השורדים – פרק עשרים ושבע: נקמה

עמדתי דוממת מול המחזה, לא מאמינה למה שעיני רואות. הדם שפרץ מגופו של נוצ'יקו, שלפני כמה שעות רק צחק וחייך אליי, מדבר ומשוחח באותו נימוס מחליא. ושם הוא היה. נח על האדמה היבשה, שלולית דם נוזלת מגופו. דיאו התרומם מנוצ'יקו מיד, אך החיוך הנבזי על פניו לא נמחק בקלות. הוא עדיין ענד את אותה הבעה ערמומית ומשונה, עדיין היה מהיר וחזק להפליא. באותו הרגע היה נדמה שכל השדים שסביבנו נעלמו. וכל מה שקורה הוא רק נוצ'יקו הגוסס, הלא ניתן להצלה, הצרחות של השאר והמבט הארוך והארסי שבעיניו של דיאו. הוא לא מצטער. אפילו לא קצת. חשתי את השורדים דוחפים אותי, עוברים כמעט דרכי בדרכם אל נוצ'יקו אבל ידעתי כבר אז שהוא לא ינצל. הפצע עמוק מדי. אם זו אכן הייתה תאונה, אולי הפצע היה רק שטחי, אולי דיאו היה נסוג לפני שנעץ את סכינו וסובב אותה בתוך גופו של נוצ'יקו. אך זו לא הייתה תאונה. דיאו התכוון לפגוע. וכך גם קרה. נוצ'יקו לא יחיה מעבר לשעות הבאות. הצרחה שבקעה מפי לא נשמעה אפילו באוזני, ושאון ההתרגשות היה אדיר. נדמה שהמאבק, הקרב הרצוף והקשה עצר מלכת, שכל אחד ואחד מהשורדים הפנה את מבטו המזועזע אל דיאו, אל נוצ'יקו המדמם בחוסר אונים. ליבי דפק מהר, ונאבקתי לרוץ, לזוז, להכות את דיאו, להציל את נוצ'יקו. אבל נדמה היה שכל מה שיכולתי לעשות הוא רק לבהות. בדיוק כמו שקרה עם בוייד. אני לא מסוגלת לתפקד תחת לחץ. לא כשהכול מתפרק סביבי. לא כשהאנשים שבדיוק זכיתי להכיר, שנכנסו למקום קטן בליבי, גוססים מול עיניי. אני לא מרשה לכולם להיכנס לליבי, לראשי, למחשבותיי וסודותיי. אבל נוצ'יקו היה כל כך נחמד, אדיב, מנומס, בלתי פגיע ומסודר. הוא היה מסוג האנשים שלא ישברו את ליבי. וכך גם דיאו נראה, בהתחלה. אבל ההבעה המרושעת ומלאת הסיפוק שעל פניו עכשיו, מעבירה בי צמרמורת לא רצויה. הרגשתי כאילו כל מה שקורה כבר קרה פעמים רבות בעבר. שאני עומדת כאן, השדים מקיפים אותי, כולם גוססים סביבי. הכל ממשיך להתרסק. להיהרס, להישבר, חתיכה אחר חתיכה. בקרוב כל עולמי יהיה רק כמה רסיסי תקווה בודדים. כולם מתים סביבי. לכל מקום בו אני פונה, יש רק צרות, מוות, הרס, קורבנות, כאב, ודמעות. רק עוד מצבות, עתים, ואנשים לקבור. לכן אסור לי להכניס אף אחד לתוך הלב. כי כולם ימותו בסופו של דבר. כל מי שפוגש אותי, מת בקרבתי. קול קטן בראשי הזכיר לי שלא אני הרגתי את נוצ'יקו. שהוא עדיין חיי, אולי גם ינצל מגורלו האכזר. הפעם… הפעם זו אשמתו של מישהו אחר. של דיאו. הוא האחד שצריך להאשים. פתאום כל הכאב והעצב שחשתי, כל היגון וחוסר האונים, התלקחו באש. כעס, זה כל מה שיכולתי להרגיש, את אותו זעם בוער. הזעם שתדלק אותי, שגרם לי להקיץ מהזיכרונות הרחוקים. ליבי דופק מהר, ודמעות אחדות מפוזרות על לחיי, זולגות מעיני ונתלשות מעורי באשמת הרוח שמעיפה אותן. רצתי קדימה, עם שאר השורדים, אך כוונתי הייתה שונה במקצת. חרבי הייתה מכוונת קדימה, חודה נוצץ ונקי, להבה מבהיק באור החמה. שלושה מילים קטנות הופיעו במחשבתי, ממלאות כל פרט בתודעתי. להרוג. את. הרוצח.

