הראוי למלכות – פרק 6

העצים שוב החלו להתרבות סביבן, הופכים את האזור הפתוח ליער צפוף. קייט השתדלה שלא להילחץ מהעניין. היער הזה מופיע אצלה במפה מזרחה יותר ממה שהן היו באמת. היא קיוותה שזו הטעות היחידה במפה, ושלא תלכנה לאיבוד.
"הכל יהיה בסדר" הרגיעה סיליה. "אל תדאגי, קייט".
אבל קייט דאגה.
עם מפה לא נכונה, כיצד תוכלנה למצוא את דרכן? להגיע למקומות להם התכוונו להגיע?
טעות אחת עלולה לעלות להן בחייהן.

לאחר מספר ימים, באמצע רכיבתן, נשמעה לפתע מנגינה מצמררת, מפחידה. מלהיבה. מכשפת.
ענבריון עצר. שתי הנערות החליקו מעל גבו בלי משים, מביטות על תקרת הצמרות הפרוסה מעליהן.
"קייט?" סיליה הביטה סביב, פניה מבוהלות. "מ-מה זה?"
קייט השתדלה לחשוב, ומהר. מה זה? למה זה משפיע עליהן כך? היא לא התכוונה לעצור את ענבריון. היא לא התכוונה לרדת ממנו. מישהו, או משהו, גורם לה לעשות דברים בניגוד לרצונה, כנראה בעזרת המוזיקה…
אוי, לא.
"סיליה!" צעקה באיחור. "תסתמי את האוזניים! מהר!!!"
סיליה הסתובבה אליה, פניה מבועתים. בזוועה ראתה קייט כיצד עיניה מתחילות לאבד הבעה. כשאצבעותיה שלה תחובות עמוק בתוך אוזניה ניסתה לעצור את סיליה, אך ידיה של זו התרוממו כמו מעליהן, גופה נע בקצבה של המוזיקה. היא לא הגיבה לצרחותיה של קייט המבועתת, שראתה את חברתה מאבדת קשר עם המציאות ממש מול עיניה.
קייט נזכרה בשניה, בזעזוע עמוק, כי התכוננה מראש לרגע כזה. כמובן. מהיצורים האלה היא צריכה להשיג חומר לדיו הקסומה. והיא הביאה את החפצים שהייתה צריכה על מנת להתמודד עמם. היא רק לא ציפתה להם מוקדם כל כך. הטעות במפה!
איפה זה?… קייט משכה בשיניה, חסרת אונים, את התרמיל שלה מעל גבו של ענבריון, בעוד סיליה הולכת ומתרחקת ממנה. איפה זה? איפה זה? חייה של סיליה בסכנה. אסור לתת לזה לקרות…
הנה זה! חתיכה קטנה של דונג. קייט הסתכנה והוציאה את אצבעותיה מאוזניה לשבריר שניה שהספיקה כדי לתחוב את הדונג לאוזניים. כעת הן אטומות למנגינה, והיא לא יכולה להשפיע עליה. היא הייתה מוגנת.
אבל מה עם סיליה?
סיליה עוד רקדה, מכושפת, תחת חופת העצים.
כעת ראתה קייט את הנגנים. דמויות גבוהות, דקות גזרה, אי שם בקצה שדה הראיה שלה.
הזעם החל לטפס בגרונה, מפלס לו דרך אל הראש. איך הם מעיזים? שתיהן בנות אנוש חופשיות. היא, קייט, נסיכה, נכדתו של מלך. סיליה חברה שלה. איזו זכות בעולם יש להם לנהוג בהן ככה?
בתנועה אחת משכה את הקשת ואחד החצים שלה מהאוכף. היא כיוונה אל לבו של היצור הקרוב ביותר, ביודעה שלא תחטיא את המטרה, ולא משנה כמה מהר הוא יזוז. והם יודעים לזוז מהר.
ובכל זאת!
"הפסיקו מיד את המוזיקה!" צעקה בכעס. "מיד!"
תנועותיה של סיליה רק התגברו.
