השורדים – פרק עשרים ושניים: מפקדת

"לא סאטושי." אמרתי בקול החלטי וקר, נחושה לשמור על עמדתי בכל מחיר. צעדנו במהירות, אני בראש והוא עוקב אחריי, ממורמר וכעסן בגלל שאני מסרבת להצעות המטומטמות וחסרות התועלת שלו. הוא השתנק והשמיע כמה גרגורי כעס שהוא ניסה לאצור בתוכו, ונדמה היה שבעוד כמה רגעים הוא יעלה בעשן מרוב חמת כעסו. לא טרחתי להעיף מבט אל המכשף הזקן, ממשיכה בדרכי קדימה אל שאר השורדים בקבוצה שלי. כמה שורדים וותיקים וכמה מכשפים חזקים כרגע מאמנים את הטירונים, לכן כולם עסוקים. עוד מרחוק שמעתי את קרקושי המתכת, את אנחות הקרב שלמדתי לאהוב. אני רק מקווה שאף שד יכול לשמוע את אותם צלילים כמוני. הם עדיין לא מוכנים. עדיין לא. אבל בקרוב. אני ודייגו שוחחנו אתמול ללא הפסקה, בזמן שהשורדים שלי התאמנו והשורדים שלו שיחקו באגם כמו ילדים בני שלוש. לא מגיע להם שום פינוק, זה מה שאמרתי לו. הם זקוקים להתרגל למסע, הם אלו שהחליטו אם להצטרף או לא. אבל הוא התעקש, שמנוחה היא הכרחית. המחשבה עלתה במוחי, אני, יחד עם סטייטבורן הפרוותי משחקים במים לבדינו, ללא הפרעה או דאגה. חיוך עלה על שפתיי, וגעגוע פרח בליבי, אך בעטתי אותו מיד החוצה. אין לי זמן למשחקים עכשיו. החיים האלו הם החיים שהשארתי מאחור, עם הדם והאש. אני לא חוזרת אליהם. יש לי את התענוגות שלי עכשיו. והתענוג הגדול ביותר שאני יכולה להעלות על עצמי, הוא לצרוח על עוד שורד. משמעת. היא מסדרת את כולנו כמו שצריך.
"בלו, את צריכה להבין, הרעיונות שלי פשוט הרבה יותר טובים משלך!" צעק סאטושי מאחוריי, קולו משתולל אך מעט מתחנן. נעצרתי כששמעתי את מילותיו. ברוגע קר ונוקשה, הסתובבתי אליו בחינניות והבטתי בו במבט קפוא. נדמה שכל התלהבותו וזעמו נרגעו מיד, וסומק מביש הציף את פניו המקומטות.
"שלא תעז, להתחצף אליי שוב, זקן אחד." אמרתי לו בשקט, עיניי מכווצות לחרכים קטנים ומלאי כעס. עם כל מילה שעזבה את פי, האגו המנופח של הזקן התכווץ יותר ויותר. "אתה, אולי מבוגר ממני, אבל אני כאן המפקדת. כולם עושים, את מה שאני, אומרת. והרעיונות שלך, לא שווים גרוש. לכן, אתה תקשיב לי, ותשתוק, לפני שאשליך אותך היישר אל להקת השדים הארורה שמחכה לנו."
סאטושי הנהן בצייתנות שלא הייתה מתאימה לאופיו. "כ-כן." הוא מלמל, ואני חייכתי. אני מסוגלת לשבור כל אחד. כולם כפופים לי, כולם מפחדים ממני. האם יש חיים טובים מאלה? הצלחתי לגרום לאיש הכי ממורמר שאני מכירה לרעוד ולגמגם, האם יש מישהו שלא יציית לי כמו כלב קטן ומפוחד?
צחקקתי ועזבתי את קפטן סאטושי במנוחה, ממשיכה לצעוד קדימה בקצב אחיד ומהיר. אני לא יודעת מה התוכניות של דייגו בזמן שהוא נח ומתכנן. לי יש שורדים לאמן.

