הרכבת האחרונה לשום מקום- פרק 4
עדיין אותו הקרון. כשהתעוררתי, סקרתי במהירות את הקרון סביבי, מקווה שאולי מדובר בחלום בלהות, מהסוג שאי אפשר להתעורר ממנו. אבל הכול היה אמיתי לחלוטין. בעיקר אם לשפוט לפי הגוף שלי, שכל כולו היה מרושת במכאובים מציקים, מעיד על אמיתות האירוע גם אם המוח מסרב לקבל זאת. נרדמתי באותו מצב בו נותרתי לאחר הקרב, ברכיים משוכות אל הסנטר והזרועות מקיפות אותן, אפילו הסכין עוד אחוז ברפיון בידי. התמתחתי וקמתי ממקומי, מנערת את הרעש כדי להיפטר מקורי השינה העיקשים. עכשיו הייתי יכולה לבחון את הקרון לעומק, באמת ובתמים. הוא עדיין נראה מוזר, כאילו ילד צייר את הכסאות בגדליהם השונים לפי גחמותיו הילדותיות וכך נוצר הקרון. הקרון נראה, איכשהו, מעט פחות מאיים מאתמול, כעת משידעתי שחיסלתי את האיום השוכן בו. האינסטינקטים שלי כבר לא קראו לי להיזהר, ואף שלא הנחתי את הסכין מידיי, הייתה לי התחושה שנכון לעכשיו, אני יכולה להירגע. חלל הקרון גם לא היה קר כמו מקודם, כאילו מישהו הפעיל את ההסקה המרכזית של הרכבת. הדבר היחיד שהשתנה, היה הדלת.
בכל קרון רכבת יש דלת, דלת שנכנסים ויוצאים דרכה, שילדים רצים מבעדה תוך כדי הנסיעה ומציקים לעוברים ושבים, סורקים ברגליהם את הרכבת לכל אורכה הלוך ושוב. בקרון הזה לא הייתה דלת, לפחות לא כשמצאתי את עצמי כאן. שום דבר, רק קירות מתכת חדגוניים ומוכתמים גם הם, כמו כל הקרון, בדם. אבל כעת הייתה שם דלת, רגילה למראה, עשויה זכוכית ומתכת ממש כמו כל דלת של רכבת וכפתורים לפתיחה ולסגירה משני צדדיה. מבעד לזכוכית לא הייתי מסוגלת לראות כלום, כאילו רק חשיכה הייתה קיימת מעבר לדלת. אבל מניסיוני הקצר עם המקום הזה ידעתי שהיא מובילה לאנשהו. וידעתי שאני חייבת להמשיך.
כשהתקרבתי לדלת הבחנתי שתלויה עליה מדבקה שמרחוק לא ראיתי. היא הייתה מתקלפת ומתפוררת, כמו כל המדבקות האחרות שעל החלונות. אבל הכתוב עליה היה ברור.
הנה באה הרכבת
לא ניתן לכם לרדת
בקרונות שחורים משחור
יש הלוך, רק לא חזור
אם שרדת, המשך, המשך
אך לאן שלא תלך
אל תשכח, אף פעם
אתה שלנו לעולם
וידעתי שהשיר הזה מסוכן אף יותר ממה שהרגתי,ובאופן מאוד מפתיע- זה לא בדיוק תרם לשקט הפנימי שלי.
ניסיתי, כמובן, לפתוח את הדלת. רק צפוי שהקרון יימאס עליי לחלוטין. ועוד יותר צפוי שהדלת לא תיפתח. גם להשחיל את הסכין בין הדלת האוטומטית הסרבנית לבין קיר המתכת לא עבד, ואפילו בעיטה מתוסכלת, שבאה יותר מכעס מאשר תקווה כלשהי להצלחה, לא עבדה כנגדה.
"איך לעזאזל יוצאים מכאן?!" סיננתי בכעס. הייתה לי תחושה שהמילה "לעזאזל" תצא מפי עוד הרבה מאוד פעמים בזמן הקרוב. בסוף פשוט הטחתי את הראש כנגד הדלת בזעף, והתיישבתי על הרצפה, מניחה לבסוף את הסכין המוכתמת מידי. "אני צריכה למצוא מקום כדי להתנקות בו." אמרתי, מבינה פתאום שאני וודאי נראית כאילו יצאתי מתוך סיוט לא פחות מ"תפוח אדמה". השמיים נצבעו חום כהה ובוצי, כמזדהים עם תחושת הלכלוך. משהנחתי את הסכין מידי סוף סוף, גיליתי שידי הימנית מוכתמת בדם, ושרובו שלי. נזכרתי איך מצאתי את הסכין קודם לכן. קרעתי חתיכה משולי החולצה שלבשתי וירקתי עליה, משתמשת בה כדי לנקות את הדם מעל היד, חושפת חתך משונן ונקי שחוצה את כף היד. אולי באמת כדאי שבפעמים הבאות שאני מוצאת סכינים אתפוס בניצב ולא בלהב. הבחנתי גם שהיד השמאלית, בה תפס היצור, הייתה מוכתמת בסימן שחור שצורתו ככף יד התופסת בה, ממש כמו ידו של היצור כשהתפוגגה לאבק שחור. גם השחור הזה היה כהה מכל צבע אחר שראיתי אי פעם לבד לאותו יצור, כהה אולי מכדי להיקרא שחור. שפשפתי את הכתם בעזרת המטפחת המאולתרת, חזק יותר ויותר, ובכל זאת הסימן המציק נותר סביב כף ידי, כמו קעקוע משונה. והוא גם כאב כמו חבורה טרייה.
"המקום הזה הרבה יותר מדי מוזר." רטנתי. איך אני יוצרת מהתא הזה? בפעם האלף ומשהו סקרתי את חלל הקרון, מחפשת אחר דבר מה שיסייע לי לצאת, בלא הצלחה. רק בצידו האחד של הקרון הייתה דלת, מה שרמז לי שמדובר בקרון הראשון (או האחרון) של הרכבת. מכאן יש רק כיוון אחד שאני יכולה לפנות לעברו. וגם הוא מוטל בספק כאפשרות.
קמתי ולחצתי על הכפתור שלצד הדלת, כמו שכבר עשיתי פעמים רבות, בלי לצפות לשום דבר. רק שהפעם לחצתי ביד השמאלית, המסומנת. והדלת נפתחה.
תגובות (1)
עכשיו קראתי את כל הפרקים שלא קראתי באותו יום…. זה סיפור מדהים (קצת מפחיד אבל יפה) ותמשיכי אותו….. את חייבת להמשיך!