השורדים – פרק עשרים וחמש: איחוד

"הם כאן!" סייקו צעקה לי ממרחק לא רב, מנסה להעיר אותי, או לשכנע אותי לקום מהמיטה. לאחר לילה ארוך מאוד של כמה בדיקות רפואיות ותרגילי כושר כדי להכניס אותי חזרה לשגרת מסע, נרדמתי רק בשעה מאוחרת מאוד. אני לא יודע בדיוק איזו שעה, איבדתי את תחושת הזמן עוד בתחילת המסע שלנו. לכן, נרדמתי ברגע שראשי נגע בקרקע ולא פקחתי עין מאז. חשתי את כפות ידיה העדינות של סייקו מנערות את גופי, כשהיא מנסה שוב ושוב ללא הצלחה להעיר אותי, לדחוף אותי או למשוך אותי קדימה. פקחתי את עיניי, משפשף אותן במהירות וקם מן האדמה. לא בגלל שהיא שכנעה אותי, אלא בגלל שאני מפחד. עם כל המאמץ הזה והפצע שלה… הפצע שאני יצרתי… היא עלולה להיפגע שוב.
למרות שהייתי חצי ישן, והרגשתי כמו זומבי אל-מת, עקבתי אחרי צעדיה החפוזים ונלהבים של סייקו אל קדמת המחנה, כדי לפגוש את האחרים. לא הייתי נרגש כמוה, הרי לא אכפת לי עד כדי כך מכל השאר. רק ממנה, אולי מנוצ'יקו ואיומי, אבל בעיקר – רק היא. זה אף פעם לא היה הדדי. אני יודע שאכפת לה. אני יודע שהיא סומכת עליי, דואגת לי, זקוקה לי. אבל היא תמיד הייתה הנחמדה, הפתוחה, החברותית. אני הייתי ותמיד אהיה הנער שמתלווה אליה.
כשהראייה שלי חזרה אליי, זיהיתי מרחוק הרבה דמויות תשושות וצולעות שמתקדמות אלינו בקצב אחיד, ובשקט מופתי שהפתיע אותי. לאט הם התקדמו, ובין השורדים זיהיתי את נוצ'יקו, ועוד כמה אחרים. סייקו ניסתה לנופף, אבל היה נראה שאין להם אפילו את הכוח בשביל לנופף חזרה. בלו עמדה מלפני כל השורדים שהתקהלו מאחוריה, דואגת בקולה הרגוע והאחראי לשמור על סדר ושקט. הם הצליחו להגיע אלינו, מרחק עצום, תוך כמה ימים בסך הכל. בנתיים אנחנו רק התאמנו עוד ועוד, דוחפים את עצמינו רחוק יותר מהאפשרי. אני וסייקו מתאמנים יחדיו, בגלל הפציעות הדומות שלנו. שנינו חלשים, אך היכולות של סייקו עדיין חריפות יותר משלי. הן תמיד היו, ללא השד שלי לא הייתי מצליח לפגוע באף יריב. אך אסור לי להרשות לשד לחזור אל גופי שוב.
'בגללה?' קול משונה בראשי, לוחש וצרוד, הקפיץ אותי מבהלה. לא… הוא חזר. מקונן במוחי, מצותת למחשבותיי… כמו כשהייתי צעיר, כשהוא רק פגש אותי. אני לא רוצה לדבר איתו שוב. לא שוב. הסיוטים שהוא יצר רק בשבילי, בשביל שנתי ולילותיי הנוראיים. האופן בו דיבר על הוריי… הוא קרא להם העול שלי. הוא גרם לי לחשוב על תמונות מזוויעות של קורבנות העבר שלו. אני זוכר את אותן תמונות טוב כל כך… במיוחד אחת מהן. אישה בעלת שיער ירקרק, ועורה חיוור כסיד, תלויה מהתקרה ולצידה מכתב התאבדות בו מצוירות פנים מעוותות ומבעתות, הפנים של השד. היא הייתה היחידה שהתאבדה בגללו. הוא כנראה ישב בראשה, שיחק בה כמו בובה חד פעמית. היא הייתה נותנת לי תקווה, התמונה הייתה מנחמת אותי, היא אמרה לי שאני לא היחידי שחייב לשרוד את כל זה.
