הרכבת האחרונה לשום מקום- פרק 1

למרות שרגע קודם לכן מים הציפו את הריאות שלי והרגשתי כי ברגע הבא אתפוצץ מהמחסור באוויר, תחושת היובש החמימה והקרקע המוצקה הייתה כה מוחשית שלא יכולתי לקבוע איזה מהרגעים הוא חלום- הרגע הקודם או שמא עכשיו. או שאולי שניהם אמיתיים, ורק הזמן חסר המשמעות והתוכן שביניהם מעולם לא התקיים בציר הזמן של המציאות? תחושת הטביעה הייתה כל כך מציאותית…
החלטתי לפקוח עיניים. מפתיע שזה עוד לא עלה בראשי. התקרה מעליי הייתה מתכתית וצרה, ותחת אצבעותיי הפרושות הייתי מסוגלת להרגיש משהו שבעבר היה רך וכעת הוא מחוספס ונוקשה מלכלוך של אלפי זוגות רגליים שרמסו אותו באכזריות. וגם ריח מתכתי כבד, ומלוח. דם. קצה אצבעי נרטבה במשהו חמים ודביק, וכשהרמתי ואתה אל מול עיניי ראיתי כי היא נצבעה ארגמן. איפה אני לעזאזל?
לקום. קומי. אם אשאר על הרצפה אהיה טרף קל למה שזה לא יהיה ששפך את הדם שנראה היה שנמצא בכל מקום בקרון הרכבת (וכמובן ששם הייתי). עוד לפני שידעתי את זה עמדתי על רגליי, רועדת מהקור שפתאום פשט באיבריי. איך הגעתי לקרון רכבת ספוג דם? זה דבר שאני אחשוב עליו כבר מאוחר מדי, דבר בנאלי מכדי לחשוב עליו בעתות כמו זו. עכשיו כדאי שאניח לאינסטינקטים להנחות אותי, אחרת תיווצר על רצפת הקרון שלולית נופת של דם שתיספג בשטיח המלוכלך, זה שמיששתי קודם לכן בקצות אצבעותיי. בחיי שאני מרחמת על הכרטיסנים שיבואו לבדוק את הקרון.
הנוף מהחלונות השתנה ללא הרף. לרגע אחד היה שמש שחורה מרחפת בשמיים אדומים כדם שהכתים את אצבעותיי כעת, וברגע לאחר מכן שמיים ירוקים כחומצה והשמש נעדרת, מוסתרת מאחורי עננים צהובים-חומים חולניים למראה. אף אחד מהנופים שהופיע בקלידוסקופ הנצחי הזה לא תאם את מראם הנכון של השמיים, כחולים ושמש צהובה חמימה מרחפת בהם. החלונות כמו נמתחו עד אינסוף, חורגים בהרבה מגודלו של קרון רכבת רגיל, ורק הכיסאות ועיצובו של ה…מקום העידו כי מדובר בקרון רכבת, מדבקות מתקלפות מסתירות את השמיים המסתחררים ומצהירות כללי בטיחות חסרי כל תוקף ומשמעות למציאות.
ממש כמו החלונות, גם לקרון הרכבת לא הייתה כל פרופורציה. חלק מהכיסאות נמתחו כספסלים, ואילו אחרים נראו קטנים מכיסאותיהם של ילדי גן. שלוליות הדם הציפו את כל רצפת הקרון, טביעות רגליים מדממות מורחות אותן לכדי צורות מופשטות ופונות לכל כיוון. מאיפה הגיע כל הדם הזה? אני לא הראשונה כאן. היו כאן עוד רבים מאוד לפניי, ורבים יהיו אחריי. וכל אחד מהם השאיר מזכרת לקרון הזה. וכל אחד מהם קורא לי לברוח מכאן, כי הכול זועק "סכנה!!!" בקול שאין לטעות בו, קול שמעביר בי צמרמורת וגורם לשערותיי לסמור אף שאינו באמת נשמע. ואני מסתובבת בכדי להיתקל שוב בשאלה אם מה שקורה כאן הוא חלום או מציאות, ויודעת שאם מדובר במציאות- אז הלך עליי.
