הרוח שנשבה | פרק 1 – חלק 3

הבית עמד שומם. הרהיטים היו נקיים ומצוחצחים, מונחים במקומם מבעוד מועד.
בקומה הראשונה של הבית עמד שולחן קטן עגול, אך מפואר.
השולחן היה בצבע חום-כתום ועליו הונחה מפת משי לבנה. מעליה היה בד סטן בצבע כתום ומעליו הונח אגרטל בצבע בז' עם פרחים כתומים, אדומים וצהובים בפנים.
במרחק מה מהשולחן, בצד שמאל, ניצב מזנון, גם הוא בצבע חום-כתום ועליו הונחה טלוויזיה מרשימה בגודלה. מול הטלוויזיה עמדו שתי ספות מהודרות ונוחות בצבע בז' עם פיתוחים בצורה של פרחים בצידי הספה על העץ.
בצד ימין היה מעין קיר קטן שהפריד בין השולחן למטבח. המטבח גם הוא היה גדול ובצד הייתה פינת אוכל קטנה עם שני כיסאות. המקרר, התנור וכל כלי הבית היו חדשים. המקרר היה מלא בכל טוב; בקבוקי מים קרים, ביצים, חלב, קפואים, שוקולדים ושאר דברים.
בקומה העליונה של הבית היה מסדרון שהוביל לשתי חדרי שינה גדולים במיוחד. בחדר האחד הייתה מיטה זוגית, שתי כונניות משני צידי המיטה, ארון גדול שהתפרס כמעט על חצי חדר ומראה. בפינה ניצב שולחן קטן ועליו מחשב. בצד השני של החדר היה חלון גדול שמנו נשקף נוף של בתים אחרים ומדשאות. בחדר היו גם מקלחת ושירותים די מרווחים.
בחדר השני הייתה מיטת יחיד, ארון בינוני, כוננית ספרים ומדף עם ספרי לימוד ומחברות. מתחת למדף עמד שולחן ארוך ועליו מעמד עם כלי כתיבה. מתחת לשולחן הייתה מגירה. בפינת החדר ניצב שולחן נוסף ועליו מחשב.
באמצע המסדרון הייתה דלת שהובילה אל השירותים והמקלחת המרכזיים וכן חדר קטן יותר שנועד לאירוח ובתוכו מיטה, שולחן, ארון ומראה.
הדלת נפתחה ופטריק נכנס ראשון ולאחריו ג'ונתן. 'וואו,' חשב פטריק, 'כמה הוא השקיע בבית הזה. כנראה המשימה ממש חשובה לו'.
'או-אה,' חשב ג'ונתן 'כמה פאר והדר, מעניין אם אצליח במשימה. מה בעצם הוא ביקש? שאכנס לבית הספר התיכון ואנסה להשתלב'. אך הוא ידע בתוך תוכו שזו לא באמת משימה קלה. במיוחד למי שנטש את בית הספר לפני שנתיים.
הם הסתכלו סביב, על פנים הבית ועלו לקומה השנייה. ג'ונתן נכנס לחדר עם המיטה היחידה. 'בטח החדר שלי'. חשב. הוא בדק את תוכנו של החדר ושם לב לספרי הלימוד שנחו במדף. "תגיד, מתי אני מתחיל ללמוד?" שאל חצי-מבודח.
"מחר," ענה פטריק שנכנס גם הוא לחדר וסקר אותו במבטו. "יש לך חדר יפה." החמיא.
"מה? מה זאת אומרת מחר? אתה צריך לרשום אותי לבית ספר וכל זה, ואני צריך תיק, ולהביא את הבגדים שלי והדברים שלי מהבית הקודם…" אמר בלחץ.
"אל תדאג, אנחנו נלך להביא אותם עכשיו. בקשר לתיק שלך והבגדים שלך, תפתח את הארון." אמר, והחווה בידו.
ג'ונתן ניגש לארון ופתח אותו. הוא התפלא לראות תיק חדש מונח בפינה. על המדפים היו מלא בגדים בצבעים שונים וסגנונות שונים. הוא פתח את המגירה מתחת לארון וגילה שם מלא זוגות נעליים. הוא הסתכל בפטריק במבט שואל וזה החזיר לו בתשובה "כשהמנהל מחליט על משהו שלדעתו זה חשוב-הוא משקיע בזה. גם אני שאלתי את עצמי מה הוא מצא בך, אם כבר להיות כנים, ואני חושב שהוא מצא בך משהו שיעזור לו מאוד". ג'ונתן נעמד ונתן מבט שני בחדר. "דרך אגב," הוסיף פטריק "אני כבר דאגתי לרשום אותך בבית הספר. אנחנו רק צריכים לתאם בינינו כמה דברים, כשנחזור אני אדבר איתך עליהם". הם ירדו מהקומה והלכו חזרה לעבר הג'יפ שחנה בחניית הבית.
