הרוח שנשבה | פרק 2 – חלק 2

בדרך לבית הספר הדליקה קסנדרה את הרדיו ובקעה ממנו מנגינה עליזה של בוקר.
"נו, מישלי, מתרגשת?" שאלה קסנדה.
"אממ… כן?" השיבה לאמה.
"את שואלת, או אומרת?" צחקה.
מישל החליטה כי כנראה הגיעה הזמן לשתף את אמא שלה בחייה.
"תראי, אמא, אני לא אתחיל לספר לך עכשיו על כל יום שהיה לי בבית הספר, אבל שתדעי שאני לא בדיוק מתרגשת. על מה יש לי להתרגש? אותם תלמידים. אותם מורים. טוב, לא בדיוק אותם המורים אבל אותם פרצופים. אֵת כולם אני מכירה, מה כבר יש להתרגש עליו? שאני עולה לכיתה י"א?
אולי, קצת. כן. אני שמחה – לא מאושרת. בכל זאת, את יודעת, בזמן האחרון לא הייתי הכי מאושרת…"
היא עצרה משטף דיבורה כדי לקחת אוויר וכדי לתת לאמה שהות לעכל את פרץ הרגשות שהציגה בפניה עכשיו.
"וגם… אני מתגעגעת לאריק. את כבר יודעת." המשיכה. מנגבת במהירות דמעה שהתגנבה על מורד לחייה.
"כן, אני יודעת. כולנו מתגעגעים אליו. אבל צריך להמשיך הלאה בחיים. הוא כבר לא יחזור." אמרה קסנדרה, ולמילותיה התגנב קול קצת צרוד.
לאחר כמה דקות שתיקה כשברקע נשמעת המוזיקה העליזה הם הגיעו לבית הספר.
"הגענו" הודיעה קסנדרה בחגיגיות מדומה. למרות שהיה בשמץ החגיגיות המדומה הזאת קמצוץ גאווה על כך שביתה הבכורה הגיעה לכתה י"א.
"שיהיה לך יום טוב, מיש" הוסיפה "ובהצלחה".
קסנדרה הצליחה להעלות חיוך על שפתיה של מישל וזו השיבה לה בהקנטה "שגם לך יהיה יום טוב, אִמ."
זה הפך להיות הכינו הרישמי שלהם בקרב בני הבית. בדיחה פרטית רק של המשפחה המצומצמת.
כשאריק היה קטן, יום אחד הוא החליט שזה יותר מידי ארוך להגיד "מישל" ו "אמא" ולכן החליט לקצר את השמות.
מישל יצאה מהמכונית וסגרה את הדלת אחריה. "ביי" אמרה ונפנפה לאמה בידה.
קסנדרה חייכה ונפנפה גם היא. נוסעת לעבודתה בהחלטה כי היא חייבת לשוחח עם ביתה בקרוב.

* * * * * * * *
מישל צעדה לעבר שערי בית הספר. כשמצבו של אריק התדרדר, יחסיה עם חברותיה גם התדרדרו- אם אפשר לקרוא לזה כך. ליתר דיוק היחסים שלה עם חברותיה התקררו; היא לא יצאה איתם כשהם יצאו לבלות והסתגרה יותר בתוך עצמה.
כשהן ניסו לדבר איתה היא השיבה להן תשובות קצרות ולא מחייבות. כך אט אט היא התרחקה מהן, והן מצידן לא ידעו עוד איך אפשר לעזור וויתרו על ניסיון ליזום שיחה. רק חברה אחת נשארה לה, חברתה הטובה ביותר: קטיָה. היא הבינה לליבה ושמה לב כי למישל קשה עם כל המצב וניסתה לעודד את רוחה.
קטיָה הייתה חברה נאמנה. היא הכירה את קטיה כבר בכיתה א'. שתיהן היו ביישניות ושקטות. היו להן תחומי עניין משותפים כשגדלו, כמו: נגינה, שירה והתעמלות קרקע. כשמישל הגיעה לחטיבה היא נשארה עם קטיָה באותה כיתה ושתיהן ניסו להתחבר עם עוד כמה בנות והצליחו. אמנם הבנות שהן התחברו אליהן לא היו דומות להן בהרבה, ולפעמים לא היה להן אף תחום עניין משותף פרט להיותן שקטות, משקיעות בלימודים, אכפתיות ועם שמחת חיים – זה מה שחיבר אותן יחד לחבורה. מישל הודתה כי היה לה נחמד בין החברות וכי היא הרגישה סוף סוף מקובלת ואהודה. בזמן שהותה איתן היא לא הייתה עוד הביישנית והמופנמת. היא הרגישה ביטחון. הרגשה טובה שאוהבים אותך ומחבבים אותך, שאתה חשוב למישהו שהוא לאו דווקא מהמשפחה שלך.

