הרוח שנשבה- המשך

* * *
מישל ישבה ופתרה את התרגילים במתמטיקה שמורתה הטילה עליה. היו לה ערימות של שיעורי בית להשלים והיום זה היה יום מתאים. למרות היותה עייפה, כשחזרה הביתה לאחר כחצי שעה של הליכה, היא הרגישה ערה מתמיד. לא היו לה מבחנים ללמוד אליהם להמשך השבוע, חוץ מהמבחן בספרות שיתקיים ביום שישי. לכן זה היה סוג של שבוע פנוי והיא החליטה לנצל אותו כדי להשלים חומר לימודי.
השעון התלוי על הקיר הורה על השעה עשרים לשמונה. המחשב הנייד שלה היה דלוק וברקע נשמעו שירים קצביים ושירים שקטים. מישל זימרה לה בשקט את המילים של השיר ביחד עם זמרת בעלת קולות גבוהים כשל זמרת אופרה. פתאום נשמע דיבור מהמחשב בנוסח "התקבלה הודעה חדשה", ומישל ידעה כי זה עתה קיבלה הודעה באימייל.
כיוון שהייתה באמצע פתירת שיעורי בית, היא החליטה לסיים את התרגיל, טרק אחר-כך להתפנות ולהסתכל על ההודעה. "שורש ריבועי של שישים וארבע זה שמונה… שורש שלישי של שמונה זה שתיים. איקס שווה שתיים." מישל דיפדפה כמה עמודים קדימה בספר הלימוד וצווחת אושר קטנה בקעה מבין שפתיה. התשובה הייתה נכונה.
"רק עוד שתי תרגילים…" מלמלה לעצמה, והמשיכה בנחישות בפתירתם.
כשהמחוג הורה על השעה שמונה וחצי סיימה מישל את כל שיעורי הבית שהיו לה למחרת. היא סגרה את הספר בטריקה רמה, סגרה את המחברת והכניסה אותם לתיקה. פיהוק קולני יצא מבין שפתיה. היא התלבטה אם לרדת לעזור לאמה בבישול ארוחת הערב או להתקלח. היא בחרה באפשרות השנייה. בעודה מוציאה בגדים מן הארון, ומזמזת את השיר שהתנגן ברקע, נזכרה כי לא קראה את ההודעה שנשלחה אלייה. היא הניחה על מיטתה את חולצת הטריקו הירוקה שהייתה בידה, ופנתה להביט בצג המחשב.
ידה ניווטה במהירות את העכבר, והיא פתחה את ההודעה שקיבלה. לזה היא לא ציפתה. היא בהתה כמה שניות בשם השולח, לפני שנפנתה לקרוא את ההודעה ששלח.
רוצה לבוא איתי למסיבה שתתקיים שבוע הבא?
שם השולח היה דניאל. דניאל טצ'און. הוא היה ילד מקובל בשכבה, תמיד מוקף בחברים ובחברות. הוא היה בעל זוג עיניים חומות ועגולות, שיער חום קופצני, וגומות בשתי הלחיים. אין פלא אפוא שהרבה אהבו לשהות במחיצתו. לא רק אישיותו הקורנת ושמחת החיים הנראית מכל חלק בפניו, אלא גם מראהו, משכו הרבה תשומת לב מהתלמידים בשכבה. ובעיקר מהתלמידות.
מישל תהתה מדוע הוא החליט להזמין דווקא אותה. ומה, לכל הרוחות והשדים, היא אמורה לענות לו?

"מישל, ארוחת הערב מוכנה." קסנדרה פתחה את דלת חדרה של ביתה.
"אני באה." השיבה מישל וסגרה את הראש של המחשב הנייד. מקלחת תיהיה אחר-כך. השתיים יצאו מהחדר וירדו מטה, להתחיל בארוחה. מארק כבר ישב ליד השולחן, מחכה לאשתו ולביתו. "איך היה היום בבית הספר, מישל?" שאל.
"בסדר." השיבה, מהורהרת. לאחר רגע של מחשבה הוסיפה, "דניאל הזמין אותי לצאת איתו."
"אילו בשורות! אני שמחה בשבילך, חומד." קראה קסנדרה בהתלהבות, "נכון שזה נפלא, מארק?" פנתה לבעלה.
"אה…כן. נפלא, חומד." השיב בעגמומיות. קסנדרה שלחה בו מבט משתק. מארק השתעל שיעול נבוך והוסיף במהירות, "אני פשוט לא מאמין שהילדה הקטנה שלי גדלה כל כך מהר." פניה של קסנדרה התרככו מעט.
מישל חייכה לאביה, "אל תדאג, אבא, אני תמיד אשאר הילדה הקטנה שלך." היא נתנה לו חיבוק קצר, והוא בתגובה כרך את זרועותיו סביבה, נושק למצחה. "אני מקווה מאוד." השיב, ושחרר אותה.
קסנדרה חייכה חיוך שבע רצון, והם החלו בארוחה.

"הרביולי היה טעים מאוד." נאנח מארק בכסאו, והתמתח.
"נכון. תודה, אמא."
"לבריאות," השיבה קסנדרה, מתמוגגת על המחמאות שקיבלה.
"מישל, את כבר ילדה גדולה ואני מקווה מאוד שאת יודעת שאמך ואני סומכים עלייך," אמר מארק בכובד ראש, "אנחנו רק רוצים שתיזהרי ותישמרי. אנחנו לא רוצים שתיפגעי חלילה." קסנדרה הנהנה לאות הסכמה. מישל הסתכלה על אביה ואמה, על פניהם עם הקמטים הקטנים מתחת לעיניים, שנראה כאילו הגיעו לשם רק אחרי לכתו של אריק. "אל תדאגו יותר מידי," ביקשה מהם.
"נשתדל." השיבו לה פה-אחד.