הרכבת האחרונה לשום מקום- פרק 3
הראש התקרב ואיתו עוד ידיים, כה רבות, יותר משראיתי עליו אי פעם. העיניים השחורות המשיכו להינעץ בי…
העיניים. אם אנעץ את הסכין לתוך העין, הוא יוכל לפגוע בו נזק חסר תקנה. הסכין היה ארוך דיו, כמעט כאמת ידי.
"בוא, תתקרב, תפוח אדמה. נראה איזה צ'יפס אפשר להכין ממך" וכמובן שתפוח האדמה התקרב. אז נעצתי את הסכין לתוך העין שלו, מתעלמת מהדם הצורב הזורם על ידי, מתעלמת מהיד ההולכת ונכרכת סביב היד השנייה. מתעלמת מהכול, ונועצת את הסכין עמוק לארובת העין השחורה.
והיצור הרגיש בזה. אין ספק שהוא הרגיש. הוא צרח, צרחה מחרידה שנשמע מאלפי פיות, ושנשמעה יותר מכל מהראש שזה עתה הרסתי. השחור הלך והשתלט על הראש וגם על הראשים והאיברים האחרים, ואני מיהרתי שלוף את הסכין שלי מארובת העין לפני שישתלט גם עליו. תחושת מוזרה ביד השמאלית שלי גרמה לי להפנות את הראש לעברה וכמעט ליפול מעל משענת הכסא מבהלה, כשגם היד שנכרכה סביב ידי הפכה שחורה משחור, וגם התחושה של הימצאה שם נעלמה. ניסיתי לשחרר באמצעות הסכין את הדבר השחור שפעם היה יד מעליי, והיא נשרה, מתפוררת לאבק בלתי נראה בעודה באוויר, ממש כמו שהחל עכשיו הגוף הענקי, עדיין צורח, לעשות גם הוא. לאט לאט הוא נעלם מול עיניי, מתחיל מלמטה, עד שגם מה שהיה פעם אותו ראש מחריד ולא אנושי עוד התפורר כלא היה, ורק הזיכרון שלי מהיותו שם נותר.
קפצתי אל מושב הכסא ונשארתי שם. לא היה לי כוח לקום ממקומי או לעשות כל דבר שהוא. נראה כאילו המאבק בדבר לקח ממני כל אנרגיה שאי פעם הייתה לי. כעת, משנסוג האדרנלין מגופי, היה לי זמן להרהר בכל מה שקרה. וקשה לי לאמר שמדובר בדבר טוב.
משכתי את ברכיי אל סנטרי וכרכתי סביבן את זרועותיי, נשענת על המשענת העצומה בגודלה, הסכין המוכתם בדם עוד נתון בידי.
יותר מדי שאלות, הרבה יותר מדי, מכתימות את פנים ראשי כמו כתמי הדם בקרון הארור בו אני נמצאת. מה לעזאזל אני עושה כאן? מה קרה כאן? מה קורה כאן? מי אני? מי אני? מי אני?!
אני לא מצליחה לזכור כלום. הזיכרון האחרון שלי הוא של טביעה, של הריאות שלי ספוגות במים וחסרות כל יכולת להכניס אליהן אוויר או להיפטר מהמים. אני לא זוכרת מי אני, או בת כמה אני, או מי הייתי. לא כלום.
אבל אני כן יודעת שמעולם לא עברתי שום דבר שדומה למה שקורה כאן עכשיו. לגמרי לבד ומוכתמת בדם, אני עדיין מנסה לעכל את מה שקורה כאן. גם בעוד ימים רבים עוד אזכר ביום הזה ולא אאמין שזה קרה, גם אם דברים נוראים יותר יקרו עוד. והם יקרו.
תאמינו לי, דברים גרועים בהרבה עוד יקרו.
תגובות (0)