הרדיפה אחרי הכוכבים-פרק 1

"מותק" הרגשתי את קולה המאוד לא מתוק של אמא שלי בשש בבוקר, "תתעוררי, כבר מאוחר".
"על מי את עובדת" עניתי בקול ישנוני וניסיתי להתעלם מהקול כאילו הוא לא קיים.
"את רוצה לאכול לא?" היא אמרה, "בכל אופן אני הולכת לעבודה עוד מעט ואני ממש לא הולכת להעיר אותך שוב, את כבר מבוגרת ואחראית למעשים שלך".
"כן, כן מה שתגידי" אמרתי ועצמתי את עיני חזק, מקווה שתיעלם כבר.
שמעתי את צעדיה הקלילים בזמן שיצאה מהחדר וסגרה אחריה את דלת העץ, התהפכתי על גבי ותהיתי לעצמי כמה נוראית יכולה להיות האישה הזו שהיא באמת חושבת שהיא יכולה להעיר אותי בשעות כאלו כל בוקר במשך רוב שנות חיי למרות העובדה המצחיקה שהיא יודעת שלא אתעורר.
עם השנים למדתי לא להתייחס לזה, אולי אפילו לנסות להבין שיש לה רצון טוב ולהעיר אותי באמת כדי שלא אאחר. אבל עם הזמן הבנתי שהמטרה האמיתית היא הפוכה לחלוטין.
קמתי על רגליי בחוסר רצון, בידיעה ש "ארוחת הבוקר המושלמת" מחכה לי למטה. גררתי את רגליי היחפות אל מחוץ לדלת, מדלגת על טקס נעילת נעלי הבית הסופר קרועות וישנות שלי ויורדת במורד המדרגות. אתם בטח חושבים לעצמכם עכשיו "טוב, היא הולכת לקבל עכשיו מנת פנקייקים מפנקת עם סירופ מייפל צלחת בייקון עם ביצים ומיץ תפוזים סחוט כמו בכל בית אמריקאי" אבל למעשה, על השולחן הקטן במטבח שוכבות שתי פורסות לחם יבשות וממרח נוגט דוחה שאמא שלי הייתה בטוחה שאני אוהבת ובעצם יש לו טעם של ציאניד.
חיטטתי בארונות למעלה אחר חיפוש של איזה חטיף אנרגיה, אבל גם זה לא היה. אז החלטתי לדלג על ארוחת הבוקר ולעלות למעלה חזרה למיטה.
"ליז, אני השארתי לך פה ארוחת בוקר" אמא פסעה לעבר המטבח עם נעלי העקב שלה.
"אני לא רעבה" עניתי ביובש ולא טרחתי להמשיך להקשיב להטפות המוסר המיותרות שלה.
נכנסתי לחדר המקלחון הקטן שהיה צמוד לחדר שלי ושטפתי את הפנים ביסודיות, צחצחתי את השיניים ועמדתי מתחת לדוש עשרים דקות שלמות בליווי זמזומי שירים בקול רם.
הבטתי לכיוון המיטה בחוסר אונים, עטופה בחלוק הלבן שלי שעליו היו כתמי איפור לאורך כל שרווליו.
"אתגעגע" לחשתי לעבר המיטה ולקחתי את האייליינר השחור ששכב על השידה.
עוד יום מיותר, בבית ספר מיותר, עם אנשים מיותרים. כיף חיים.
זה לא שאני לא אוהבת את החיים שלי, אני אוהבת אותם מאוד. פשוט מחכה לגמר התיכון האיום הזה. אבל שלא תחשבו, אני לא סובלת מהשפלות נוראיות ואני לא בריב עם "מלכת הכיתה שהיא בעצם בקבוצת המעודדות המצליחנית" הכל אצלנו רגיל לחלוטין וכולם אנשים רגילים שיש להם חברים רגילים והם פשוט אוהבים להיות ביחד וכל אחד והסגנון שלו. אני פשוט לא מהאנשים שאוהבים להתחבר לאנשים אחרים, זה הכל.
