השבוי- חלק א'

"גלה לי עכשיו!".
"לא".
"גלה לי עכשיו, או שאתה תמות. אני נשבע באלים שבשמיים שאתה תמות!".
השבוי צחק חרישית. "תהרוג אותי, ההפסד כולו שלך".

המאיים סתר ללחיו של השבוי. "הוא מעצבן אותי!!" הוא צעק ובעט בכיסא הריק שישב עליו לפני רגע, עוד כשניסה לשכנע אותו לספר את המידע שרצה בדרכי נועם.

השבוי ירק על הרצפה. "תהרוג אותי, ג'ון, אני מחכה. זה עדיף מכל העינויים שבטח היה נכפה עליי לסבול".
"זה המפקד ג'ון בשבילך, פגר" אמר המאיים, ג'ון, ונעץ בו מבט זועם. "אולי באמת עינויים זה מה שאתה צריך. מוות איטי וכואב".

הוא לא יכל לראות את החיוך החטוף שהופיע על פניו של השבוי, שכן הדם שהיה על פניו מהסטירות והמכות שסבל כיסה את כל פרצופו ולא הותיר ולו רמז דק לכל הבעת פנים שהשבוי עשה.

"לא!" השבוי לפתע ייבב, "אל תענה אותי! אני מתחנן!". המפקד הסתכל עליו במבט זומם, "אז זה מה ששובר אותך? עינויים?". הוא יכל להבחין בדמעה שחמקה מעיניו של השבוי, שהרכין את פניו. "אז עינויים זה מה שתקבל, שרץ!". הוא יכל לשמוע יבבה החומקת מפיו של השבוי, וחייך לעצמו בזחיחות. "קחו אותו לצינוק, שירקב כמה ימים" הוא קרא לשני שומריו, שהתייצבו מיד משני צדדיו, והקימו את השבוי הפצוע על רגליו.

"לא סתם עינויים," אמר המפקד בסיפוק בשעה שהשבוי נגרר אל מחוץ לחדר בו שהה, "אתה הולך לצינוק האפל ביותר בוואלונד כולה". השבוי ייבב בשלישית, מה שגרם למפקד לסיפוק רב אף יותר.

הוא לא יכל לשים לב לפרט מזערי אחד,

השבוי חייך.