הריסות- פרק רביעי.

פרק רביעי- החלטות.
היום השני ללימודים, שמכירים לפחות אדם אחד הסיטואציה הופכת פשוטה יותר.
התלבשתי ברצון ללימודים ואפילו הקדמתי הפעם, דבר שלא קרה בבית הספר הקודם שלי.
"החלטתי ללכת ברגל היום", אמרתי לאימא שהייתה בסלון.
"את בטוחה שתסתדרי?", שאלה אימא.
"אני יהיה בסדר", חייכתי לאימא. נשקתי לה ויצאתי.
התחלתי את הליכתי לבית הספר.
לאחר כמה דקות של הליכה שמעתי צעקה מהכיוון השני של הכביש.
הורדתי את האזניות והסתובבתי. זה היה דן, רץ לכיווני מתנשף.
"מה קרה לך הבוקר?", צחקתי.
"את", אמר בכעס.
"אני?", שאלתי בעניין.
"אני צועק לך כבר שעה", אמר ונעמד לידי.
צחקתי, "לא שמעתי אותך בגלל האזניות, אתה כועס?", חייכתי חיוך מתוק.
דן מיד חייך אלי ואמר, "איך אפשר לכעוס אלייך?".
החיוך התיישב על פני ולא הסכים לעזוב.
"בואי אנחנו נאחר", דן תפס בידי ושידל אותי לריצה.
הגענו מתנשפים לשער.
עומדים אחד מול השנייה ומחייכים. לפתע הבחנתי ביד אשר כרוחה בידו. מיד הפרדתי את ידינו. דן הבחין כי אני נבוכה מהסיטואציה הזו ונכנס בשער.
לאחר כמה צעדים הוא הסתובב ושאל, "את באה?".
נשמתי נשימה עמוקה אשר החזירה לי את האוויר.
"כן" עניתי לו ונעמדתי על ידו.
נכנסנו יחד לבית הספר.

בית הספר נגמר, יצאתי אל השער לבדי וחייגתי לאימא.
המתנתי דקות ארוכות, אך אימא לא ענתה.
דן יצא כמה דקות אחרי מבית הספר.
"את באה?", שאל.
הסתובבתי ונשמע צלצול ברקע.
זו הייתה אימא, עניתי.
"לבוא לקחת אותך?", אימא שאלה.
עצרתי לרגע, הסתכלתי לכיוון דן ואמרתי לאימא, "אני כבר הסתדר, נפגש בבית".
"בסדר", אמרה אימא ונתקעה.
דן חייך לכיווני והתחלנו ללכת.
"את גרה ממש לידי", אמר, "למה עברתם לפה?"
"כבר גרנו פה בעבר, אני לא ממש זוכרת את התקופה הזו", אמרתי.
"למה חזרתם?", שאל.
"אני לא..", התחלתי להגיד אך נעצרה נשימתי לרגע.
"את בסדר?", שאל.
"כן", בו פשוט לא נדבר על זה, בסדר?", עניתי.
"בסדר", חייך אלי והמשכנו ללכת.

"אני בבית", אמרתי.
"אני במטבח", נשמע הקול של אימא.
הנחתי את התיק על הרצפה והתקדמתי לכיון אימא.
"את רעבה?", שאלה אימא.
"אימא, אפשר לשאול אותך משהו", אמרתי ופרצופה של אימא החל מודאג.
"כן מתוקה", אמרה.
"איך זה שאני לא זוכרת שום דבר מחיינו פה?", שאלתי.
"חיינו פה רק התחילו", אמרה בתמימות.
"אני יודעת שנולדתי פה, אימא. ונאלצנו לעבור לאחר מכמה שנים", אמרתי.
"כן, חיינו פה כמה שנים, אבל עברנו דירה משום שאבא שלך מצא עבודה במקום אחר", אמרה אימא.
"הייתי כמעט בת 10 אז, איך אני לא זוכרת דבר מכך?", דרשתי לדעת.
"הזיכרון הוא דבר משונה, מתוקה שלי, מצבנו לא היה הכי טוב אז נאלצנו לעבור", אמרה, "אין שום סודות בעניין".
"בסדר, אולי את צודקת", אמרתי.
"פשוט תעזבי את זה, בסדר", אמרה אימא, "העיקר שהכול עכשיו בסדר איתנו, את יכולה להתחיל פה תקופה חדשה וליצור זיכרונות שלו תשכחי".
חייכתי חיוך מזויף לאימא והלכתי לחדרי.
"משהו פה לא בסדר", חשבתי, "ומזאת אומרת "העיקר שהכול עכשיו בסדר איתנו?" ,אני לא מבינה פה דבר".
"אני אגלה את האמת בעצמי, מבלי להדאיג את אימא או אבא", הבטחתי לעצמי.