבים כל כך, מה הם הסיכויים שלנו להיכשל כל כך מוקדם? בלו אימנה את כולם בצורה הכי טובה שיכלה, ודייגו עשה את אותו הדבר לנו. לפי הרעיון של דייגו שהתקבל בהצבעה, כולנו נחנו אתמול חצי יום, ודייגו אפילו הכריח את בלו לישון מוקדם ולאגור כוחות. הילדה הזו… היא משהו מיוחד. אבל דייגו נשאר ער במשמורות ליליות ארוכות, התפקוד שלו יהיה לקוי. הצצתי אליו דרך סבך האנשים שמולי, והוא בקושי צעד קדימה. אני מניח שהוא יתעורר עם הזמן. רוב השורדים הניחו את תיקי המסע שלהם במחנה, משאירים אותם מוחבאים מאחור. אך אני לא בוטח בכפר הזה. דיאו אמר לי שהם חיפשו, אך לא מצאו אף תושב. אבל הבתים האלה… אני יודע איך נראה כפר לאחר ששדים מבקרים בו. וזה לא המצב של העיירה הקטנה והשלווה הזו. התושבים לא כאן, אני מסכים, אבל האם הם מתים? האם הם מתו בידי שדים? זה לא בטוח בכלל. אני לא יכול לבטוח במקום הנוראי הזה. הבטתי בסייקו, שעדיין המשיכה לגעת ללא הפסקה בידי של דיאו. אני מניח שהוא קצת מעורער אחרי הקרב עם השד שהם ניצחו, אולי זה הזכיר לו את המוות של משפחתו. ככה היא מתנהגת מאז שהגעתי לכאן, אני מניח שזה נמשך כבר הרבה זמן. אבל לא אכפת לי מזה. הם חברים טובים, מכירים אחד את השני מאז ומעולם. הם הגיעו לכאן ביחד, והם לא מתכוונים להיפרד בקרוב. לא לפי המבטים שדיאו נועץ בסייקו, לא לפי האופן שבו פניה מחייכות כשהוא מדבר איתה. סייקו. היא כל כך… לא מוגדרת. באופן מדהים, מקסים וילדותי. החיוך שלה גורם לליבי לעצור. הדבר הכי מוזר, הוא העובדה שכשדייגו הכריח אותנו לרוץ קדימה אל הכפר, כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא… שבקרוב אפגוש אותה. לא אותם, לא את סייקו ודיאו, החברים החדשים שלי. אלא אותה. רק אותה. סייקו. מה הבעיה שלי? אני יודע שהיא ודיאו אמורים להיות ביחד. מצד שני, אני יודע שהם עדיין לא. אבל אני לא אעז לעשות משהו לגבי איך שאני מרגיש. אני לא האיש הרע בסיפור הזה, לא באף סיפור אחר. אני חבר שלהם, אני עוזר להם. אני כאן כדי לתמוך, לא לגנוב. סייקו ודיאו. הם עסקת חבילה, ואני לא יכול לבחור רק באחד מהם בלי לפגוע בשני. דיאו אולי לא צפוי, מעט פצוע ומבויש, אבל הוא חבר שלי. אם יש לי רגשות יותר עמוקים אל סייקו, עליי פשוט… להעלים אותם לגמרי. או להעביר אותם אל מישהי אחרת. אני משתגע, זה לא בסדר. אני חייב לכבד אותם. להסיח את דעתי ממנה. אבל כשהיא נוגעת בידו… אני מרגיש לא נכון. אני מרגיש שזה אמור להיות אני במקומו. קנאה. זה הרגש. הרגש המתועב ביותר. יותר גרוע משנאה, יותר נבזי מנקמה, יותר שטני מתאווה. רגש מיותר, במיוחד בשבילי.
לפתע קלטתי בזווית עיני את סייקו מתבוננת בי, מחייכת חצי חיוך מקסים וילדותי. חייכתי חזרה, למרות שליבי עמד להתפוצץ, ומיד הסטתי את מבטי קדימה. אל הקרב, אל השדים.

לרגע ארוך ומייגע פשוט עמדנו שם. השדים מולנו, להקה ענקית ומקוללת, מוכנים לקרב שיתחיל בקרוב. סקרתי אותם, את השדים. חלקם היו מזוויעים, יצורים מחרידים ומפלצתיים שנדמו כאילו נגזרו מתוך אחד הסיוטים הכי נוראיים שלי. אך כמה מהם היו עדינים, יפהפיים ומפתים, צורתם דמות אדם. אחת מהם תפסה את תשומת ליבי. היא, או הוא, היו מכונפים, ומתוך אצבעותיה הארוכות והגרומות בצבצו טפרים ארוכים וחדים. גופה ופניה היו כחולים, תכולים ובהירים, אך פניה היו נשיים ועדינים. עיניה זוהרות ובוהקות, אפה מחורר ובו נעוצים שלושה עגילי חישוק ונזם אחד. שערה היה שחור כהה, והשתלשל בגלים ארוכים עד למותניה החשופים. כל מה שלבשה היה גופיה לבנה וקרועה, וחצאית שחורה וקצרה. ברגע שהיא עלתה במחשבותיי, היא הביטה בי, נועצת בי את עיניה היפות והחודרות. כמעט חשתי על בשרי את ציפורניה הארוכות חותכות אותי. צמרמורת עברה בי, והשפלתי את מבטי. אך הרגע של המנוחה, של המתח הלחוץ בין שני האויבים נעלם במהירות, פג ומתמוסס בין אצבעותיי. הבטתי בדייגו כשהוא החל לרוץ קדימה, נשקו מונף קדימה, זעקת קרב משתחררת משפתיו.