"התפצלות?" ניסתי לשמור על קור רוח, בזמן שתקשרתי עם דייגו ממרחק רב. "תפסיק להעלות את הרעיון המטופש הזה שוב ושוב. אתה טעית בפעם שעברה, הגיע הזמן לחזור לכאן, לעזור לנו. כל כך הרבה מכשפים חזקים נמצאים בקבוצה שלך, אנחנו צריכים את כולם כאן." קולי עלה וגבר, ובסוף המשפט כמעט צעקתי עליו. כמה מבטים תוהים הופנו אליי, אך בבהייה מצמיתה אחת כולם חזרו לעניינם, שקטים כעכברים במרוצה. שמעתי את דייגו נאנח בקוצר רוח, מה שרק עיצבן אותי יותר. השורד המפגר הזה עולה לי על העצבים. הוא אמנם העלה את הרעיון אבל אני חשובה בדיוק כמוהו. הוא צריך להתעורר כבר, להבין שזה לא משחק, ואם נבחר בדרך הלא נכונה אנשים ימותו באשמתנו. ואז לא אוכל להעניש או לחנך אף שורד, לא אוכל להאשים אף אחד מלבד עצמי. ואני לא מוכנה להרשות שזה יקרה. אני לא עושה טעויות. אני מתקנת את הטעויות של אחרים. קור, נוקשות, וחוסר חיבה. אלה הדברים שפותרים את הכל, הופכים כל צרה נוראית לבעיה פשוטה שנפתרת ברגע. כל אחד צריך צעקה טובה שתעיר אותו מרחמים עצמיים.
"בלו, אני עדיין משוכנע שכמה מהם רודפים אחריי." דייגו אומר, וקולו מתוח, מתחנן.
הפעם היה זה תורי להיאנח. איך הוא לא מבין עדיין? "אתה תבוא לכאן עם כולם, לכן אם יתקפו אתכם בדרך, תהיו מוכנים. אם אף אחד לא עוקב אחרייך ואתה רק מדמיין שוב, אז אתה והשורדים שאיתך רק יסייעו לנו בקרב נגד הלהקה." ניסיתי להסביר לבן האדם הנחות הזה את התוכנית הפשוטה ביותר שיכולתי להעלות בדעתי, ולעשות זאת ללא צעקות או כעס, והסיבה היחידה שהצלחתי היא רק העובדה שנעצתי בברכי את ציפורניי הכסוסות.
"אין לנו זמן, דייגו." ציינתי בעדינות, ראשי מוצף דאגות לכולם, אך בעיקר לסטייטבורן, שנשאר בצידו השני של היער, יחד עם דייגו הפזיז והלא אחראי.
"את צודקת, את, כמובן, צודקת…" הוא אמר, קולו מלא בהבנה שלה ייחלתי מתחילת השיחה הזו.
"יופי." עניתי בסיפוק. "עכשיו תזיז את התחת שלך ותתחיל לבוא הנה."

"תזכירי לי שוב, למה אני כאן?" איומי הביטה בי מלמעלה, בהתנשאות שאליה התרגלתי, שערה הכסוף גולש סביב פניה השזופות. על לחייה היו מרוח איפור צבאי, שני פסים על כל לחי, סייקו מכנה אותם צבעי מלחמה. אני מכנה אותם טיפשיים. אבל זו ההחלטה של איומי, מה היא רוצה למרוח על הפנים שלה. נאנחתי והבטתי בנערה הגבוהה, שלבשה על גופה הרזה ג'ינס מלוכלך, גופייה שחורה ומעיל צבאי ירקרק. שפתיה היו קפוצות באי נוחות, ולפי איך שתופפה ברגליה על האדמה… היא חשה לא בנוח. כמה מקסים.
"אני עומדת לבקש ממך משהו, ואני אצטרך להזהיר אותך, אם תעזי לצחוק או לשפוט אותי לרעה אני אגזור את לשונך ללא שום חרטות." אמרתי לאיומי, מתיישבת בקלילות על התיק שלי.
