השורדים – פרק עשרים: גן עדן

"כולם להתעורר!" קולו העמוק של דייגו צעק והדהד בין האוהלים ושקי השינה שהיו מפוזרים על קרקע היער היבשה, מגיע אפילו לאוזניי הרחוקות. הרמתי את ראשי במהירות, לא שם לב שאני פוגע באנדרו ששכב מתחתי, עדיין נוחר כמו תינוק. הבטתי בו מזיל ריר, וחשתי את כל התשוקה שלי אליו נמוגה עם כל רגע. הבל פיו לא היה מרנין חושים במיוחד, אלא די לא נחמד, לכן הייתי חייב לצאת מהאוהל. אתמול הייתי עייף כל כך. אחרי כמה לילות רצופים של התאמנות עם דייגו ואנדרו, של משמורות שמירה כפולות ומאמץ גופני רצוף, רק רציתי לישון לילה שלם כמו שאר השורדים. אנדרו התאכזב, הוא ציפה למשהו אחר כשנכנסתי אל האוהל שלו אתמול בלילה, אבל פשוט לא היה לי מקום באוהל של קסאיי ובוייד, הם תפסו את כל האוהל ביחד, וקסאיי בועטת מתוך שינה. אם הייתי נשאר שם, הייתי מתעורר חבול ועייף אפילו יותר. כשעברתי אוהלים שמתי לב שדייגו היה עסוק מאוד. הוא כל הזמן תיקשר עם בלו, והם דיברו כמעט כל הלילה. יכולתי לשמוע אותם בכמה דקות שעברו לפני שנרדמתי בצד האוהל של אנדרו וישנתי לילה שלם ללא הפרעה. למען האמת, אני לא יודע איך לעזאזל התעוררתי מחובק איתו, או למה הראש שלי היה על החזה שלו, אבל אני מניח שלעולם לא אדע מה אנדרו יכול לעשות לי בשנתי. צמרמורת עברה בגבי כשחשבתי על כך. פניתי לצאת מן האוהל, לגלות מדוע דייגו מעיר את כולם בצעקות, כשבדרך כלל הוא נותן לנו להתעורר לאורך זמן, ומחכה מעט, אבל כשניסיתי לצאת אנדרו אחז בפרק ידי הפנוי והביט בי.
"אתה ער." ציינתי עובדה, ואנדרו הנהן, הכרית הקשה שלו מכסה חלק מפניו. הוא הנהן בעייפות, ופיהק בחינניות משונה. הוא התמתח וקם על רגליו בקלילות, מסדר את חפציו או יותר נכון דוחף אותם לפינת האוהל, ליד התיק שלו.
"ישנת טוב אתמול?" הוא שאל אותי בקריצה, והתקרב אליי. רציתי לצאת, לברוח, חשתי כל כך לא בנוח. הנהנתי בשקט. "רק שתדע, אני לא הכרחתי אותך לישון עליי. אני קראתי. אתה התגלגלת. אני די בטוח שאתה רוקד מתוך שינה." הוא הסביר, לוקח מהתיק שלו בגדי החלפה, למרות שגם הם מטונפים למדי, ומתחיל להסיר את החולצה שלו. הוא חייך כשראה אותי בוהה בו. הוא התקרב אליי, יודע שלא אעז לנסות להתקרב אליו, ונשק לצווארי.
"רוצה לעזור לי להחליף בגדים?" הוא לחש לאוזני בקול מפתה, מלטף את עורי החיוור בעדינות, משלח בעצמותיי צמרמורת עמוקה. חייכתי, ודחפתי אותו אחורה מעט, כדי שאוכל להביט בפניו הנאות למדי. "אני לא אתפשט." אמרתי לו, מנסה להבהיר נקודה.
הוא צחקק, מעביר את אצבעותיו בשערי הארוך והבהיר."אולי, אבל אני כן."
