הרכבת האחרונה לשום מקום- פרק 5

לא היה שום דבר בהמשך, לפחות לא שום דבר שהייתי מסוגלת לראות. פסעתי בהיסוס צעד אחד קדימה, ואחר כך עוד אחד, מצפה שהאדמה תישמט תחת רגליי בכל רגע או שדברים נוראים אף יותר ממה שתקף אותי יקפצו עליי מתוך הקירות שלא הייתי מסוגלת לראות. אבל זה לא קרה. המשכתי ללכת כעיוורת, בטחוני הולך וגובר. ואז שוב ראיתי.
הקרון הבא היה, באיזושהי דרך, גרוע יותר מהקודם. בניגוד מוחלט לחוסר הפרופורציות המובהק של הקרון הקודם, הכול כאן היה מסודר בצורה מושלמת. לא היה גרגר אבק משוטט אחד בקרון כולו, לא כתם בודד על השטיח הנקי להדהים, לא כסא אחד מעוקם מעט, חסר ידית, עם צבע דהוי. הכול מושלם.
רק שבכסאות יושבים, מי אם לא, אנשים לבני פנים ונבובי עיניים, ידיהם מונחות בחוסר מעש על השולחנות המבריקים, כמו צעצועים נטושים, ופיותיהם פתוחים כמתחילים בשיחה שלעולם לא תתחיל עם אלה היושבים מולם. הכרתי אותם, כל אחד ואחד מהם. לכאן הם נעלמו, דהו לשחור והתגשמו כאן, כגופים שלמים, גופות חסרות חיות ודעה. תהיתי אם הם זוכרים אותי ממפגשנו האחרון.
ממש מולי, בקצהו השני של הקרון, היה כסא. הכסא היחיד שהיה שונה מהכסאות האחרים. הריפוד שלו היה אדום, אדום כדם, בניגוד לכחול השמיים של הכסאות האחרים. והוא היה גדול בהרבה מהם, גדול כמו אותו כסא עליו טיפסתי בקרון הקודם. פניו של מי שישב על הכסא הזה היו מוכרות לי, כמו כל הפנים האחרות. אותן פנים אנושיות לשעבר שחזרו לרדוף אותי שוב. גם אם אנצח אותן עשרות ואלפי פעמים, לעולם לא אוכל לברוח מהן בחלומותיי. הפנים שהביטו בי מבלי לראות היו מושחתות,, חתוכות, ארובת העין מחוללת וקרועה.
כבר הרגתי אותו פעם אחת. כמה פעמים עוד אצטרך עד שיעזוב אותי לנפשי?
הסכין, מוכן בידי, בהק באור הפלואורוסנט המהבהב בעודי מתקרבת לקצהו השני של הקרון.
"חכי." לרגעי תהיתי מי הוא זה שדיבר, עד שהבנתי שהיה זה היושב בכסא שמולי. לקח לי זמן להבין זאת, כי הוא לא זז, לא הניע שום שריר, לא פתחת את פיו, כשדיבר. ממש כאילו הקול בוקע מתוך ראשי. הפעם לא כל הקולות דיברו יחדיו, אלא הוא בלבד, משמש כדובר לגופים חסרי קול וקולת חסרי גוף. עצרתי. יש דברים שמומלץ להקשיב להם, וגופה מדברת הוא אחד מהם.
"הניחי ללהב. לא נפגע בך. כבר הבסת אותנו." התקשיתי לבטוח בו. אבל לאחר היסוס קל, הנמכתי את הלהב בידי, אם לא מתוך כוננות כי אם רק מתוך הידיעה שאין לי שום מקום אחר בכדי להניח אותו. עם המכנסיים הקרועים והמוכתמים שלבשתי לא הייתה לי כל חגורה, ואם הייתי תוחבת אותו בכיסי הייתי נחתכת ממנו.
"אל תגיד לי מה לעשות. מה אתה ומה אתה רוצה ממני?" קיוויתי להישמע יותר אמיצה ממה שהרגשתי באמת, למרות גלי הפחד ששטפו אותי בעודי מביטה בפנים המעוותות והמחרידות. אילו יכול היה דג להביע רגשות באמצעות הבעות פנים, כך היו נראות פניו כשהוא צחק.
