הרוח שנשבה | פרק 2 – חלק 3

* * * * *
קסנדרה החנתה את רכבה בחנייה המיועדת לעובדים ונכנסה בבניין הלבן והקטן בקצה השכונה. על הבניין התנוסס שלט שהכריז "מרפאת שדקר- קומה שתיים".
"בוקר-טוב," חייכה לשומר שישב בכניסה.
"בוקר-טוב, גברת טֶרְנְבֶרְג." השיב לה עם חיוך, שמח על כך שלפחות בן אדם אחד מתייחס אליו ומזכה אותו במבט. כל הזמן הזה שהוא יושב כאן, ומשקיף על הבאים ועל הנכנסים אף אדם לא מתייחס אליו. כאילו רואים את נוכחותו שם מובנת מאליה. הוא תהה אם לא יהיה האם מישהו בכלל ישים לב שנעלם? מרבית האנשים היו חולפים על פניו בלי להסתכל עליו אפילו, כאילו היה עציץ. הוא כבר לא נעלב, אבל היה שמח לכל גילוי של תשומת לב מצד בני האדם שרואים אותו וחולפים על פניו.
קסנדרה התקדמה במסדרון, מחכה למעלית וכשנכנסה לחצה על קומה מספר שתיים. כשהגיעה לקומה כבר חיכתה לה ליד המזכירה, המנהלת שלה. קסנדרה ידעה זאת כיוון שהיא זאת שקיבלה אותה לעבודה.
"בוקר-טוב, קסנדרה." אמרה לה אנאבל, המנהלת.
בוקר-טוב, אנאבל." השיבה.
"החדר שלך הוא חדר מספר שלוש ואת עובדת עם ליז, היא כבר תראה לך אותו." אמרה והלכה. ליז בדיוק הגיחה מאחוריה.
"בוקר-טוב." אמרה לה.
קסנדרה תהתה כמה פעמים היא אמרה 'בוקר-טוב' בבוקר זה ומתי הרשמיות הזאת תעבור כבר.
"בוקר-טוב," השיבה ונאנחה בשקט.
שתיהן צעדו לעבר חדר מספר שלוש כשליז הולכת לפני קסנדרה.
"המטופל הראשון צריך להגיע עוד כמה דקות." אמרה לה ליז. "בינתיים תארגני את הדברים שלך. אלו המגירות שלך." החוותה בידה על מגירות קטנות שהיו מחוברות לשולחן צדדי.
"או, יופי." השיבה קסנדרה והכניסה את התיק לשם.

* * * * *

כשנשמע הצלצול, הזדרזו התלמידים לצאת להפסקה.
בין רגע נשמע רחש ההמולה, וקריאות השמחה. ג'ים ומייק, שהיו חברים טובים, לקחו את ג'ונתן תחת חסותם.
"בוא," קרא לו מייק כשראה את ג'ונתן שנותר לשבת, בעוד האחרים עוזבים את הכיתה. "אולי אתה לא זוכר איך קוראים לי-"
"אני כן זוכר,מייק." קטע אותו ג'ונתן.
"טוב, אז חבל לבזבז זמן בואו נצא להפסקה." אמר מייק והפנה את מבטו לעבר ג'ים.
"אה, וזה ג'ים." הוסיף, כשראה את מבטו החסר-סבלנות של ג'ים.
ג'ונתן חייך ושלושתם יצאו להפסקה.
* * * * *
מישל, קטייה, אמנדה וקרוליין התיישבו בפינה הקבועה שלהן.
כל אחת מהן ישבה מול צלחת גדולה, ולא נגעה בדבר.
"אז, איך היה בחופש?" פתחה קטייה בשיחה.
"היה נהדר," השיבה בחולמנות קרוליין.
"כן, היה מקסים," השיבה גם אמנדה.
"יש לי כל כך הרבה מה לספר לכן," הוסיפה קרוליין.
"גם לי," הוסיפה אמנדה.
"טוב, אז כדאי שנתחיל קודם כל לאכול, כי בקצב הזה לפי מה שאתן אומרות ייקח רק שעתיים כדי לתאר מה עשית בשעה!" צחקה קטייה שכבר הכירה את חברותיה שאוהבות לספר הכל ובפרטי פרטים.
"קדימה, אוכל!" צעקו שתיהן יחדיו והתנפלו על הצלחות שלפניהן.
מישל וקטייה הסתכלו אחת על השנייה ובלי לומר דבר חייכו לעצמן והחלו גם הן במלאכת הזלילה.
* * * * *
מארק ישב במשרדו, עובד קשה ובמרץ על התכנית החדשה שנרקמה במוחו.
הבוס שלו ביקש ממנו להתחיל תוכנה חדשה במחשב, והוא הבטיח לו כי יעשה זאת.
עכשיו, כשסיים לעבוד על הפיתוח הקודם שלו, נתפנה לו זמן כדי להתחיל במשימתו החדשה.
הוא לקח דף ועט והתחיל לכתוב את כל החומרים שידרשו לו, את החישובים של הכמות, את מטרת הפיתוח ועוד.
למרות שמולו ניצב מחשב חדש, מארק לא השתמש בו. הוא אהב לכתוב את כל תוכניותיו על דפים ורק כשהיה בטוח שסיים והפיתוח של אותו מוצר יצליח, הוא העלה אותו על הדף במחשב.
הוא נזכר כשהיה בתיכון, איך שאף תמיד לגבוה. איך רצה להשקיע בלימודים כדי שיוכל להצליח בחיים.
והוא עשה זאת. הוא הצליח. הוא השקיע הרבה שעות בלימודים, בעיקר במתמטיקה ובפיזיקה. המבחנים לא היו קלים, אבל כל דבר דורש השקעה. כשחבריו היו יוצאים לחגוג במסיבות שונות, פעמים שהיה מצטרף אליהם ופעמים שלא.
וכך, אט-אט, הוא החל להתעניין יותר יותר במקוצועות הללו.
כשסיים תיכון, הלך לאוניברסיטה להמשך הלימודים, עשה תואר ראשון ותואר שני והגיע למה שהוא עוסק בן כיום, פיתוח תוכנות ופיתוח מוצרי חשמל ואלקטרוניקה.
לאחר שסיים לכתוב את מה שעלה בראשו, פתח מארק את המחשב ונכנס לקובץ שבו היו תמונות שלו ושל משפחתו.
הוא פתח באקראי תמונה אחת שבה הם היו על חוף הים, מחייכים ושמחים.
מארק נזכר באותו טיול משפחתי. זה היה יום ההולדת של אריק כשהיה בן שש, בכתה ב'.
באותו יום הוא החליט לעשות לו הפתעה וכיוון שידע שבנו אוהב את הים, החליט כי כל המשפחה תצא לטיול באותו היום. הוא וקסנדרה באו לאסוף את מישל ואריק מבית הספר. מישל הייתה אז בת אחת עשרה, ושניהם למדו באותו בית ספר.
כמה הם שמחו ובמיוחד אריק כששמעו שנוסעים לים. הם נהנו מאוד באותו יום וחזרו הביתה עייפים אך מרוצים.
למארק היה קשה מאוד, כמו לביתו מישל, עם אובדנו של אריק. בנו יחידו לא יחזור עוד.