השורדים – פרק ארבע עשר: הכפר

"מה זה? על הפנים שלך." איומי הביטה בסייקו באי נוחות וגילתה סלידה ישירה מצבעי המלחמה שסייקו מרחה על לחיה ברוח קרב נחושה. איומי לבשה חולצה רחבה וענקית, וג'ינס קרוע, כהרגלה השכיח, ושערה הכסוף והחלק היה אסוף ברישול על צידו, כמה סיכות שחורות מבצבצות מבעד לתסבוכת המקסימה שהיא קלעה בעצמה, תוך דקות ספורות.
סייקו חייכה אל איומי. "צבעי מלחמה." היא ענתה בפשטות. אין דבר שיכול להפריע לאושר התמידי שעטף את סייקו, בכל מקום אליו פנתה והלכה.
איומי גלגלה את עיניה הירוקות והבולטות, והרימה את תיק המסע שלה, מתכוננת להמשיך בדרך. אנחנו הולכים כבר יומיים כמעט, בקבוצה של בלו. בלו היא מעט מוזרה, הכרתי אותה רק בשבוע האחרון של המסע, והיא הילדה הכי משונה שהכרתי. המשפחה שלי, שם, הייתה לי אחות קטנה. שמה היה ניאלה, והיא הייתה הילדה הכי מתוקה בעולם. היא תמיד צחקה, וטיילה ברחוב, והדבר שהיא הכי אהבה לעשות היה פשוט לקלוע זרי פרחים צבעוניים. היא הייתה מצחיקה, ותמימה מאוד. אני זוכר את הרגע שבו הבנתי שהיא מתה. לפני כמה לילות, הכל חזר אליי בחלום. הצל שמשתלט עליי כשהוא רוצה, הוא שלח לי את מה שקרה בחלום בלהות מטורף. אני זוכר אקדחים, סכינים, דם, וגופות. כל כך הרבה גופות. קיוויתי שהכלי שאר בעבר, שלא אזכור דבר, כמו שתמיד קורה. אבל הצל הוא לא חבר שלי, הוא לא רוצה בטובתי. הצל הוא נמנע, הוא לא בוחר צדדים, אין לו דעה משלו. הוא סתם חוזר אליי, משתמש בגופי, הוא הכוח שלי, הוא הסוד שלי. אין אחד שיודע עליו. אפילו לא המשפחה שלי ידעה. רק סייקו. והיא תמיד שמרה אותו בסוד, חבוי עמוק בתת המודע, והיא קיבלה אותי כמו שאני, גם בגלל הכוח הנוראי שלה. אני מודה לה על כך, ואמשיך להודות לתמיד. אני רק מקווה שהיא מודה לי מספיק, כדי להישאר איתי.

…
"תסתדרו בטור." בלו פקדה, וקפטן סאטושי חזר על דבריה ברוגז נלהב, כמו הד למילותיה.
איומי נאנחה. "כן, כן, כבר שמענו." היא מלמלה, ואני צחקקתי מאחוריה.
הצצתי קדימה, אל בלו הקטנה, רואה שהיא מדברת אל שרשרת ארוכה, ובמרכזה אבן שחורה, בעלת סמל משונה חרוט על גבה. היא לחשה מילים, ומיד הצמידה את השרשרת אל אוזנה, מהנהנת, וחזרה על הפעולה. אני מניח שכך היא מתקשרת עם דייגו. בלו לא נראת כמו אחת מהילדות שידברו אל אבנים רק בגלל שהן בודדות. בלו אפילו לא נראת בודדה. אבל אי אפשר לדעת עם בני אדם כאלו. הם יותר מדי סרקסטיים מכדי להרשות לרגש אמיתי לברוח מבעד לחומה של הזעפנות המרירה.
חיוך הופיע על שפתיה של בלו, והיא הסתובבה אל טור השורדים בקבוצה שלה, והבעה נרגשת הופיעה על פניה הצעירות והילדותיות. הטור עצר מלנוע, ומלמולים אטמו את רחשי היער הקסומים.
"מה קורה?" סייקו שאלה אותי, מושכת בזרועי כדי לקבל את תשומת ליבי.
השפלתי אליה מבט ומשכתי בכתפיי בתהייה.
חיוכה של בלו לא מש מפניה. "אם נמשיך ללכת ללא הפסקה, היום בערב נלון בכפר." בלו הכריזה, ותשואות שמחות ואוהדות נשמעו מהקבוצה. אני הייתי בין השמחים, מוחא כפיים ומביט בסייקו המאושרת והנרגשת. הגיע הזמן להזהיר אותם, לדאוג למתקפה, אנחנו במאת עושים משהו עכשיו! לא עוד הליכת ביניים מתוחה ומלאת צחקוקים. הגיע הזמן להיות רציניים, להגיע אל הקרב האמיתי. הגיע הזמן שנוכיח את כוחנו, ולמה בחרנו בנו. הבעיה הכי גרועה שלי היא, אני לא מסוגל פשוט לזמן את הצל. אני מניח שהוא פשוט יראה את הקרב וירצה לחזור אליי. אני מקווה.

