הריסות- פרק שני.

הוא היה אחד הבנים מכיתה החדשה שלי.
"את בסדר", הוא אמר מיד.
"כן, מצטערת", אמרתי ומיד נכנסתי לכיתה.
פרק שני- הלם.
מצאתי את המקום הכי מרוחק שיש מהמורה והתיישבתי.
זו לא הייתה דרך טובה להתחיל את השנה.
הוא נכנס אחרי. כן, הוא היה נראה כמו "מלך הכיתה". נראה טוב, גוף יפה, יודע להתלבש.
אולי בעבר הייתי מובכת, מחייכת וגורמת לו לחזר אחרי עד שהוא היה שלי. אבל אני במקום אחר היום.
כנדרש מ"מלך הכיתה", הוא ניגש אלי.
"את לא מוכרת, חדשה פה?", אמר.
"אני חדשה", אמרתי.
"אני יונתן, נעים להכיר", אמר בחיוך, כאילו מנסה לעשות רושם.
"אני אור", אמרתי, מסתכלת אליו חזרה.
לא חייכתי, הוא הריח לי כמו צרות. רציתי שתהיה לי שנה שקטה.
למזלי, אחת הבנות שישבה עם חברותיה שמה לב אלינו וקראה לו לבוא.
אך המזל הזה נמשך שתי שניות בלבד.
כאשר יונתן הסתובב אליהן, הן הגיעו אלי והחלו מתחקרות.
"מאיפה את?" שאלה אחת הבנות.
"אני..", ניסיתי לענות ומיד התפרצה אחרת ואמרה, "את נראית מוכרת, איך קוראים לך?".
"אני..", ניסיתי לענות שוב ויונתן התפרץ לשיחתנו, "קוראים לה אור, בואו ניתן לה להתרגל קצת לפני שנתנפל אליה".
"יונתן, אתה..?", אמרה אחת הבנות. אשר התגלתה מאוחר יותר כבת דודתו של יונתן, מיכל.
"אני לא, תרגעי", קטע אותה יונתן ופינה את הבנות משולחני.
אני, שהייתי עמומה מכל מה שקרה באותם רגעים, התבוננתי ביונתן בשוק.
יונתן הסתובב לכיווני, חייך והמשיך ללכת.
לאחר כמה רגעים, נכנסה המורה לכיתה.