השורדים האחרונים חלק א'

ישבתי על השטיח במקלט חשוך ועל קירותיו כתבי קודש בצבעי אדום ושחור, נרות ארוכים פזורים בפינות החדר ובמרכז היו שני עיגולים אדומים על הרצפה, אחד בתוך השני וכתב עתיק שפחות התמאצתי בו היה מפוזר בתוך העיגולים ומחוצה לו.
זה היה הטקס החודשי שלנו. שכבנו על השטיח עם שמיכה, כל אחד לעצמו, עיניים סגורות ובתוכנו זרם האיאווסקה. משקה קסמים בעל טעם מיוחד ויוצא דופן ששרה, המבוגרת בכת יודעת לרקוח. תהליך בישול המשקה אורך כיומיים ומורכב ממספר צמחים, לפני ששותים אותו צריך לצום יום בכדי לקבל את מלוא כוחותיו והכוונותיו, אחרת נתפתל מסבל.
שכבתי שם בעיניים עצומות חיכיתי שההשפעה תתחיל, שמעתי את וולטר ששכב מימני פולט קולות לא מובנים ספק כאב ספק גניחה. התחלתי להרגיש את האיאווסקה פועלת בתוכי, מתוך הבטן, שולחת את כוחותיה לכל הגוף ומנטרלת אותו, משאירה רק את הדעת בעולם המוחשי, לאט לאט הגוף נפרד מהנפש.
הייתי חופשיה מכבלי העולם המייגע. הרגשתי שאני מתרוממת מגופי ומביטה בחברי הכת שוכבים במקלט, כל אחד לעצמו. לפני שאנו שותים כוס מהאיוואסקה כל אחד בתורו לוקח את הנחש נטול הארס שאנו מגדלים במקלט, עושה לעצמו חור באצבע בעזרת השן שלו ומטפטפים פנימה כמה טיפות דם. זה החיבור הראשון שלנו עם האל סמאל, שמזוהה עם הנחש שפיתה את חוה לאכל מעץ הדעת. אחר כך אנו שמים את היד המדממת מעל ומבקשים בלב את מטרת המסע שלנו מהאל סמאל.
לפעמים במהלך המסע הוא מתגלה אלינו ומוסר מסרים, ולפעמים אנו פותרים משברים אחרים בחיים שלנו או שחוזרים אחורה בזמן. כבר כמה חודשים שסמאל לא נגלה אלינו, בפעם האחרונה שהוא נגלה זה היה מולי, הוא אמר לנו להמתין ולהתאזר בסבלנות, שיש לו תוכנית ואנחנו נהיה חלק ממנה. שרה כל פגישה מזכירה לנו את המסר הזה ומבקשת מאיתנו לא להטריד אותו בניסיון לפגוש אותו, אנחנו צריכים לתת בו אמונה ולחכות לצעד שלו.
אני ריחפתי בעולם כמו נשר, ראיתי הכל מלמעלה, יכולתי להיות איפה שאני רוצה ולעשות מה שאני רוצה, זה כמו חלום אבל אמיתי ומוחשי. תמיד היתה לי משיכה ללא נודע, הסקרנות שלי הובילה אותי לאן שאני – מכורה לסמים קשים. אך בכל זאת לא ראיתי באיאווסקה עוד סוטול ועוד סם לבריחה מהעולם, אלא חיבור אמיתי לאני הטהור הפנימי שלי, שנחבא עמוק עמוק בגיל 16 ועטף על עצמו שיריון. אחרי ארבע שעות של מסע פנימי עמוק כולנו ישבנו במעגל מחוץ לעיגול האדום ברצפה, החזקנו ידיים ונשמנו. נתנו לעצמנו להתחבר חזרה לעולם כשאנו בעלי אמונה מחוזקת. הרגשתי שסמאל מחכה שאלוהים לא יסתכל ואז יוכל לפעול. בדרך הזו סמאל מתגלה ומראה לנו את כוחותיו, אותות דבר לקיומו האמיתי.
לנה פקחה את עינייה ואמרה "זה היה טקס מאוד עוצמתי" הסכמתי והשבתי "אני הרגשתי את ס"מ הרגשתי שאני תחת עינייו הבוחנות".
ניחוח חזק של אפר ואש הגיע לאפנו "מזה הריח הזה?" שאל וולטר, הסתכלנו למעלה וראינו שדלת המקלט התעקמה. הבעת פחד נפלה על פנינו. הבנו שמשהו קרה בזמן שהיינו תחת ההשפעה, הסתכלנו אחד על השני במבטים חוששים ומבועתים, זה הרגיש שכל אחד חיכה שהשני ידע ממה זה קרה ויסביר. פתאום הבחנתי שהנרות כבויים וחלק מגולגולות החיות שעל השידה היו על הרצפה.
