הרפתקאותיהם של ילדי המשרתים- ד'

הרפתקאותיהם של ילדי המשרתים- ד'

מצאנו את עצמנו, בפאתי הר הגעש, כשאנו רכובים על בהמות משא זהובות. הר הגעש היה כה גדול, כה עצום. ג'וני היה הראשון שפילח את הדממה, הוא נאנק בקול כשהוא מטלטל את בהמת המשא שלו, בעלת הפרווה הזהובה.
ראינו דמויות מגיחות מן הערפל הלבן, אנשים גבוהי קומה, חסונים וארוכי שיער שלבשו מעילי ציידים העשויים מפרוות דוב, שצבעה חום כהה. הם הביטו בנו, בעיניהם הכהות והבהירות, הם אף הביטו זה בזה, הם הורו לנו לרדת מבהמות המשא, עשינו כמצוותם, כולנו ירדנו מבהמות המשא בקלות, פרט לג'וני שנפל מבהמת המשא, ואז חיכך את כפותיו זו בזו, ניקה את בגדיו וקם על רגליו בזהירות. האנשים האלו היו ציידים. הייתי בטוח בכך, וככל שהתקרבו אלינו יותר ויותר, הם נראו גדולים יותר ויותר, גבוהי- קומה.
אולי שני מטר ועשרים. הבטנו בהם והם הביטו בנו. הם לא נראו מרוצים, על פניהם הייתה הבעה קודרת, כה רצינית. אחד האנשים, הסיט את שיערו הכהה לאחור והתקרב אלינו.
השאר נעצרו וניצבו מולנו, כלוחמים המתייצבים לפני אויביהם, בטרם הם שולפים את נשקם, הם לא נראו זועמים במיוחד, על פניהם הייתה הבעה שלווה ורגועה, לעומת מי שהיה ככל הנראה המנהיג שלהם, שהביט בנו בזעף, עיניו היו בצבע כחול עמוק, נעלי העור שלו היו כה גדולות ומכנסיו הארוכים והכהים היו עשויים בד עבה.
המנהיג שלהם, שחיכך את כפותי ידיו המצולקות זו בזו, מיהר לשלוף את נשקו שנשא על גבו. לפתע, שמענו קול מוזר, קול בנימה של ציווי, המנהיג השליך את נשקו וחזר לעמוד לצד הציידים. יצור ענק, שמראהו כה מזוויע ניצב מעלינו, הוא דמה למדוזה מהלכת על היבשה, שזרועותיה הגדולות הן שורשי עץ, פניה של הדמות אדירת- המימדים, היו כפניה של גולגולת אדם, אך צבע פניה נראה טבעי, כמו צבעו של עץ אגוז בעל גזע מחוספס. פערתי את פי, לילי הביטה בי בתסכול. לא היה לי האומץ לדבר. נותרתי המום, נפעם מהציידים ומהיצור הענק, שהביטו בו בהערצה וביראת- כבוד. הם הורו לנו לעשות- כן. הבטנו ביצור במעין יראת- כבוד, בהבעה שחציה המומה וחציה מביטה בו בכבוד רב.
היצור גנח, לא נראה שידע לדבר בשפתנו, הוא נע לכאן ולכאן, רגליו היו עשויות גומי, או, חומר אחר, שלא הצלחתי לזהות אותו, הייתי סבור שזה גומי, או עץ כלשהו. ניסיתי להסתגל לכך, למקום הזה, נזכרתי במשפט: "ברומא התנהג כרומאי", ופעלתי לפי המשפט הזה, הייתי שקוע כל כולי,באווירה המקודשת של הציידים שהחלו לנוע לכאן ולכאן, בעוד שחלקם מביטים בנו וחלקם מביטים ביצור גבה- הקומה, שמשקלו לפי הערכתי, היה שלוש מאות ושבעים קילוגרמים.
