הרקבנים

פרק 1 – ההתחלה חלק א
אזעקה נשמעה ברחבי הבסיס. כולם נכנסו לעמדותיהם ולכוננות אלפא. מאות אנשים נשלחו לוושינגטון עקב מגיפה נוראית שפרצה שם. יחידה מיוחדת של כעשרה אנשים נשלחה לשם כדי להבין איך זה התחיל. הם התחלקו לשתי קבוצות; אחת הגיעה לשם במשלחת אווירית והשנייה הגיעה לשם במשלחת קרקעית. כולם התארגנו והיו בעמדותיהם והתחילו לנסוע. כעבור זמן מה הם הגיעו לוושינגטון. הם לא האמינו למראה עיניהם, בעודו תחילת הלילה האנשים שם אינם התנהגו כרגיל, הם נראו אחרת, רקובים ובעלי רצון עז לאכול בשר, בשר אדם. "מהר! צריך להציל את הנשיא לפניי שייפגע!" אמר מפקד היחידה. המסוק נחת בשלום על גג הבית הלבן אך הג'יפ התקשה מאוד להיכנס לשטח איך לבסוף הצליח מבלי שהאנשים הללו ייכנסו לשטח. האנשים שהיו בג'יפ ירדו משם, הייתי אחד מהם. התקרבנו בזהירות רבה אל דלת הבית הלבן. הרגשתי פחד, הייתה לי מחשבה שרצה בראשי, מה יקרה עם משפחתי, מה יקרה לבני, קייל. אך המחשבה הזאת נתנה לי את המוטיבציה להמשיך את המשימה ולנסות לסיים אותה בשלום. שמנו מסיכות גז כדי לא להידבק מהמגיפה השוררת שם. התחלנו לנוע באטיות לעבר הדלת. נתקלנו לפתע באדם שנדבק. "אדוני, אתה בסדר?" שאלתי. הבן אדם לא ענה, הוא נהם ולפתע הוא התחיל לרוץ באטיות עם צליעות. הוא התקרב אלינו, לא ידענו מה הוא מתכוון לעשות. אוליבר התקרב אליו , אך לפתע האדם הנגוע קפץ עליו והתחיל לאכול את פניו. לא יכולנו לעזור לאוליבר יותר. ירינו באדם בגבו אך דבר לא קרה. הוא קם ממקומו כלא קרה כלום והתקרב אליי, הוא האיץ ולבסוף דקרתי עם סכין בראשו. "זו נקודת החולשה שלהם", אמרתי. אחר כך התקרבנו עוד לפתח הדלת ואחר כך פתחתי את הדלתות ונכנסנו פנימה. היה חשוך, לא היה ניתן לראות דבר. נשמעו קולות שהם קרובים מאוד. "שימו את משקפיי ראיית הלילה עכשיו!" אמרתי. שמנו את משקפיי ראיית הלילה והתקבצנו לקבוצה והתחלנו להתקדם. הקולות התחזקו, הסתכלנו סביב ולא היה דבר. לפתע נשמע חפץ שנפל. בערך ככמה מטרים מאיתנו. הסתכלנו סביב ולפתע התקרבו אלינו עשרות אנשים נגועים. כל אחד תפס מחסה והתחיל לירות בראשיהם של האנשים הנגועים האלו. נשמעו רעש גדול של יריות, האנשים הנגועים כבר מתחילים להתקרב אל הגדר בזמן שאנחנו יורים. לפתע צלצלו אליי לפלאפון. "ג'וני, אתם חייבים לסגת, הם רבים יותר מכם והנשיא כבר לא חושב, כל ארצות הברית נפלה. אם אתה רוצה להמשיך לחיות תלך לגג הבניין ותטוס במסוק. רות סוף." אמר מפקד האו"ם. לא האמנתי למה ששמעתי עכשיו. הייתי בהלם, איבדתי תקווה. אבל המשכתי להילחם. אני צריך לגלות איפה משפחתי נמצאת. נלחמתי בכל כוחי עד הטיפה האחרונה. אדם נגוע נשך את ג'ף. יריתי לאדם בראשו. התחלתי לספור. ג'ף התחיל להתנפח ולהפוך לאדמדם וחלק מעורו נקרע ממנו. התחיל לעלות ממנו אדים רבים ולסוף הוא הפך לאחד מהם כעבור שתיים עשרה שניות. יריתי לו בראש, לא חשבתי שאני יעשה את זה בחיי, לפגוע ככה בחבר שחי איתי מאז שהייתי אתו בגן. המשכנו לירות. "בוא כבר ותעזור!" אמר אלי. באתי והתחלתי לירות. פחדתי פחד נוראי, שני אנשים מהיחידה שלי מתו ואחד מהם חבר ילדות שלי, מה יקרה בהמשך? האם אני לפחות אשרוד? חשבתי לעצמי. הם רבים מדי, לא יכולתי להמשיך. "לסגת! לסגת!" אמרתי. התחלנו לרוץ, סגרתי את הדלתות ונעלתי אותם על מנעול שרשרת. רצנו במהירות בכל כוחנו אל הג'יפ. הייתי הנהג ולידי ישב נלסון. מאחורה הייתה מרי, היא שמרה עלינו מאחורה. נסעתי בכל המהירות אבל האנשים הנגועים היה הכל פינה מחוץ לגינה. "המסוק, אין שם אף אחד. אנחנו צריכים להגיע לשם!" אמרה מרי. היא צדקה, לא היה שם אף אחד אך הבעיה היחידה שנותרה היא איך להגיע לשם כי הדלת נעולה ואין דרך כניסה לבית הלבן ותוך כדי שאנחנו מוקפים מחוץ לגדר.