"את לא מזהה אותנו? לא מזהה? באמת שלא? ואת לא יודעת מה אנחנו רוצים ממך?" הוא כמו חשף לעברי שיניים, שורה לא רציפה של גושים שחורים מתפוררים. גם כל עשרות הפנים הלבנים כחלב מקולקל הופנו אליי, כולן חושפות שיניים במידות שונות של ריקבון, ועל פני כולן אותה הבעת שעשוע דגית של כריש שדחק את טרפו לפינה. קולות צחוק מגוונים שנשמעו כמו יחדיו כמו מסור נשמעו מכל עבר כשיושבי הקרון פרצו בצחוק כאחד כמו לשמע בדיחה משעשעת. אני חוששת שאני עצמי לא הבנתי את שורת המחץ, כי הסיטואציה בהחלט לא הצחיקה אותי.
"ל-לא." פלטתי. הרגשתי את ידי רועדת עם הסכין. היה לי קשה להאמין לכך שהם באמת לא יפגעו בי.
הוא רכן לעברי, וכמוהו גם כל שאר הגופות. בחיי שזה גרם לי להרגיש שלא בנוח. כמו פחד במה, למרות שקשה לי להשוות בין עמידה על במה מול קהל לבין להיבחן מקרוב על ידי כמה עשרות גופות רקובות למחצה.
"תני לנו להבהיר לך מה אנחנו רוצים ממך." הוא הושיט לעברי את ידו, ולמזלי שאר הגופות לא עשו כך גם, כי אם היו עושות כך אין ספק שהייתי מוצאת את עצמי ממוששת בידי עשרות ידיים קפואות ולבנות, חוויה שמצמרר אפילו לחשוב עליה.
"אנחנו רוצים חופש!" פלט אחד מהם בקול חנוק ומבולבל, מפה חסר שיניים.
"את העזרה שלך." קבע במלמול גופה אחרת, שיערה מעוצב בתספורת מפוארת שנראתה כפארודיה להדרה הקודם, כל כולה קווצות תלושות ושיער דהוי.
"את הנשימה שלך!" רחשש אחד מהם, הרחק בקצה הקרון כך שלא הייתי מסוגלת לראות אותו. הצל נשמע כבוקע מפיותיהם של הצללים עצמם המהבהבים תדיר באורן של המנורות.
"את החיים שלך." הם אמרו כולם ביחד, שוב ללא כל סימן, בדיוק מחריד שגרם לעורי לעקצץ.
"את הנשמה שלך." הוא חייך אליי מקצהו השני של התא, מרחשש ורוכן לעברי. "עכשיו, יקירתי, האם הבנת מה אנחנו רוצים ממך? מה אנחנו רוצים ממך? מה אנחנו רוצים ממ…" קולו נדם בצפצופים מוזרים, כאילו הוא נחנק, ועור החל להתרתח, נמס לכדי עיסה נוזלית ושעוותית ומתעצב מחדש. הכול סביבי נמס והתעצב מחדש, גם הרצפה, לוכדת את כפות רגליי בתוכה מבלי האפשרות להיחלץ ממנה, גם הגופות, החלונות שלא שיקפו דבר, המנורות שלא הבהבו עוד בחוסר החלטיות ובחרו בחושך לבסוף. הכול נמס, לוכד אותי בתוכו, גם האוויר. הרמתי את ידי אל מולי עיניי, מצפה לראות גם אותה נמסה לאותה עיסה חסרת צורה וצבע. אבל אני נותרתי שלמה, עוגן יחיד בעל צורה בעולם חסר צורות. ניסיתי לחתור, כפי שהייתי עושה לו נפלתי לים, וזיכרון הטביעה צץ בפאתי מוחי בעיקשות, מהבהב שוב ושוב כמנסה למוסס ממני כל שריד לאומץ לב שהיה בי.
אבל ללא הועיל. לא משנה כמה ניסיתי, בכל זאת טבעתי במציאות. וזה היה יותר גרוע מלטבוע במים. כי כשמדובר היה במים, הייתי בטוחה שהם אמיתיים. כשמדובר במציאות, אין לי שום ערובה לכך.