היא נכנסה ללובי וראתה הודעה תלויה שבה היה כתוב באיזה קומה נמצאת כל שכבה. היא התחילה לעלות במדרגות לעבר קומה מספר שתיים, שם היו ממוקמות הכיתות של שכבת י"א, כשלפתע שמעה כל קורא לה.
מישל הפנתה את מבטה לאחור וראתה את קטייה ביחד עם עוד שתיים מחברותיהן המשותפות: אמנדה וקרוליין. היא שמחה שיש לה הזדמנות לחדש קשרים שהתיישנו ובלי לחשוב פעמיים זינקה ממקומה וירדה בריצה את המדרגות.
"קטייה," קראה "מה נשמע?" ונתנה חיבוק לחברתה. "אמנדה, קרוליין, כל כך התגעגעתי." הוסיפה ונפנתה לתת חיבוק לכל אחת מהן. אמנדה וקרוליין הופתעו במקצת מהחמימות שהפגינה כלפיהן מישל אך לא שאלו יותר מידי שאלות ושמחו כי חברתן חזרה לעצמה.
הן עלו כולן יחדיו לכיתה מפטפטות להן על מאורעות החופש הגדול. כשנכנסו פגשו את כולם והתראו עם כל מי שלא פגשו מסוף שנה שעברה; טים, רוז, איימי, מייק, לוטי, ריק, ג'ים ואחרים.
כולם פטפטו בהתרגשות ושמחו על חזרתם לבית הספר ועל פגישת חבריהם המחודשת.
כשהמורֶה נכנס הוא נאלץ להמתין כרבע שעה עד שהפטפוטים יפסקו והוא יוכל להתחיל לדבר.
"בוקר טוב תלמידים, אני רואה שאתם מתרגשים ואני שמח על כך. אך אנא מִכם דברו בהפסקה ולא בשיעור." הוא פתח. "שמי הוא אלאריק ואני אהיה המחנך שלכם לשנה זו. אני מאמין כי נוכל להפיק מכל אחד מכם את המירב. עם כוח רצון ושיתוף פעולה מצד התלמיד והמורה נגיע להישגים טובים. עכשיו בואו תעשו מעגל וכל אחד יגיד את שמו." הורָה, בלי כל הקדמות מיותרות.
מכל עבר עלו גיחוכים. "מה, אנחנו ילדים בגן?" צעק טים. המורֶה התעלם מדבריו ועמד ממתין.
"כן, אין לי כוח." התלוננה לוטי.
כשראו שהמורה רציני, ואין כל טעם להתווכח, כל התלמידים קמו והזיזו את השולחנות לצד, יוצרים מעגל עם כיסאותיהם, תוך התלוננויות פה ושם בדבר 'אין לי כוח' ו'בשביל מה צריך את זה'.