זה היה גבוה, זה הדבר הראשון ששמתי לב אליו. מאוד גבוה, ועמד זקוף מעליי. לא הייתי מצפה שמשהו בגובה כזה יהיה מסוגל לעמוד זקוף בקרון רכבת, אבל שום דבר מהדברים שקרו בדקות (או אולי שעות?) האחרונות הוא אינו דבר שהייתי מצפה לו שיקרה.
הדבר השני ששמתי לב אליו- זה שזה מסתכל אליי. ומשם הפרטים הלכו ונעשו גרועים יותר. היו לזה הרבה מאוד פנים. ואני לא אומרת שהוא (או היא? או זה?) שינו את פניו ללא הרף כמו הנוף שמחוץ לחלונות, דבר שיכול היה להיות מבלבל מאוד, אלא שבכל מקום אליו הסתכלתי הציצו אליי פנים, חיוורים ומעוותים וכבויי עיניים, מכוסים דם קרוש ועתיק ודם טרי שצחנתו גרמה לי לדמוע.
ליצור לא היו רק הרבה פרצופים, אלא גם עשרות זוגות ידיים, רגליים, שיערות מטונפות ומדובללות שבצבצו מאזורים שהיו אצבעות וראשים אצל אדם וכאן נראו כבליטה חסרת משמעות מתוך צורה חסרת משמעות. לבד לאיברי הגוף החיוורים ממוות, היה היצור שחור יותר מכל שחור שראיתי בחיי, כמו להביט אל לא כלום.
"ברוכה הבאה לנסיעה האחרונה לשום מקום. תיהני מהנסיעה שלך." לא הבחנתי מתי פתח את פיו- או את עשרות פיותיו- אבל הקול גלש סביבי ועטף אותי מכל כיוון, קול אחד המורכב מעשרות קולות, צלולים ומעוותים כאחד. והיצור החל לנוע לעברי, זז בדשדוש מוזר של יצור שאינו יודע כיצד להשתמש בכל הרגליים שלו, מתקדם לעברי ללא הפסקה כעיוור ומשמיע קולות מחרידים ומפתים בעת ובעונה אחת. חלק מהעיניים המתות ננעצו בי ברעב כזה שתהיתי אם הן אכן מתות.
"תברחי! רוצי! עשי משהו!" צעקו עליי האינסטינקטים. אבל לעתים קשה להקשיב להם, בעיקר בסיטואציות מהסוג הזה, כשבית החזה קופא והמוח משתתק וכל מה שאפשר לעשות זה לצפות במוות מתקרב במהירות מחרידה. נפלתי ארצה לתוך שלולית של דם טרי שהכתים את בגדיי, והרגשתי כאב חד בידי הימנית. כשהסטתי אליה לרגע את מבטי, לרגע אחד בלב, מנתקת אותו מהדבר המתקרב אליי בעיוורון, גיליתי שכף ידי נסגרה על להבו של סכין ישן שהיה זרוק בתוך שלולית הדם, ספוג עד הכת באדום כהה. הלהב נצנץ באור אדום כשדמי שלי נזל עליו בעצלתיים. שמטתי אותו ותפסתי אותו מחדש, הפעם בצד הנכון של הסכין (מאז ומעולם, מהיום בו המציאו בני האדם כלי נשק, לא חשב אחד מהם שיהיה יעיל יותר להשתמש בנשקים בקרב כאשר אוחזים בלהב ומנופפים כלפי היריב בקת) וקמתי, משתדלת שלא להחליק על הדם. עם סכין ביד ימין ולא כלום ביד שמאל הסתערתי על המוות. מזל שאני לא זוכרת מי אני. עוד הייתי מתחילה לפקפק בשפיותה של אותה אני.