שמעתי צעדים, נראה כי גם שאר ילדי המשרתים הבחינו בכך, אך על פניהם של הציידים הייתה הבעה רגועה מאי- פעם, הבטנו לאחור, זו הייתה דודתו של המלך, קרולינה, שפסעה לעברנו במהירות הבזק, כאילו ניחנה בכוח מסוים. כוח על טבעי. והנה, קרולינה ניצבה במרחק- מה מאיתנו ונעצרה. הציידים הביטו בה ביראת כבוד. הם הורו לנו לעשות- כן. אך אנחנו סירבנו בתוקף, זהו, עד כאן! הלבה חדלה להתפרץ מההר, אולם רגלינו קפאו, קרולינה הביטה בנו בזלזול, היא מלמלה משהו, בשפה זרה, שנשמעה ממש לא ברורה, אך נראה היה כי הציידים הבינו אותה, הם הניעו את ראשם לאות חיוב וכיוונו אלינו שוב את רובי הציידים.
פתחתי את פי, רציתי לשאול לפשר הדבר, אך חיוכה של קרולינה, נראה כה מבעית, ואני הייתי כה מפוחד, שלא היה לי האומץ להוציא מילים מפי. היינו חייבים לצאת מהמצב הזה. הו, הייתי חייב לדבר, ניסיתי להירגע, אולי כך אצליח לדבר. תומס, תשלוט בעצמך. חשוב על החיים הממתינים לך ממש מעבר לדלת, ועוד אם אלה, ילדי המשרתים, שסבלו כמוך, שיודעים את תסכולך, שמבינים אותך, אתה חייב לעזור להם. אתה חייב להציל אותם, חשבתי לעצמי. נשמתי עמוק, וספרתי מחמש עד אפס, כן, תתפלאו, לפעמים, זה עוזר להירגע, ולעתים אף לעזור אומץ ולעשות את הבלתי- יאומן. "רוצו!" צווחתי בכל הכוח.
התחלתי לרוץ הרחק- הרחק משם, ואז כשהבטתי לכמה רגעים, לאחור, הבחנתי בכך ששאר ילדי המשרתים החלו לרוץ גם הם, כולם, מלבד ג'וני. הו, ג'וני, לאחר- מה- שקרולינה- אמרה- לו- הוא- עדיין- רוצה- להתייצב- לצדה?! הו, ג'וני. רציתי לשאול את רייני, שמא היא יודעת מדוע ג'וני עומד שם, ולא נע אף לא לרגע קט. אך משהו עצר בעדי. לא יכולתי לדבר. רק לרוץ. חשבתי רק על הריצה, לא על לא משאירים חבר מאחור ולא על ערכי החברה הבאים לידי ביטוי בהגנה הדדית, לא חשבתי על להיות נחמד, או אכפתי או סבלני כלפי מישהו.
מחשבותיי היו ריקות, כמה פעמים ניסיתי לרוקן את מחשבותיי, על מנת שאצליח לישון, ולא הצלחתי, והנה, במקרה הכי לא צפוי, כשפעולת הריקון של מחשבותיי לא הייתה רצויה ולא נחוצה כלל, אז, זה קרה. הבטחתי לעצמי שאף פעם לא אנסה לרוקן את מחשבותיי, לא משנה מה. הישרתי את מבטי, הו, לא, הארמון נראה באופק, הבטתי לאחור, הו, לא, ג'וני והציידים רודפים אחרינו. מה, ג'וני בעדם? ג'וני נראה זועף, הוא פרע את שיערו וחגר את החגורה החומה מסביב למותנו, הסדין עטף אותו היטב.
מה? הציידים נתנו לו עוד סדינים למלבוש? הו, אנחנו מתקרבים אל הארמון, זה לא טוב, הו, כלל לא טוב. גם קרולינה המבוגרת, שנראתה זועפת וזועמת מאי פעם והתנין שנקש בשיניו שהתפתל והזדחל והשתחל דרך חורים צרים, ממש לכיוון שלנו. לא הייתה לנו ברירה, אלא לחמוק מבין אצבעותיהם של השומרים, להיכנס אל הארמון ולטרוק אחרינו את הדלת בחוזקה. המכשף בדיוק סיים את מלאכתו, נעצרנו מולו, התנשמנו והתנשפנו. הבטנו במכשף במבט תוהה.
"הוא יהיה בסדר", אמר המכשף.
"הו, תודה לאל", אמרתי.
"רגע, מה עם ג'וני?" שאלה רייני.
ג'וני נכנס לארמון כשהוא מתנשם ומתנשף.
"שלום", הוא אמר בהיתוליות. "שלום!" הוא אמר בזעם ואז חייך, שיחקנו תופסת בהיתוליות באולם המלוכה, המלך הביט בנו בסיפוק.