השאר היה הבזקים. אני זוכר שהבטתי בדיאו וסייקו, צופה בסייקו מסתערת קדימה באותה התלהבות ותאווה לקרב, ומביט בדיאו כשהוא עומד במקומו לרגעים אחדים, ומיד לאחר מכן עיניו הפכו אדומות, וחיוך משונה מתח את שפתיו. אך לא היה זמן להרהר במה שקרה לו. הוא הסתער קדימה, ואני עשיתי בדיוק אותו דבר.
קרקושי חרבות מילאו את אוזניי, לא שמעתי דבר מלבד נהמות, זעקות, וצלילי מתכת. צפיתי בשד מתקרב אליי, צורתו אנושית אך ממצחו צמחו שתי קרניים קצרות בצבע אפרפר. בידיו היה כדור אנרגיה אדום, שנראה כמעט כמו כדור לבה רותח. האינסטינקט הראשוני שלי היה לברוח, אך אחזתי חזק בנשקי, ותקפתי את השד בכל כוחי. הוא התחמק במהירות מדהימה, וזרק לכיווני את הכדור. שמעתי את הכדור שורק לצד אוזני, מפספס אותי רק בסנטימטרים אחדים, כמעט שורף את ראשי וחורך את עורי. כדור אנרגיה חדש נוצר בידו של השד מיד, ללא מאמץ. הוא מיומן, אני מודע לעובדה הזו. התכוננתי להתחמק מעוד מכה, מתרכז בידו של השד, כשפתאום צלצול מתכת נשמע, וזעקת כאב עלתה מימיני. סייקו מאחוריי, לחייה מלוכלכות מדם ואדמה, שערה שהיה אסוף גבוה כבר כמעט מפוזר לגמרי, ומלוכלך גם הוא. חרבה מוכתם בדם, והיא בוהה באדמה במבט המום. השפלתי את מבטי אל האדמה כמוה, ואז שמתי לב. היא… קטעה את היד של השד. בהחלטה של רגע, כשהשד עוד בהלם מן המכה של סייקו, נעצתי את חרבי עמוק בבטנו, משכתי אותה החוצה ודקרתי אותו שוב ושוב, עד שהשד צנח על האדמה. אך לא היה רגע לחגוג את המוות של האויב, הרי יש כל כך הרבה אחרים. הסתובבתי אחורה, ונרתעתי מיד. צפיתי בדיאו, נע מהר כל כך, אקדח וסכין ארוכה בידו. הוא נלחם בשני שדים בו זמנית, יורה באחד, ופוצע את השני, ומצליח להתחמק מכל מכה ולצאת ללא פגע. מה קורה לו?… אני לא מבין… אבל אין זמן לשקול או לחשוב. אנחנו בקרב. אני לא יכול לעצור ולשקול את מהלכי, אני חייב להמשיך קדימה. מבטי מתנתק מדיאו וממשיך אל שדים אחרים, אל קרבות אנושים ומדממים.

כשזה קרה, הכל היה מהר כל כך. לא הבנתי מה קורה. השד שהתייצב מולי היה חזק מדי, גדול, מתנשא לגובה של מעל שני מטרים שלמים, ולא היה שורד פנוי לעזור לי. השד לא היה פצוע בכלל, נדמה שהוא מחלים באופן מהיר ומיוחד. ליבי פעם במהירות על, מאיץ עוד ועוד. כאב ראש חזק פילח את ראשי, אך ידעתי שעליי להתמקד בשד. שעליי להביס אותו. אחיזתי בחרב שבידי התהדקה, ובידי השני הסכין הקצרה נדמתה קטנה ולא מזיקה לעומת הטפרים הארוכים של השד שמולי. אבל כל זה לא משנה. אני נלחם בו, ואני אנצח, אני חייב לשרוד. לקחתי תנופה, והתחלתי לנוע קדימה בצעדים ארוכים ומהירים, זעקת קרב נואשת משתחררת מפי בעל טעם הדם. התכוונתי לפגוע, אבל ברגע שנשקי התקרב אל גופו החזק והבלתי פגיע של השד, ראיתי את דיאו מולי. בכמה תנועות מהירות, דיאו פצע את השד בבטנו, בזרועו, וברגליו. הפצעים היו עמוקים, אך תנועותיו היו מהירות ולא חזקות. איך זה בכלל אפשרי? במשך כל הקרב הוא הצליח לשרוד, להרוג יותר שדים מכל אחד אחר. לא אכפת לו מהפצעים העמוקים שכיסו את גופו, הוא פשוט פוגע ופוגע, הורג עוד ועוד. איך הוא מסוגל ללכת אחרי כל המאמץ הזה? הוא נע מול עיני כל כך מהר, שהוא נראה רק כמו טשטוש לבן ואדום. הכל היה בסדר עד שהשד נטה לכיווני, מנסה לפגוע בי במקום בדיאו המהיר באופן בלתי אפשרי. ואז זה קרה. חרבו של דיאו הייתה מוכנה להתחמקות, והוא קלט את הכיוון שאליו השד יפנה בהחלטה של רגע. הוא היה כל כך מרוכז בקרב, בתנועות הארוכות והמאומצות, רק כדי להרוג. חרבו ננעצה בגופו של השד, עוברת דרכו ופוגעת עמוק בבטני. ההלם היה מיידי. לא הייתי רגיל לפציעות שכאלה, מעולם לא נפצעתי בצורה כזו. הכאב היה מצמרר, חשתי את חרבו המתכתית והארוכה של דיאו נעה ומסתובבת בתוך חזי, ואז נשלפת במהירות. השד התמוטט, וכך גם אני. צנחתי אל האדמה, ודיאו גהר מעליי. ציפיתי לדמעות, להבעה כאובה. אך כל מה שראיתי היה חיוך חסר רחמים, וניצוץ תאווה בעיניים אדומות.