"אם לא תפסיקו את המוזיקה אירה את החץ, אני מבטיחה לכם! לעומת זאת, אם תפסיקו אותה, אוכל להציע לכם עסקה שלא תוכלו לסרב לה. זה רק לטובתכם!"
סיליה האטה, אבל רק מעט. מעט מדי לדעתה של קייט.
"אם לא תפסיקו, אתם היחידים שיפסידו מכך!" אמרה קייט, משתדלת שקולה יישאר רגוע עד כמה שיכלה. אי אפשר לבצע עסקאות ולחשוב בהגיון כשזועמים. זה לימוד חשוב בשבילה אם תהיה מלכה לבסוף. "אני לא רוצה לעשות את זה, אבל אני אעשה אם לא תהיה לי ברירה! עזבו את החברה שלי, לטובתכם!"
זה לא עזר. קייט נשמה עמוק. מה היא עושה עכשיו?
היא מששה את כיסה כדי לוודא שהחלק שבאה להציע בעסקה נמצא שם. כן, הוא שם. גלעין קטן של משמש. מצוין!
אחר הרימה בבת אחת את ראש החץ כלפי מעלה וירתה אותו היישר לנקודת החיבור בין אצטרובל אי שם מעליה לענף. האצטרובל נפל מטה בקול חבטה. קייט לא התמהמהה ומתחה את המיתר בעזרת חץ נוסף ששלפה.
"אתם רואים כי הכישורים שלי בירי גבוהים, ואם ארצה לפגוע במישהו מכם אצליח" אמרה בקול רגוע. "לכן, הפסיקו מיד את הקסם שלכם, אחרת לא אחד, אלא שניים אם לא יותר מכם ייפגעו. והוא," היא הנידה בראשה לעבר המטרה שלה, "יהיה הראשון. אז מה דעתכם, לנסות? לא? אם ככה, הניחו לחברה שלי. עכשיו".
סיליה נפלה על הקרקע הטחובה, מתנשמת. תנועות הריקוד המכושפות שלה הופסקו לחלוטין.
קייט נשפה אוויר לאט, מרפה את שרירי כתפיה המתוחים. היא שלפה את הדונג מאוזנה הימנית והאזינה לרגע. שקט.
היא הניחה את הקשת, אך הקפידה שתישאר בהישג ידה כך שתוכל להשתמש בה בהתראה של שניה.
סיליה קמה בינתיים וניגשה אליה, רועדת. קייט לחצה את זרועה של חברתה בעידוד והזדקפה.
"תודה" אמרה במלכותיות לדמויות הצופות בה. "ועכשיו, כשכולנו יכולים לשוחח זה עם זה בתרבותיות, הבה ניגש לעניין, ברשותכם".
"מי את ומה רצונך, בת אנוש?" שאל בקול עמוק היצור אליו כוונה את החץ שלה קודם לכן.
"אני הנסיכה קטרין בת פרסיבל מממלכת לוגיציה, וזו חברתי ובת לווייתי למסע, סיליה" ענתה קייט בקול צלול. "כפי שכבר אמרתי, באתי להציע לכם עסקה שלא תוכלו לסרב לה. בידיי זרע של עץ. תוכלו לקבלו אם תביאו לי בתמורה עשרה מעלי עץ החיים שלכם".
סיליה העיפה בקייט מבט תוהה. זו האחרונה סימנה לה להחריש.
"נו, אז מה אתם אומרים?" שאלה קייט את הדמויות המרוחקות.
מלמול שקט נשמע מרחוק, גונו כשל התלבטות. קייט נשמה עמוק, מנסה להיות רגועה וממוקדת. אבל חששותיה לא פגו, אלא גברו. מה אם לא יסכימו לעסקה שהצעתי? אני מוכרחה להשיג את העלים הללו, פשוט חייבת. בלעדיהם לא תהיה דיו, ואם לא תהיה דיו – כל מטרת המסע יורדת לטמיון.