עצמתי את עיניי לרגע קט, מרגיש את חום גופו כנגד זרועותיי, ואנדרו ניצל את הפגנת החולשה שלי, והצמיד את שפתיו לשפתיי. שקלתי לדחות אותו שוב, ידעתי שעליי לצאת החוצה כמו שאר השורדים, להתחיל להתארגן, במיוחד כשדייגו נמהר וכועס כל כך. אבל מוחי כאב מדאגות, ואנדרו צודק. הוא מסוגל להפיג את המתח הזה בקלות. וכרגע, בשנייה המסכנה הזו, הוא מה שאני רוצה. הפסקתי את הנשיקה כדי לנשום, ושלחתי את ידיי כדי להסיר את הגופייה שלבש. הוא חייך כנגד צווארי, נושך אותי ומתעלל בליבי המאיץ עוד ועוד. בקושי נשמתי, מנסה לא להפריע לאנדרו, כדי שלא יעצור. "אתה כל כך קל." הוא אמר לי בשקט, ממשיך להפריח על צווארי וסנטרי נשיקות פרפר עדינות וחמות. הבטתי בי בהפתעה, והוא לא מיהר להסביר את עצמו. "אתה… היה לי כל כך קל לשכנע אותך. לא ציפיתי לזה. שתיתן לי להיות איתך כל כך מהר. אתה נראת לי כמו אתגר." הוא אמר, וזאת הייתה הטעות שלו. נרתעתי מעט אחורה, והוא הביט בי בתהייה לא מובנת.
"אתה מעדיף שאלך? שאשאיר אותך דחוי?" שאלתי אותו, והוא חייך בהתנשאות שאני שונא. הוא התקרב אליי שוב, משחיל את ידו מתחת לחולצה שלי, מדגדג את בטני התחתונה.
"לא. אני בדרך כלל נשאר רק בגלל האתגר, אבל אתה שונה." הוא ענה, מביט אל תוך עיניי. "אבל שלא תתחיל להתנשא או לאיים. אני לא אוהב את זה."
צחקתי וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו. "גם אני לא אוהב את זה. תפסיק להיות מתנשא ונרקיסיסטי בשבילי?" שאלתי אותו, נשען קדימה, על גופו.
הוא הניד בראשו לשלילה. "לעולם לא אוותר על מי שאני באמת." גלגלתי את עיניי והוא חייך שוב. "דרמה קווין שכמוך." הוא הרפה ממני מיד, ניגש אל התיק שלו כדי לשים על עצמו חולצה נורמאלית ופחות מלוכלכת. אני בטח מסריח כל כך. הבטתי בו לרגע אחד, ויצאתי מהאוהל, צועד כדי לחפש את קסאיי ובוייד.

"בלו דיברה איתי אתמול בלילה." דייגו הכריז בקולו הרועם כשרוב השורדים בקבוצה התאספו סביבי ושקטו לבסוף, כעבור בערך עשר דקות. הוא לא מסוגל להנהיג משמעת כמו בלו, אך הוא יודע איך להרים את המורל, איך להחדיר כוח ותקווה, איך לאמן ולהרגיע את השורדים. הוא מדהים, ואחראי כל כך. מיידע את כולנו לגבי כל פרט קטן. "השדים נמצאים בכפר, דיאו מצא אותם ראשון. כלומר, בשונה ממה שהנחנו, רק אחד או שני שדים מחפשים אותנו, לכן כדאי שננסה לחזור אל הכפר, לפחות חלק מאיתנו."
קסאיי השתנקה. "להתפצל שוב? אבל זה רעיון מטורף…" היא העירה בגסות רוח, אבל לא נראה שלדייגו אכפת.
"אני יודע שעוד פיצול נשמע נוראי, אבל זאת אחת מהדרכים היחידות שאני חושב אליהן כדי לשמור על רובכם מאוחדים ובטוחים. אני רוצה שתגיעו לכפר בשלום, אך שעדיין נוכל לנצח את השדים האלו לבדינו, כי לפי מה שבלו אומרת הלהקה חזקה מאוד. אני מבין את דאגתך, אך עדיין לא בחרנו תוכנית, וברגע שנדע בדיוק מה נעשה, אני יודיע לכולכם ואסביר את הסיבות והחששות שיש לנו." דייגו הסביר את עצמו בצורה מושלמת, ומלמולי הבנה ודאגה נשמעו מהקבוצה.
דייגו סרק את הקבוצה במתח, ועצר בי לרגע קט, שתפסתי בתשומת לב.