עיניה של איומי נפערו, והיא התכופפה אליי בסקרנות. "מה זה?" הנחתי שהיא מתכננת רצח, או משימה סודית שקשורה לשדים, או אפילו עבודות שירות מיוחדות. אבל המשימה שהיא תקבל, הרבה יותר מביכה בשביל שתינו. ובעיקר בשבילי. השפלתי את מבטי לרגע אל גוף הילדה שבו אני כלואה, למרות שאני מבוגרת בנפשי, ראשי וליבי. אך אין מה לעשות. לצערי אני עדיין ילדה צעירה, ואני צריכה עזרה, למרות שאין ברצוני לבקש אותה, אלא לדרוש אותה. למורת רוחי זה יהיה לא מנומס, לכן השתמשתי באיומים, כמו שכל בן אדם שפוי בדעתו היה עושה.
נאנחתי שוב בתשישות, לא רוצה להוציא את המילים מהפה. "אני צריכה ש…" תחבתי את ידי אל תוך התיק שלי, מחטטת בתוכו ולבסוף מוצאת מברשת שיער, ושתי גומיות. פניתי אל איומי. "תסרקי אותי."
התגובה של איומי הייתה לא מפתיעה במיוחד. ברגעים הראשונים היא פשוט בהתה בי בהלם גמור, וניסתה לאצור את הצחוק בפנים. לאחר מכן היא התיישבה לצידי על התיק שלה, וחיכתה שאביא לה את המברשת. ישבתי בדממה כשאיומי חילקה את שערי לשני חלקים, והחלה לסרק בעדינות כל חלק בנפרד במקצועיות משונה, מנסה לצמצם את הכאב. נשכתי את שפתי התחתונה, לא בגלל הכאב, אלא בגלל המבוכה. המגע הקליל של אצבעותיה של איומי בשערי, הדקירה הזעירה כשעוד קשר נפתח עם הזמן, הכל הזכיר לי את הבית. לפני כל כך הרבה זמן… כשהיא… אני בקושי זוכרת אותה. אני עצמאית מאז השרפה ההיא. מאז שהם נרצחו. מאז שהם עזבו אותי בעולם הזה, בעולם ההזוי והמפורק הזה, שאין בו שום סדר או היגיון. פעם היא הייתה מסרקת אותי. אני לא אוהבת לסרק את עצמי. פעם היא הייתה מסרקת אותי בכל יום ולילה, ובגלל שכאב לי כל כך, היא הייתה שרה לי שיר קטן, על ג'ירף שנפל לתוך אמבטיה. עכשיו הפנים שלה לא ברורות בזיכרוני. רק את אותו שיר משונה בקול מלאכי. בלעתי את רוקי וניסיתי להסתיר את הכאב.
"זה כואב לך?" איומי שאלה בעדינות, ממשיכה לעבוד בקצב סדיר. "כמעט גמרנו…" היא המשיכה, ואני הנהנתי בחיוב, מחכה שהיא תסיים. נשמתי עמוק, מזכירה לעצמי שהכאב הוא רק זמני, ואין טעם לשקוע ברחמים עצמיים. אני חזקה. אני שורדת. אני המפקדת כאן, אני הסדר של עצמי בעולם המבולגן.
איומי חייכה לעצמה כשסיימה, והביטה בתוצאה של העבודה שלה. שערי השחור חזר להיות חלק ורך, כמו שהוא היה לפני המסע, ונפרש סביב פניי, מגיע עד לבטני התחתונה. איומי החלה לתופף בכף רגלה שוב, ובהתה בי.
"מה?" שאלתי אותה לבסוף.
"את…" היא אמרה במבוכה. "את רוצה שאני אסדר לך את התסרוקת? אני יודעת להכין סוג של צמה מיוחדת… הייתי קולעת אותה על השיער של אחותי הקטנה, ו-"
"כן." אמרתי, וניסיתי לחייך, אך התוצאה הייתה מרושלת ומאולצת מדי. "אבל את תצטרכי להיות בשקט בזמן שאת עושה את זה. אני רוצה תסרוקת סימטרית ויפה. אז אל תפקששי."
איומי צחקקה והנהנה, מתחילה לסדר את שיערי מחדש.