'תעזוב אותי בשקט.' פקדתי על השד בראשי, מדבר איתו כמו בימים ההם, כשהייתי צעיר כל כך ולא הבנתי מה קורה לי ולמה אני מדמיין את כל הקולות האלו. עכשיו אני מבין. לא אכפת לשד הזה משום דבר מלבד עצמו והצמא הבלתי רצוני שלו. אוהב דם, רוצה אותו. לא אהיה מופתע אם בקרוב הוא ישתלט עליי לגמרי. אני חייב להישאר חזק. להרחיק אותו ממני, מהמקומות האסורים שבראשי. לפגוע בסייקו היה הצעד הלא נכון שלו. מעכשיו לא אייחל שיבוא. מהרגע בו ראיתי את הפצע המדמם של סייקו התמימה, הוא לא רצוי יותר בראשי, במוחי, בסיוטי או בליבי.
השד צחק בראשי, צחוקו הרבה יותר מרושע משהיה בזיכרונותיי. ניערתי את ראשי בחוזקה, מנסה להיפטר ממנו. הוא לא יאפיל את היום הבהיר הזה, שבו הקבוצות יתאחדו וכולנו נצא אל הקרב. הוא לא יהיה שם, אלא רק אני. אני לא אתן לו להרוג שוב. זה העונש שלו. הוא פגע בסייקו, אני אפגע בו. אם זה יהיה הכרחי, אני אפגע בעצמי כדי לפגוע בו. ככל שמחשבותיי התרכזו יותר ויותר בצורות הרבות בהן אפגע בשד, כך צחוקו גבר והתחזק, מהדהד בראשי וגורם לליבי להאיץ.
'אתה חושב שתוכל לפגוע בי?' השד שאל. 'אני הווירוס ואתה התוכנה. אני משתלט עלייך כשאני רוצה. אתה, לא יכול לעצור אותי, אלא אם תנתק את עצמך מהמערכת ותמות.'
הנהנתי בשקט, וחיוך הפציע על שפתיי. 'אם כך, כשיהיה צורך, כך בדיוק אעשה.'

"אני אוהב את הצמה שלך בלו." נוצ'יקו אמר לבלו בחיוך מנומס, אך שטותי למדי. אני עמדתי בצד, כרגיל מאחורי סייקו שרצה אל זרועותיהם של חבריה וחיבקה אותם. נשאר בחוץ כרגיל. כזה אני. המוזר שמלווה את החבורה לכל מקום, רק בגלל שהוא מפחד להיות לבד עם השדים שלו. בגלל שאני יודע שאם סייקו לא תדע מה עובר עליי כרגע, אם היא לא תסתכל לתוך עיניי ותשאל, היא בקלות יכולה לברוח לי. לזרועותיו של מישהו אחר, למצוא מישהו אחר שיגן עליה. מישהו שלא יפגע בה בטעות. מישהו שמסוגל להשתלט על השדים שלו, שמסוגל לדבר בקול ברור ורם.
בלו קפצה את שפתיה בחוסר חיבה והביטה בו. "אני לא אוהבת את החוצפה שלך, נוצ'יקו." הוא צחקק, וניגש לחבק את סייקו שחיכתה לצידו בסבלנות, חצי משוחחת עם כמה אנשים שאני לא זוכר. צפיתי בהם מתחבקים, בנוצ'יקו מחייך בהקלה כשהוא פוגש אותה. כזו היא. גורמת אושר לכל אחד שהיא פוגשת. נוצ'יקו חייך אליי והתקרב, חיבק אותי בחיבה ולחץ את ידי. הוא סיפר לי מעט על דייגו, על הקבוצה השנייה. אבל לא ממש יכולתי להקשיב. הייתי עסוק מדי במחשבותיי, בלהבין את הסיבות שהשד החליט לדבר איתי דווקא היום, כל כך קרוב למלחמה. לסיבה שסייקו עדיין כאן איתי, עדיין מנסה לשמח אותי העובדה היא, שאני הראשון שמצא אותה. לכן היא נשארה איתי עד עכשיו. היא הייתה זקוקה לי. אבל אני פוגע בה, ואני חייב להודות… אני לא מסוגל להשתלט על השד הזה. אני עלול לפגוע ביותר שורדים ממנה בקרב נגד השדים. האפשרויות שהיו לי החלו להתרוצץ במוחי, ואז הכל נעצר. סייקו הביטה בי, היישר אל תוך עיניי, וחיוכה התרחב. היא ראתה אותי, את מה שעובר במוחי. היא יודעת. והיא תדע איך לשפר את כל זה. ותוך כמה רגעים, היא צמצמה את המרחק בנינו, ואחזה בידי. אצבעותינו השתלבו, והיא המשיכה לחייך, להיות קרובה אליי, לנשום ולבטוח בי. היא המשיכה להיות היא. וזה מספיק, בשבילי.