הריסות- פרק ראשון.

פרק ראשון- לא מוכר.
"תחייכי", דרשתי מעצמי, "את כמו כולם, תזכרי את זה".
אז חייכתי, אבל עמוק בפנים הרגשתי אחרת לגמרי.
זה היה היום הראשון של בית הספר החדש. הרגשתי שונה, אחרת. אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל, התחושות שלי אף פעם לא טועות".
אימא ואבא אמרו שזה הולך להיות שינוי מרענן אחרי כל מה שקרה. אני לא מאמינה בזה.
אני חושבת שאימא ואבא רק חיפשו סיבה לברוח.
המבוגרים אומרים תמיד שבריחה זה לא הפתרון, ההורים שלי לא שמעו על כך, כנראה.
אז עברו בית, התרחקנו מכל מה שקרה. הסביבה הייתה שונה. החברים אחרים. לא היה לי כלל מזכרות משם, הכל נקבר מתחת להריסות, ביחד עם נשמתי.

אבא ואימא אמרו שזה יהיה טוב בשבילנו, "להתחיל מחדש", הם קראו לזה.
אני לא מאמינה בהתחלות חדשות. אבל הפעם הם שכנעו אותי. טוב לפחות זה מה שאני אומרת לעצמי. אך למען האמת, לא הייתה לי ברירה.

עבר כמעט חודש מאז שעברו לפה, אימא רשמה אותי לבית הספר ואבא שילם לי על כל הציוד.
הייתי בחדרי רוב הזמן, אך לפעמים כשרציתי לשנות אוירה הייתי יורדת במורד המדרגות, לשכונה.
בפעם הראשונה שיצאתי היה כמה ימים לאחר שהגענו. הייתי יורדת למעטה ומתבוננת בילדים, בני גילי, משחקים ומדברים. אפילו מצאתי לעצמי מחבוא קטן, בין השיחים, שם הייתי מבלה שעות ארוכות ומציירת במחברת. מציירת כל מה שאני רואה. בין אם זה אחד הילדים או עץ אם המון עלים. כך עברו הימים, הימים שאחרונים של החופש הגדול.
היה נראה כי השארתי את העבר בעבר, אך משהו בי היה אחר.

כך הימים עברו והגיע היום הראשון של הלימודים, אימא הכינה לי את הכריך שאני הכי אוהבת, התלבשתי ויצאנו לדרך. אימא הסיעה אותי לבית הספר ועצרה בשער.
"את רוצה שאני הכנס אתך?", אמרה אימא.
"אני יהיה בסדר לבד", אמרתי.
"אני בטוחה, שיהיה לך יום נפלא. אם יקרא משהו, תתקשרי", אמרה ונשקה לי.
"טוב", אמרתי ויצאתי מהמכונית.
לרגע נעמדתי מול השער והתבוננתי במכוניתה של אימא מתרחקת.
"את יכולה לעשות את זה, פשוט תחייכי", אמרתי לעצמי והתחלתי ללכת.
נכנסתי למסדרון, אשר מוביל לכיתה החדשה שלי, הרגשתי שאני לא רוצה שהוא יגמר.
בקצה העין ראיתי את הכיתה החדשה, לפתע הפלאפון צלצל.
זו הייתה הודעה מאימא, אשר מוודה שאני בסדר.
המשכתי ללכת לכיוון הכיתה, בעודי עונה להודעה של אימא.
ברגע של סטיית מבט, התנגשנו.