קמתי במהירות ורצתי אל הדלת הפנימית של המקלט כשדפיקות לב חזקות פועמות בכל גופי, פתחתי אותה בחוזקה וראיתי שדן ישן. אנחת רווחה התפזרה בכל גופי, הילד שלי בסדר. תמיד ברגעים האלו שאתה חושב שמי שאתה אוהב בסכנה אתה מבין כמה כל שאר צרות העולם מתגמדות לחלקיקים. הסתובבתי לחבריי שחיכו לדעת אם הכל בסדר, חיוך סגור ונוקשה, אך רחב עלה על שפתיי.
הם הפנו את מבטם אל דלת המקלט המעוקמת. הזמן זחל מרוב הפחד שהרגשתי, מצד אחד חשתי הקלה כי דן בסדר וזה מה שהכי חשוב אבל עדיין פחדתי ממה או ממי שעיקם את הדלת והפיל את הגולגולות, מי הסתכל עלינו בזמן שהיינו תחת השפעה?
וולטר עלה ראשון במדרגות ואני אחריו. שרה נשארה למטה, חושפת מעט מעורה האמיתי. נחש המסתתר מתחת לחול בזמן שאנו יוצאים לסכנה. וולטר רצה להוכיח לנו את מקומו בכת, למרות גילו הצעיר, בן 19 הוא הרגיש מחוייב לתפקד כגבר ולצאת ראשון לבדוק. הוא תפס את הידית ומשך את הדלת, בגלל שהתעקמה וזזה מצירה היה קשה להזיז אותה. וולטר נאבק בה דקה ארוכה עד שלבסוף הצליח למשוך אותה. הוא עמד בפתח עם הבעת פנים שמעולם לא ראיתי עליו, המבט המבועט שלו גרם לצמרמורות פחד שזחלו לאורך גופי, מה שמחכה לנו בחוץ זה לא מה שהיה כשנכנסו.
עליתי את המדרגות האחרונות בכדי לראות מה קרה. לנה טיפסה אחריי, שרה נשארה למטה וציוותה עלינו "נו מה קרה? וולטר מה אתה רואה? מה קרה?"
הייתי צעד אחד מהפתח אבל התשובה כבר קפצה מלשוני "תבואי לראות בעינייך במקום לדרוש סיפורים" עליתי את המדרגה האחרונה ושלחתי רגל לפתח הדלת, עייני חזו במראה שמעולם לא דמיינתי שאי פעם יקרה.
הנשמה התרוקנה מעייני, זאת הרגשה כל כך חזקה, שכל מה שהיה לך נעלם. חזיתי בעיר שאינה עוד, הכל נמחק, אין באופק שום דבר חוץ מהריסות, אינספור בטון ואפר. ענן עשן עטף את כל העיר וגיצי אש ביצבצו בכל פינה. לנה הגיעה ושלושתנו נעמדנו דוממים, לא מעקלים עדיין שחיינו השתנו לחלוטין.
לנה פערה את פיה והתחילה להתנשם בכבדות. הסקרנות העלתה את שרה במהירות במדרגות "נו מה זה כבר? מה יש שם?" אמרה בעצבים תוך כדי טיפוס מהיר של המדרגות. קור הרוח שבי תיפקד פעם נוספת, גם כשאסון חיי נעמד מולי בתוך מסגרת, כאילו היה אפקט מסרט, עדיין שמתי לב ששרה ה"צולעת" שכחה את מקל ההליכה שלה כשעלתה במהירות בדרגות. אף אחד עוד לא מצא את הקול להביע את מחשבות ההתכחשות, שאולי הכל חלום, איך כל מה שהכרנו נעלם כלא היה. אבל שרה מצאה אותם מהר, היא כבר היתה במקום הזה, שכל מי שהכירה ואהבה, כל זכרונות ילדותה התאדו במחנות והחליפו את הילדה שהיתה לשורדת, "מה קרה כאן לעזאזל? איך לא שמענו כלום?"צווחה שרה. צעדתי החוצה בחשש, היה קשה לי להאמין שאני רואה את המציאות.
הבניין שהיה מולנו הפך לשטוח. הצמחים שהקיפו את השכונה בערו. לא נשאר דבר שדמה לקודמו. דמעות שטפו את פניה של לנה "זה לא יכול להיות, אין סיכוי שזה אמיתי" קולה רעד, וולטר הזדהה עם לנה אבל ידע שהוא צריך להתעלות על עצמו למענה "אני יודע אבל אנחנו נצא מזה בטוח!" הוא אמר בנחישות שלא שכנעה אף אחד.