זוג ידיים עטפו אותי, נעלו את זרועותיי מאחוריי גבי. לרגע קט, הייתי בטוחה שזה הוא שד, שמנסה לפגוע בי, אך ברגע שעיניי נטו כדי לראות את היצור המתועב, נרתעתי מעט מההפתעה. סייקו. דמעות זלגו מעייניה ללא הפסקה, ואף שמץ של חיוך לא היה על שפתיה הורודות. נוצ'יקו… הוא היה חבר טוב שלה. אך דיאו יותר. כמובן. היא רוצה לעצור אותי מלפגוע בו. אבל… הכעס הזה. הוא שוכן בתוכי, בוער, אוכל אותי מבפנים. הכאב שלה אדיר יותר משלי. כאב שקורע אותה לשני צדדים, אחד שאוהב ומצטער, צורח וזועק כנגד מותו של נוצ'יקו, והשני שתמיד יבחר בידיד הכי קרוב שלה, במי שעבר איתה את כל הקשיים והמלחמות, הצד שבוחר בבית החם והאהוב, שיגן על דיאו לעולמים. גם כשהוא רוצח את האדם שעליו סמכה, אדם שחשוב לה. היא תישאר בצד של דיאו. ובזה, אנחנו שונות. אני לא מכירה את דיאו עד כדי כך. לא הייתה לי מודעות לכוחותיו העצומים, לקור הרוח שלו, לאכזריות הנוראית ששכנה עמוק בתוכו. הוא לא ידיד נפש שלי. אני, אבחר תמיד בקורבן המדמם והפצוע, במקום ברוצח. הרוצחים, הרגו את כל מי שהיה חשוב לי. דיאו, לא יותר טוב מהשדים בהם אנחנו נלחמים. מבחינתי, הוא לעולם לא יהיה ידיד, חבר, או אדם יציב. הוא בגד בנו. הוא הרג אחד מאיתנו. הוא לא חלק מהשורדים מבחינתי. לכן, כשזרועותיה החלושות של סייקו ניסו לעצור אותי מלהגיע אליו, ומבטיה המתחננים והמרוסקים בהו בי, לא היה אכפת לי. אני חייבת להגיע אליו, ואני חייבת לנקום את מותו של נוצ'יקו. בגלל שהאחרים לא ראו את מה שאני ראיתי. בגלל שאחרים עסוקים מדי בקרב עצמו. מכיוון שדיאו נע מהר מדי, והוא כבר עבר לשד אחר, הורג ורוצח כמו שעשה לנוצ'יקו. לכן, כשסייקו ניסתה לעמוד בדרכי, נאבקתי בכל כוחי. האויב שלי לא היה עוד השדים שמסביבי. לא, לא השדים, אלא השד האמיתי. שנכנס לליבי, והרג את היקרים לי. הוא האויב שלי. ובמותו, בפצעיו, אנקום את מותו של נוצ'יקו, ושל שאר האנשים היקרים שלי שמתו בקרב, בגלל רוצחים נוראיים. הוא החוטא כאן. ולו, מגיעה מנוחה נצחית. בעטתי ברגלה הימנית של סייקו, בהתחלה בפראות כדי למשוך תשומת לב, ואז בכוח כדי לפגוע ולהזיק. אך סייקו לא נעה ממקומה אפילו קצת, עוצרת אותי ואת כל מאבקיי להשתחרר מאחיזתה. היא ניסתה לשלוט על העוויתות שלי, אך לשווא. אני יותר חזקה ממנה. אני כבר לא בוכה דמעות קרועות ומרות. בי בוער כעס, ובה נמצאים רק גלי עצב קרירים. אני מלאת זעם ונקמה, היא מוצפת עד גדותיה בכאב. אכפת לי ממנה. היא חברתי. אבל הכעס שבתוכי לא יבוזבז. ונוצ'יקו, ינקם. במאבק אחד אחרון, השתחררתי מאחיזתה של סייקו, והפלתי אותה אל האדמה, גוהרת מעליה, הבטתי בה לרגע שנדמה ארוך. התייפחותה לא עצרו, והיא ניסתה לשרוט אותי, להפיל ולעצור בעדי. היא תעשה הכל בשבילו. בשביל הרוצח.
"אני מצטערת." אמרתי לה, והזדקפתי, פונה הרחק, מחפשת את הרוצח שעליי להרוג.