'איזה מוזר' חשב ג'ונתן 'איך הכל מתהפך בחיים ברגע'.
* * *
לאחר שג'ונתן סיים לסדר את כל דבריו וחפציו במקומם בבית החדש הוא ירד למטה, התיישב על הכיסא שבסלון וחיכה שפטריק יסיים את שיחת הפלאפון שלו. "כן, תודה. נתראה, ביי." אמר פטריק לעברו השני של הקו.
"אוקיי," אמר כשהתיישב ליד ג'ונתן "אנחנו צריכים להחליף ביננו מידע. אתה רשום לבית הספר כג'ונתן ת'לר. אני אבא שלך. אין לך אמא – היא נפטרה כשהיית קטן מתאונת דרכים."
'מה שנכון-נכון.' חשב לעצמו ג'ונתן.
"אתה לא זוכר אותה כל כך. אבא שלך- זאת אומרת אני, זרק את כל הדברים שהזכירו לו אותה כולל התמונות המשפחתיות. קראו לה רבקה. יש שאלות?" שאל.
"כן. אתה רוצה שאני אכנס לבית ספר תיכון שאני לא מכיר בו אף אחד ולנסות להשתלב בו?" השיב עדיין לא מאמין.
"קודם, זה לא אני. דבר שני כן. למזלך הם מתחילים את הלימודים רק מחר. כך שלא תיהיה זר לחלוטין."
"מחר? אתה בטוח?"
"כן, מחר ואני בטוח."
"למה הם מתחילים מאוחר יותר משאר התיכונים? לפי ידיעתי התיכונים האחרים בעיר התחילו כבר לפני חודשיים."
"אל תשאל אותי. אני רק יודע שהייתה להם בעיה בהנהלה וכבר בשנה שעברה הם… " הוא הפסיק לשנייה קטנה, "החליטו להתחיל את השנה הנוכחית מוקדם יותר, כך שעכשיו החזירו לתלמידים את החופש שלהם שלקחו להם אז." הוא קיווה בליבו כי ג'ונתן לא ישים לב לעצירתו הקטנה במשפט.
אך ג'ונתן שם לב ועוד איך. "שנה שעברה?!" הזדעק. לא מאמין למשמע אוזניו.
"משנה שעברה תכננתם להכניס אותי לבית ספר תיכון?! אני פשוט לא מאמין." אמר נסער.
"תירגע," השיב לו פטריק "אני לא ידעתי מזה כל-כך וגם ממני שומרים סודות."
פטריק אמנם היה כמה שנים טובות בארגון אבל כרגיל, כמו בכל ארגון סודי אף פעם אף אחד לא ידע את כל התכנית בשלמותה. הוא זכר שלפני שנה בערך הוא קיבל הודעה מהמנהל שיש לו משימה חדשה לבצע והוא נדרש לבצעה על הצד הטוב ביותר.
נאמר לו שלשֵם כך הוא צריך להיות סבלני במיוחד כיוון שהוא הולך לחיות למשך כמה זמן עם נער מתבגר ועליו מוטלת האחריות שיצליח להשתלב בבית הספר. הוא נזכר שדי כעס לכך שבחרו דווקא בו לתפקיד, הרי מי ירצה לחיות עם נער מתבגר בדירה אחת עם כל השיגעונות של גיל העשרה?
עוד נאמר לו שעל הילד בעצם מוטלת האחריות הכבדה יותר כיוון שהוא יצטרך לעקוב אחרי מישהו בבית ספרו. את זה פטריק חשש להגיד לו, שמא זה לא הזמן המתאים כרגע כשג'ונתן כועס עליו ורוב הסיכויים שהוא לא ירצה לדבר איתו. ואז זה יהיה ממש גרוע. הוא גם לא כל כך ידע עדיין אחרי מי הוא צריך לעקוב ולא רצה שהוא יהיה מוטרד בשאלה זו אלא פשוט כמו שנאמר לו ינסה להשתלב כמו ילד רגיל.
"טוב" נכנע ג'ונתן. "שיהיה."
"אז.. כדאי לך ללכת לישון מוקדם כדי שלא תאחר מחר." אמר בנימה אבהית.
ג'ונתן הסתכל בו במבט זועף. "מה?" תמה.
"שום דבר, אתה ממש לוקח את תפקיד האבא ברצינות." השיב.
* * *
לילה. רוח קרירה מנשבת דרך החלון הפתוח ונביחת כלב נשמעת מרחוק. ג'ונתן התהפך במיטתו, עיניו הפקוחות בוהות בתקרה. 'מי היה מאמין' חשב בהתרגשות. 'אני הולך לבית הספר מחר. אולי אזכה להיות שוב ילד נורמלי.' אך עם השמחה וההתרגשות היה בו גם חשש לגבי ההמשך. מעניין מה המנהל רוצה ממנו ששלח אותו לבית-ספר תיכון.
עם מחשבות אלו נרדם ג'ונתן בציפייה ליום המחר.