השורדים האחרונים חלק ב'

אני ושרה ישבנו במקלט, ליטפתי את דן והוא שיחק בגיימבוי שלו, מובלע לתוך עולם מבודד, מסיח את דעתו מהנורא. חשבתי עליו שרק מלאו לו 10 שנים ומהיום הוא ישתנה להיות בוגר, לא תהיה לו ברירה, אם כמה שאני אנסה לשמור עליו ילד.
"את יודעת שכל זה קרה בזכות ס"מ" אמרה שרה בקול שקט, חושבת שככה הילד לא יבין. "בזכות?" שאלתי בפליאה, "כן" השיבה שרה "לזה התפללנו, כל הטקסים וכל התפילות שלנו היו לפתור את העולם ממזיקים, לבנות עולם חדש שיאמין בס"מ, שהוא יהיה האלוהים של כולם, ועכשיו כשזה קרה כולם עצובים, אבל לזה התפללנו!", לא מצאתי מילים להתנגח בה, הם פשוט חדרו אותי והבנתי שהיא צודקת. התפילות שלנו יועדו לזה וכשזה קרה כולנו שכחנו שבזה האמנו, היינו המומים מידי משינוי המציאות הקיצוני שקרה.
אני יודעת שהאמנתי בסמאל, הרי הוא נתן לנו את כוחנו כבני אדם והבדיל אותנו מהחיות, כשפיתה את חוה לאכל מעץ הדעת. בזכותו אנחנו משוחררים מאחיזתו של אלוהים, בעלי ידע תבונה ואינטילגנציה גבוהה ושונה משאר הבריות. בגיל 16 אחרי שנשברתי נפשית גיליתי את סמאל והוא בא לעזרתי.
שרה שמרה על מספר הרגלים וחפצים שננהגו בילדותה, למזלנו אחד מהם היה שעון כיס שנתן לנו אחיזה על הזמן. השעה היתה 18:10 והם עדיין לא הגיעו. הבנתי שאי אפשר לחכות יותר "שרה אני חושבת שצריך לחפש אותם", שרה הסכימה איתי "את צודקת, מה עם דנצ'ו?" חשבתי רגע ועניתי "הוא יישאר פה" שרה התפלאה "מה תשאירי אותו לבד? אני אשאר לשמור עליו ואת תלכי לחפש אותם" היא לא באמת דואגת לילד שלי אלא לעצמה, אבל היא צדקה אני מעדיפה לחפש אותם לבד מאשר להשאיר אותו לבד. עליתי במדרגות, תפסתי את הידית וניסיתי למשוך, נאבקתי בה ואז בבת אחת הצלחתי למשוך את הדלת כאילו מישהו הפעיל כח מהצד השני.
אך זה היה אמיתי, מישהו עמד ודחף את הדלת לכיווני, זזתי מהר לכיוון הפתח לראות מי שם וראיתי את וולטר ולנה, חיבקתי אותם חזק, הוקל לי לראות שהם בסדר. המבט על פניהם היה כל כך ברור שמשהו בתוכם נשבר, לא רציתי לשאול ולהכאיב. הם ירדו באיטיות במדרגות אני סגרתי אחריהם את הדלת. שרה פחות רגישה ממני לכאבם "מה היה שם?אף אחד לא נשאר בחיים?" הם הנידו בראשם לשלילה והתיישבו.
החשכה ירדה, שמנו בפינות נרות והרגשנו איך זה לחיות בלי חשמל. שרה שאלה "אז מה היה בחוץ?" וולטר ענה בקול מת "אין כלום חוץ מהריסות, אנחנו לבד בעולם" לנה רעדה "ראינו הרבה…גופות" אני ושרה שתקנו, שאלות הציפו אותי, האם זה רק העיר שלנו או כל העולם?יש עוד אנשים בחיים? מה גרם לזה?האם סמאל באמת עומד מאחורי זה?אם כן אז למה אנו הנבחרים ומה מטרתנו. כל השאלות האלה אימללו אותי כי ידעתי שאני לא אדע את התשובה, לפחות לא בזמן הקרוב.