…
בכל צעד שצעדנו, ההתרגשות גברה. פחד לא נמצא בין שורות השורדים, בלו לא הרשתה לשום חשש להיכנס, והשמיים נראו בהירים, בדיוק כמו העתיד המצפה. אם אפשר לקרוא לקרב בשדים בהיר. אני מניח שלא. כמה חבל.
"אתה מתרגש?" סייקו שאלה אותי את הברור מאליו, צועדת לצידי בשקט. שערה האדמוני התנועע סביב פניה העדינות והמקסימות בכל פסיעה, ועיניה הכחולות בהקו, בלטו בצלילותן. היא הנערה הכי יפה שראיתי בחיי.
הנהנתי אליה בחיוך. "מתרגש משדים… מה ההיגיון?"
היא צחקקה והשעינה את פניה הרזות על כתפי הימנית, אפה הקטן מתחכך בעורי החם.
חייכתי, לא יודע למה כל זה מרגיש כל כך נכון, כל כך צודק ומתאים. כמו חתיכות פאזל, שפשוט מתחברות ויוצרות לאט תמונה ברורה, רק שאני לא מסוגל לראות את התמונה עדיין. אולי לא מצאתי את כל החתיכות, או לא הצלחתי להבין איך להרכיב את הפאזל. נאנחתי כשסייקו הרחיקה את ראשה מגופי, אבל חיבקה את זרועי בעדינות. אני פשוט לא יודע. היא שולחת סימנים כל כך מבלבלים, ואם זאת ברורים להפליא, ואני לא רוצה להרוס את מה שיש לנו, למרות שאני מצפה לשלב הבא בקוצר רוח. זה נוראי. לא לדעת. אבל זה עדיף מאשר לא להיות איתה.

…
"מה קרה כאן?" קולה של איומי היה המום וגבוה מהרגיל, כשהיא צעדה אל תוך הכפר הדומם והמוחרב. הבתים נראו נטושים, כתמי דם על הקירות, והשקט הנוראי ששרר בסביבה. הייתכן שאיחרנו את המועד? בלתי אפשרי. בלו אמרה שלפי חוזת העתידות השדים יבואו בעוד כמה ימים, היא לא מסוגלת לטעות עד כדי כך. הרחובות הישנים והמוזנחים היו ריקים מאדם. זה לא יכול להיות. זה בלתי אפשרי.
הבטתי בבלו, שנראתה המומה כמו כל השאר. "אני… אני לא יודעת." היא מלמלה.
סייקו כיווצה את גבותיה והתקדמה, פוסעת בנחישות אל הכפר. היא בדקה את החלונות המלוכלכים של הבתים הקרובים, אך נדמה שלא מצאה מה שרצתה. היא הסתובבה חזרה אל הקבוצה במבט מודאג.
מה קורה כאן? לאן כולם נעלמו? זה הכפר הנכון?

…
במשך כל שאר היום, לאחר שהתמקמנו בבניין נטוש בתחילת הכפר, בלו שוחחה עם דייגו בעזרת האבנים שלה. ואנחנו, רק חיכינו בקוצר רוח לפקודה, הוראה, הסבר כל שהוא.
"דייגו אומר שזה הכפר הנכון." בלו אמרה לבסוף, מדברת אל הקבוצה שלה, שכבר החלה לארגן שקי שינה ולהתכונן ללילה הקרב.
בלו נאנחה. "אנחנו נצטרך לחקור, לחפש טוב יותר." היא אמרה, קולה מעט ממורמר.
הבטתי בסייקו, שעצבה הרגעי כבר חלף, ורק סקרנות השתקפה מעיניה הצלולות והעגולות.
"נתחיל היום בערב. אני אחלק אתכם לצוותי ערב ובוקר – ולמשמרות לילה." בלו ציינה, והשורדים מסביבי הנהנו בצייתנות. אני מקווה להיכנס לצוות הבוקר, אני מותש לגמרי.
השורדים המשיכו לבהות בבלו הקטנה, מצפים להמשך. "תתחילו לעבוד." היא אמרה בפשטות, וקפטן סאטושי חזר אחריה בזעפנות, מתחיל לצעוק ולעודד בצורה לא נעימה.

…
"סייקו, אנה, דיאו, מיי לו." בלו קראה בשמותינו, בשעמום ואקראיות מדומת. "צוות לילה."
חייכתי אל סייקו, אולי אני אגסוס מעייפות, אבל אני אגסוס מעייפות איתה.
"סאטושי, קרול, רויס, משמורת ראשונה. השאר משוחררים כרגע." בלו סיימה את המשפט, והניחה לשאר הקבוצה להתמקם בשקי השינה. היא חילקה לכל אחד מצוות הלילה עששית ישנה ודולקת, וגם אקדח קטן ושימושי. היא צעדה הרחק, אל החוץ הקריר והחשוך, והביטה בצוות שלה. "בואו כבר, טירונים." היא פקדה, וכולנו צייתנו בזריזות.