"אני יודע שחלק מכם מכיר את דיאו וסייקו טוב מאוד, ובצער רב אני חייב להודיע שדיאו וסייקו נלחמו בשד לבדם," ברגע הזה ליבי עצר, וקסאיי אחזה בזרועי בחוזקה, כמעט שוברת אותה. "ונפצעו אנושות, אך הם שרדו את הקרב בשלום ונמצאים במחנה יחד עם בלו, בטוחים ומוגנים." נשמתי בהקלה. אני לא מכיר אותם כל כך טוב, אך אני יודע שהם חשובים לקסאיי ואפילו לבלו, ומחשיב אותם לידידים שלי. הם ניצחו שד? לבדם לגמרי? אבל… הם חסרי כוח. הם בני אנוש, לא מכשפים, לא מרפאים. איך הם הצליחו לנצח שד בכוחות עצמם עם כלי נשק בלבד? תמיד חשדתי שלדיאו יש כוחות נסתרים… סודות שהוא לא מוכן לגלות לאף אחד. סייקו כנראה יודעת. הם בלתי ניתנים להפרדה, לאן שהיא הולכת הוא הולך, לאן שהוא הולך, היא נמצאת שם. מתואמים, נמשכים. זה משונה, אך חמוד כל כך.
בוייד הרים את ידו, מבקש רשות לשאול שאלה. "אז לאן אנחנו הולכים היום? לאן נפנה?" הוא שאל בחשש כל שהוא, ואני הצטרפתי אליו בהנהון מחזק. הוא צודק, לאן נלך אם לבלו ולדייגו אין תוכנית מסודרת? נישאר כאן? נחכה ונפגר מאחור? הם עלולים למות בזמן שאנחנו מחכים. הלהקה עלולה למצוא אותם, הם עלולים לתקוף.
דייגו חייך. "אני יודע שזה נשמע מגוחך במצב המתוח בו אנחנו נמצאים, אבל בלו ואני סיכמנו שהקבוצה שלי, אתם, הולכים למצוא מקווה מים כלשהוא כדי להתרענן, ובזמן הזה אני אדבר על בלו. אני רוצה לוודא שאתם מבינים, הלהקה רחוקה מאוד מבלו, ובזמן שאנו מדברים הם מתכוננים, מתאמנים, מתכננים, ומתרחקים מהכפר במרץ. הם יודעים מה הם עושים, אני ידוע מה אני עושה, וכולנו יודעים טוב מאוד שבלו יודעת לשמור על משמעת ושקט בקבוצה שלה." צחקוק קל עבר בין השורדים, בעיקר בגלל ההפוגה הקלה שנקבל. למלא מצברי מים, לשטוף את הבגדים והגוף, להפטר מריח הזיעה המצחין שכבר התרגלתי אליו. חייכתי. אולי זה לא כל כך נורא אחרי הכל… אני מניח שהם יהיו בסדר. התוכנית בתהליכים. אני לא צריך לדאוג לגבי שום דבר.

מצאנו מים כעבור שעת הליכה בלבד, ועכשיו, אחרי ששטפתי את רוב הלכלוך מגופי, שטפתי את בגדי והצלחתי לפתוח את רוב הקשרים שבשערי הארוך, הרגשתי הרבה יותר טוב. יושב בצד האגם, רחוק מכולם, רגליי טובלות במים הקרירים והנעימים וגופי מתייבש בשמש, עיניי כמו נעצמו מעצמן מרוב רוגע. ידעתי שבקרוב הכל יגמר, שנצטרך לרוץ ולהילחם, אני זוכר שאני נמצא כרגע במסע מפרך, אבל כרגע, העובדה הזאת מתחמקת למקומות בראשי מהם אני מתעלם. ועכשיו, אני יכול להעמיד פנים שאני בסדר. שאני לא משונה יותר מכל אחד מהשורדים, שלא ברחתי מהבית, שלא איבדתי את הכל, שהשרשרת המשונה לא על צווארי, לא חונקת אותי בכל זמן.
"יושב לבד?" לא ציפיתי לשמוע קול אחר, ופקחתי את עיניי כדי להביט באנדרו.
הנהנתי בדממה. "אתה לא לובש חולצה." ציינתי, והוא חייך.
הוא התקרב אליי עוד כמה צעדים והתיישב לצידי. "אוהב את מה שאתה רואה?"
צחקקתי. "לא כאן, אנדרו. אנחנו לא לבד."
"כן, אתה חייב להתבייש בי. אני כזה אדם רע. להיות איתי משמע אתה חוטא, ולעולם תהיה טמא בעיני שאר בני האדם והאלים שקיימים. אפילו שדים לא יהרגו אותך, כי נישקת אותי." אנדרו אמר בעגמומיות.
הבטתי בו, ובמרחק הקטן ביני ובינו. נאנחתי, ואחזתי בידו בעדינות, משלב את אצבעותיי באצבעותיו. הוא בהה בכפות ידינו המשולבות, עורי החיוור ועורו השזוף. הוא לחץ את ידי ונשך קלות את אוזני.
"חוטא שכמוך." הוא מלמל.