לאחר שהכיתה השתתקה המורה בא והתיישב במעגל.
"אנחנו נתחיל בסבב השמות כדי שאני אכיר אתכם וגם כדי שתכירו אחת את השני." אמר.
"להכיר אחת את השני, מה זאת אומרת, המורה?" שאל ג'ים.
"כן, אנחנו מכירים את עצמנו. שלוש שנים אנחנו ביחד." הוסיפה איימי.
נשמעו צחקוקים על המשפט המסורבל והלא-יוצלח, אך עד מהרה כולם השתתקו כדי לשמוע הסבר מפי המורה.
"הודיעו לי שיש תלמידים חדשים בכיתה, כנראה טעו." השיב המורה בהבעה מהורהרת. "טוב, נתחיל." קבע. כשאמר זאת, נפתחה הדלת ונער עמד בכניסה לכיתה. כולם הפנו מבטם לעבר התלמיד החדש.
"פה זה כיתה י"א שבע?" שאל בהיסוסו הביט לעבר המורה, ממתין לתשובה.
"כן," השיב המורה "ברוך הבא. אני מבין כי אתה התלמיד החדש?"
הנער הנהנן בראשו.
"בוא שב איתנו, לא פיספסת הרבה רק הצגתי את עצמי. לי קוראים אלאריק ואני אהיה המחנך שלך לשנה הקרובה. כל אחד צריך להגיד את שמו ולספר על עצמו כמה דברים." חייך אליו.
הנער צעד פנימה וכולם הסתכלו עליו. הוא היה גבוה, עם שער שחור ועיניים כחולות ועמוקות. הוא לבש ג'ינס כחול כהה, נעלי ספורט תואמות בצבע כחול וחולצה לבנה בהירה עם שרוולים ארוכים.
'חתיך.' חשבה סוזן.
'נראה לא רע.' חשבה איימי.
הנער התיישב ליד מישל, שישבה כהרגלה בצד, משום שזה היה המקום היחידי הפנוי. מישל הסתכלה עליו וראתה שמעיניו ניבט עצב.
'משהו מסתתר מאחורי העיניים האלה.' חשבה.
היא הכירה את המבט הזה שֵׁכן לה היה למשך זמן רב את אותו המבט.
מבט שניסה לשדר 'עיניינים כרגיל' אך בלב פנימה שום דבר לא היה כרגיל.
היא המשיכה להסתכל עליו לזמן מה, על העיניים הכחולות והעמוקות שלו והרגישה שהיא טובעת בתוכן. פתאום, הוא הפנה את מבטו, כאילו הרגיש שמסתכלים עליו, ועיניהם נפגשו.
מישל הסיתה את עיניה במהירות מעיניו אך לא הזיזה את ראשה כדי שלא יחשוב שהיא הסתכלה עליו אלא הסתכלה על מה שמאחוריו. מה שהיה מאחוריו באותם רגעים זה ג'ים שבדיוק באותו הרגע קינח את אפו. היא נאנחה בשקט והפנתה את המבט בחזרה אל המעגל. לוטי דיברה עכשיו ועוד שלוש תלמידים יגיע תורה. לוטי סיפרה שהיא טיילה בסקוטלנד ובעוד מקומות שונים, עשתה סנפלינג, שטה בנהר ועוד. המורֶה הודה לה והעביר את רשות הדיבור לזה שאחריה.
מישל השתעממה אך על פניה נשאר אותו המבט הרגיל שסיגלה לעצמה בתקופה האחרונה. מבט שאומר לכל מי שמסתכל עליך שאתה בסדר ואוהב את החיים, ומה שאתה שומע עכשיו ממש מעניין, כאילו גילו לך את הנוסחה המדוייקת להחזרת אנשים לחיים.

כשהגיעה תורה של מישל, לא היה לה הרבה מה לומר וגם היא לא רצתה כל כך לומר משהו, לכן היא נעמדה ואמרה "קוראים לי מישל, כמו שחלקכם כבר יודעים. אני אוהבת להתעמל ו… זהו." והתיישבה במהירות.
מישל הסתכלה על המורה שנראה חוכך בדעתו אם לשאול משהו או לא אך לבסוף ויתר.
עכשיו כולם חיכו למוצא פיו של התלמיד החדש. כולם היו סקרניים לדעת מה הוא עושה כאן ואיך קוראים לו. במיוחד הסתקרנו כמה בנות שנראה היה שחיבבו אותו רק בגלל המראה.
התלמיד החדש קם בהססנות ואמר "קוראים לי ג'ונתן ו…" הוא הסתכל על המורה, לא יודע עוד מה הוא צריך להגיד.
המורה שם לב לכך ונחלץ לעזרתו. "ג'ונתן, נעים מאוד. אני מבין כי אתה התלמיד היחיד החדש בכיתתנו, ברוך הבא. אני מאחל לך ולשאר התלמידים שנה טובה ומלאת עשייה. ועכשיו אולי תוסיף עוד פרט על עצמך, כדי שכולנו נכיר אותך יותר טוב…"
ג'ונתן חשב על משהו שיוכל לספר על עצמו. 'מה אני יכול לספר בלי לחשוף יותר מידי?' תהה.
הוא שם לב למבטים הנעוצים בו ושם לב גם לעובדה שהוא חושב יותר מידי זמן לכן בסופו של דבר פלט במהירות "אני אוהב לשחק כדורסל." והתיישב.