וולטר שאל בחוסר ביטחון "אתם חושבים שזה נראה ככה בכל העולם?" לנה מיהרה להפיח מחשבה כזאת מהמציאות המדומיינת במוחנו "מה פתאום!" אמרה בתוקף "זה רק העיר שלנו, בימים הקרובים יגיעו להציל אותנו, אתה תראה אנחנו נצא מפה" עם כמה שהיא ניסתה להישמע בטוחה ונחושה, כולנו הרגשנו בפיקפוק שלה. שרה מיהרה לנצל את השיחה לעצמה "וולטר יש משהו בדברייך, יכול להיות שזה רק אנחנו" היא נשמה והמשיכה "אבל מצד שני אנחנו היחידים ששרדו, במילים אחרות אנחנו הנבחרים" שרה קבעה ושתלה את רעיונה במוחם. "נבחרים של מה?" פיה הקטן של לנהמנשאר פעור מרוב זעזוע, איך אפשר להיבחר לחזות בזוועות האלו. "את תראי, עדיין לא התאקלמנו ולא עיכלנו מה שקרה אבל עוד שבוע שבועיים נתחיל לראות הכל מפרספקטובה אחרת" שרה חייכה ברוע ללנה והוסיפה "עברתי את אותו משבר שאת עוברת עכשיו, ועוד אני הייתי ילדה. כשאת תתרחקי את תביני את האמת, וזאת האמת-אנחנו היחידים ששרדנו, אנחנו הנבחרים של ס"מ".

למחרת בבוקר התעוררתי לפני הזריחה, כולם עוד ישנו אבל אצלי הכל רק מתחיל. הרגשתי רעידות, הבנתי שהזמן שלי נגמר, נכנסתי לקריז. לא רציתי שדן יראה אותי ככה, קמתי בשארית כוחותיי, תפסתי את המעקה בכל הכח בתחושה שאם אשחרר אפול לתהום. נאבקתי בכל מדרגה עד שלבסוף הגעתי לדלת, תפסתי את הידית בשתי ידי ומשכתי הכי חזק שיכולתי, הדלת נפתחה והרעישה.
יצאתי החוצה לשממה, אני לא יודעת אם היה כל כך חם או שזה גלי החום שבערו בי רגליי ניסו לסחוף את שאר גופי, הייתי חייבת את מנה, הכאב רק גדל והרגשתי שעוד רגע הוא מכניע אותי ואני לא אשאר יותר בעולם הזה.
המשכתי בצעדים עקומים, לא ידעתי לאיפה ללכת, איפה אפשר לחפש כשלא נשאר אף אחד, אף סם. השתוקקתי למחט בוריד, רציתי להיעלם מפה לשכוח את כולם אפילו את דן רק בשביל עוד רגע של אופוריה. גררתי את עצמי כשכל צעד הרגיש כמו מאה טון, הרגשתי שהלכתי כבר חצי עיר עד שהסתובבתי והבחנתי שהמקלט עוד בשדה הראייה שלי.
הסתובבתי חזרה אבל אז הרגל לא הצליחה להתקדם בסינכרון עם השניה ונפלתי על האדמה. נגמרו לי הכוחות, שכבתי שם והרגשתי כשברקים קטנים מכים בי בכל הגוף, גירדתי את הידיים, את היריכיים גירדתי עד שהידיים התעייפו, הציפורניים שלי התמלאו דם. פקחתי את עיניי וראיתי אור לבן חזק.
שכבתי על המיטה ספוגת הזיעה בחדר הפנימי, כאבים פעמו בכל גופי, לא הפסקתי לזוז ימינה ושמאלה, ידעתי שדן מסתכל ומפחד, שככה הוא רואה את אמא שלו. אבל לא הצלחתי להתנגד לכאבים, לא יכולתי לפקוח את עיניי, התנשמתי במהירות ובחוזק, נדמה שהרגשתי שאם אקח מספיק אוויר הכאב יעבור. אבל זה לא עזר.
דנצ'ו נשאר לידי בעוד השאר כעסו עליי שהחבאתי את היותי מכורה להירואין במקום להבין את מצוקתי.
אני זוכרת רק קולות אחרי שהתעלפתי, אני זוכרת שוולטר מצא אותי והכניס חזרה למקלט אבל שרה המקסימה הסבירה לו שאני נגועה בחיידק שמסתובב בחוץ, שבגלל זה אני במצב הזה וצריך להוציא אותי מהמקלט שהם לא ידבקו ממנו. אני זוכרת שהם כולם התווכחו מה לעשות ומה יש לי, ואני חסרת ישע בקושי מצליחה לפקוח את העיניים, מילים לא יצאו ממני רק גניחות של כאב, הייתי רטובה כולי מזיעה, התביישתי שככה הם רואים אותי, שדן שוב רואה אותי במצב הזה.
עיניי היו עצומות ולא הפסקתי להיאנח מכאבים, אבל שמעתי את דן מתפרץ עליהם הקול הצעיר והרגיש "היא לא מדבקת תפסיקו עם זה כבר! היא בקריז היא מכורה להירואין, אין לה שום מגפה" הוא ניגב את הדמעות מעינייו והמשיך בקול רועד "היא רק..תמצאו לה כדורי הרגעה וזה יעזור לה, היא נשארת במקלט ולא אכפת לי מה תגידו".