סירקתי את שערי החום הארוך וקלעתי אותו לצמה, הבטתי לכיוון המראה והעיניים הגדולות והירוקות החזירו לי מבט, "זה לא כל-כך נורא…" אמרתי לעצמי והסתכלתי על הצמה המרושלת שלי. לקחתי טי-שרט מהארון וג'ינס סגלגל שהיה מונח על הכיסא בחדר והתלבשתי, נעלתי את האולסטאר השחורות שלי והבטתי במראה בחוסר שביעות רצון מרצועת השומן הדקה שצצה לה מעל הג'ינס. בישמתי את עצמי ותליתי את רצועת תיק הגב שלי על הכתף, ירדתי למטה.
"אמא?" צעקתי ברחבי הסלון המרווח, איש לא ענה. היא כנראה לא בבית.
החלקתי את כף ידי במורד שולחן הזכוכית שעמד בסלון עד שידי פגשה בצרור מפתחות, לקחתי אותו במהירות ויצאתי מהבית. נעלתי את הדלת ופניתי לעבר השביל המוביל לשער שהוא בעצם היציאה מהבית. שאפתי אוויר צח ומיהרתי לצאת מהשער ולרוץ לכיוון תחנת האוטובוס שדרכו אני נוסעת ל"ווילמורט", תיכון חביב בקליפורניה שבו אני אבלה עוד שנתיים שלמות.
הגעתי תוך בערך חצי שעה, ומבט חטוף במסך של הנייד שלי גילה לי שהקדמתי את הצלצול בעשר דקות שלמות.
"אליזבת" שמעתי קריאה מאחוריי, הסתובבתי וראיתי את מייק, "הידיד שלי" (או יותר נכון הנער שנדבק אליי כל הפסקה ומנגן בגיטרה שלו בזמן שאני שותקת ומשחקת בטלפון בהפסקות).
הוא רץ לעברי עם תיק הגיטרה הגדול על גבו, הבטתי בו בזמן שנתתי לו להדביק אותי והתחלתי ללכת שוב כשהתנשף בכבדות.
"מה קורה?" שאל אותי.
הנהנתי.
"לא מדברת הרבה כרגיל הא?" הוא גיחך, לא עניתי.
"אנחנו באותה כיתה עכשיו לא?" הוא שאל והביט בי בעיני השקד שלו מהצד.
"יכול להיות" אמרתי בלחש.
"אני שוב לא הבאתי שום ציוד, א-ל-ו-ה-י-ם ואני כזה יושב ליד לינדזי והילדה הזאת קמצנית בדפים וכשאני אומר קמצנית בדפים אני מתכוון לזה" הוא אמר, זה ממש לא עניין אותי.
וככה הוא המשיך לפטפט לו עד שהגענו לכיתה והוא אמר בהתלהבות "אז אנחנו כן באותה כיתה עכשיו!"
נאנחתי והתיישבתי במקום הקבוע שלי. בסוף. בשקט. לבד.
הנחתי את התיק על הכיסא הפנוי לידי והוצאתי את המחברת, כמעט לא שמתי לב לקול קטן שאומר "היי… אין לי איפה לשבת, אני יכול לשבת פה?"
הרמתי את מבטי בהשתאות, "תמצא לך מקום אחר".
לא הכרתי את פניו, אולי מפני שמעולם לא טרחתי להביט באנשים סביבי.
ראיתי שהוא נע בחוסר נוחות, "אני חדש פה ואני לא ממש מכיר פה מישהו…"
"אז אתה חדש, יופי. ברוך הבא. אני האאוטסיידרית הרישמית פה וזה המקום שלי, היה נעים להכיר" אמרתי וחזרתי למחברת שלי.
היה שקט כל כך במשך כמה דקות שהייתי בטוחה שהוא ויתר על הניסיון לשבת פה אבל כשהצלצול הגיע והמורה נכנס לכיתה הוא הוריד את התיק שלי מהכיסא והתיישב עליו ברוב חוצפתו.