הריסות- פרק שלישי.

פרק שלישי- הצלה.
המורה נכנסה לכיתה ומכיוון שהייתי כבר בתוך הכיתה, אינה הבחינה בי ולא הייתי צריכה להציג את עצמי מול כולם. אך אם מזל כמו שלי, המורה הבחינה בי באיזשהו שלב ובסוף השיעור קראה לי לשולחנה.
"את התלמידה החדשה,אור נכון?", אמרה.
"כן", אמרתי.
"קוראים לי מאיה, אני היה המחנכת שלך במשך השנה הקרובה. את מוזמנת לפנות אלי בכל בעיה", אמרה וחייכה.
"תודה, אני הסתדר", אמרתי וחזרתי לשבת במקומי.

הסתכלתי בשעון. "יש עוד עשר דקות, להפסקה", חשבתי.
והוצאתי את המחברת שלי מהתיק, מחברת הציורים שלי.
כאשר אני מציירת, אני שוקעת לעולם אחר, אף לא מפריע.
התחלתי לצייר. ציירתי תמונה שהייתה תקועה לי בראש.
היה נער יושב בחדרו מביט בתמונה מילדותו ודומע, מאחוריו מציצה מדלת הכניסה נערה אשר לבושה לבן.
לפעמים הציורים שלי נראים כמו זיכרונות של אדם אחר.
"הציור שלי מוכן", חשבתי והרמתי את ראשי, מחייכת.
הכיתה הייתה מלאה והמורה מלמדת. לצידי ישב ילד שלא ראיתי בשיעור לפניו.
כבר הזזתי את ראשי לצידי, חייך אלי ושם את ספרו באמצע.
"את יכולה להסתכל איתי אם אין לך ספר", חייך.
הסתכלתי אליו במבט המום.
"אני לא מכיר אותך?", אמר.
"אני לא חושבת", אמרתי.
"קוראים לי דן", אמר.
"אור", אמרתי וניסיתי לעקוב אחר העמוד בספר.
"ציור יפה", אמר דן.
"תודה", אמרתי
"מי מצויר בו?", שאל דן.
"סתם ציור הקראי מהראש", אמרתי והכנסתי את הציור לתיקיה, אשר הייתה על שולחני.
"מציירת הרבה?", שאל דן.
"רק כשאני חייבת", עניתי.
"חייבת?", שאל דן בדאגה, "מכריחים אותך לצייר?"
צחקתי, "לא. הציור מקל עלי פעמים רבות".
מחייך, "כבר נבהלתי".
"מי מדבר שם מאחור", אמרה המורה נוזפת.
אני ודן הסתכלנו אחד על השנייה, צחקנו והורדנו את הראשים שהמורה לא תשים לב אלינו.
כאשר ההפסקה הגיעה דן נשאר לשבת על ידי.
דיברנו כך, כמעט כל ההפסקה.
(יונתן אשר ישב כמה שולחנות על-ידינו, הסתכל לכיווננו פעמים רבות, מבטו לא הראה שמחה).

הגיע השעה האחת. סוף היום.
הגעתי לשער ומיד התקשרתי לאימא שתבוא לקחת אותי הביתה.
יונתן יצא אחרי וניגש אלי.
"צריכה הסעה הביתה?", שאל.
"זה בסדר, התקשרתי לאימי, היא כבר באה", אמרתי.
"בסדר, נתראה מחר", חייך והמשיך בדרכו.
דן אשר ראה את שיחתי עם יונתן, ניגש מיד לאחר שהלך.
"היה ממש נחמד לדבר אתך היום", חייך.
"כן, מאוד נחמד", חייכתי.
צליל מכונית נשמע ברקע.
הסתובבתי, "זו אימא שלי, נתראה מחר", חיבקתי את דן לשלום והלכתי לכיוון הרכב.
דן חייך לכיווני והלך לדרכו.
נכנסתי למכונית.
"מי זה?", שאלה אימא.
"הכרתי אותו היום, הוא בכיתה שלי", אמרתי.
"אני שמחה שאת מתחילה להשתלב בכיתה", אמרה אימא וחייכה.
"אני שמחה שאת שמחה", אמרתי ונסענו משם.