הסתובבתי חזרה, ירדתי במדרגות במהירות וחזרתי לדן שבדיוק התעורר "היי אמא" חיבקתי אותו חזק שלא יהיה מקום בינינו לשום אוויר. הצורך הזה לחבק את היקר לי, פעם ראשונה הרגשתי שזאת היתה ההחלטה הכי חשובה שעשיתי עד היום, הבאתי את הילד שלי לטקס במקום להשאיר אותו בחוץ וגורלו היה כגורל העיר – אפר. חיבקתי אותו דקות ארוכות דמעות ירדו מעייני אבל דן לא ראה אותם "אמא הכל בסדר?" חיבקתי אותו עוד יותר חזק "כן, דנצ'ו שלי בזכותך הכל בסדר". ניגבתי את עייני במהירות שדן לא ישים לב והרפתי מהחיבוק. השפלתי את מבטי לרצפה, כאילו חיפשתי שם את המילים שיתארו לדן מה קרה בחוץ ועדיין ישמרו עליו ילד. יישרתי מבטי לעייניו, הגוש בגרון סירב לתת לקול האמיתי שלי לצאת, ונתן לחלש ולרועד במה "תקשיב דנצ'ו, משהו קרה היום אני לא יודעת עדיין מזה אבל מה שחשוב זה שאני ואתה ביחד בחיים, ס"מ שמר עלינו ואוהב אותנו וזה מה שחשוב ". הוא הסתכל עליי בתמיהה "אני לא מבין" "גם אני לא מבינה" עניתי "אבל אנחנו נתגבר על מה שזה לא יהיה, כל עוד אתה לידי אין דבר שיפיל אותי הבנת?" הוא הנהן אבל ידעתי שהוא מפחד.
קמתי מהמיטה שלו ויצאתי חזרה למקלט, הלכתי לכיוון הפתח, הם לא היו שם, הם בטח יצאו החוצה. עליתי במדרגות והרגשתי כל צעד, כל רגל היתה כבדה וכל מדרגה הורגשה, בתוכי קיוותי שהכל זה הזיה, שאני אצא והכל יחזור להיות כמו שהיה. עליתי את המדרגה האחרונה והמציאות שוב חבטה בי בבטן, הם עמדו בחוץ ודיברו. התקרבתי אליהם ושמעתי את לנה אומרת "אני בהלם, איך זה קרה? מה עם ההורים שלי?והחתול? אני הולכת לבדוק" וולטר תפס את ידה "חכי, אני אבוא איתך ונבדוק יחד גם את הבית שלי" שרה מיהרה לעכב אותה ולשם שינוי הסכמתי איתה "אל תלכו עכשיו, חכו עד שהמצב יירגע, אולי מה שעשה את כל ההרס הזה עדיין מסתובב בחוץ" הבעתי את הסכמתי "היא צודקת, תחכו כמה שעות ונראה מה קורה" לנה התפרצה עליי "קל לך לדבר! הילד שלך פה איתך מוגן, אני לא יודעת מה קרה להורים שלי! אין לי מושג מה לעזאזל היה פה ואת רוצה שאני אשב במקלט ואחכה לתשובה מהשמיים?" שרה ניסתה להרגיע אותה "זה לטובתך, תחכי כמה שעות ואז תצאי לבדוק אם הכל בסדר איתם, בנתיים תישארי פה ונתפלל לשלומם, נתפלל שס"מ הציל גם אותם" לנה פקעה מכעס וכאב "גם את! אין לך אף אחד לדאוג לו את לבד בעולם! למה שאני אשב ואחכה בזמן שהם יכולים להיות בסכנה?" שרה פלטה אנחה והשיבה "כי את מאמינה בס"מ, את מאמינה שהוא ידאג להם" הדמעות של לנה לא הפסיקו לרדת, היא הסתכלה על שרה וענתה לה בכעס "לא אני לא מאמינה, למה שהוא יציל אנשים שהם לא מאמינים בו? איפה הוא בכלל אם כל העיר שלנו נהפכה לאפר"
הרגשתי שכולנו חשבנו את אותה מחשבה, איפה באמת סמאל אם כל העיר נחרבה? שתיקה ארוכה ריחפה מעלינו, לבסוף הבנתי את לנה ואמרתי "בואו נסכם שעד שעה 6 בערב, לפני שהחשכה יורדת אתם חוזרים, אם לא תחזרו אני ושרה נצא לחפש אתכם אז בבקשה, תגיעו לפני גם אם הכל בסדר וגם אם לא" וולטר הינהן ואמר "אל תדאגי אנחנו נחזור" הוא תפס את ידה של לנה והם נעלמו מעייני בצעדים מהירים בין ההריסות.