"הניחי לנו לראות את הזרע, ברשותך" אמר היצור הגבוה לאחר זמן מה, קולו רשמי, אך קייט שמעה בקולו נימה של סקרנות ורעבתנות. היא התאפקה שלא לצעוק בניצחון. מה שקראה על היצורים הללו היה נכון – הם לא מסוגלים לסרב להצעה לפיה הם יקבלו סוג חדש של צמח שעוד אין להם. זה נהדר!
היא שלתה את גלעין המשמש מכיסה, מקפידה שיהיה מוסתר עמוק בכף ידה. "קחו אותנו אל העץ קודם לכן" אמרה.

קייט וסיליה רכבו על ענבריון בעקבותיהם של היצורים. אחיזתה של סיליה במותניה של קייט הייתה חזקה מהרגיל, אות למתח שאחז בה.
"מה זה היצורים האלה?" שמעה קייט את לחישתה באוזנה.
"אלה אֵלפים" ענתה קייט בלחישה. "אני אסביר לך אחר כך, כשנצא מכאן, בסדר? עכשיו זה יכול להיות מסוכן".
היא הרגישה את תנועת ראשה של סיליה שהנהנה בהסכמה.
כמן וילון של מטפסים עצום בגודלו הופיע לפניהן, מסתיר את מה שמאחוריו באופן מוחלט. שני אלפים הסיטו אותו לצדדים וחשפו מראה מדהים. קייט שמעה את סיליה משתנקת מהפתעה ומתדהמה. היא עצמה חוותה תחושות דומות.
זה היה עץ – עץ עצום בגודלו, אדיר, כביר. הוא היה גבוה יותר מהמגדל הגבוה ביותר בארמונו של סבה של קייט, יותר ממגדל השמירה הגבוה ביותר שראתה מימיה. נדמה היה שצמרתו נושקת לשמיים ממעל. ורוחבו – קייט שיערה שגם אם יעמדו מאה בני אדם אוחזים ידיים וינסו להקיפו לא יצליחו. כה עצום היה.
עליו היו ירוקים יותר מכל ירוק שראתה אי פעם, ענפיו עבים יותר וארוכים יותר, צמרתו צפופה יותר. ונדמה היה שהוא מדיף תחושה של חיוּת ובריאות לכל הסובב אותו, תחושה שהתגברה יותר ויותר ככל שהתקרבו אליו. קייט הרגישה בריאה יותר, שמחה יותר, פחות כאובה מהמסע. ההשפעה של העץ הייתה מדהימה.
וואו, חשבה, לא פלא שהם מגנים עליו כל כך. זה מדהים.
"ועכשיו, נסיכה, הראי לנו את הזרע" דרש האֵלף הגבוה.
קייט הושיטה יד קדימה, מציגה בחגיגיות את גלעין המשמש הקטן. היא ראתה שסיליה מתאמצת שלא לצחוק וחייכה אליה. באמת היה בזה משהו משעשע.
האלף עשה תנועה קלה בידו, כאילו השתוקק להחזיק אותו בעצמו.
"תרצה לגעת בו?" הציעה קייט בנדיבות. "בהחלט אסכים, אך קודם לכן אבקש ממך בתור נציג בני עמך, למלא את חלקכם בעסקה".
"כן, כן, כמובן". קייט ראתה כיצד הוא מסמן לשניים שנראים צעירים ממנו, והם מטפסים בזריזות רבה על ענפי העץ העצום ונעלמים. לאחר מספר רגעים קצרים השניים חזרו, אוחזים דבר מה בידיהם. הם הושיטו אותו לאלף הגבוה והוא התקדם לכיוונה של קייט, הרכובה עדיין על ענבריון שעמד בשקט, מניע את אוזניו בעצבנות מדי פעם.
"הנה העלים. האם תתני לנו את הזרע כעת?"
קייט קבלה מידיו את העלים הקטופים. אצבעותיו של היצור היה קרירות וחלקלקות והזכירו מרקם של עלה. צמרמורת קלה עברה בה. היא מיהרה למנות את העלים הירוקים, המדיפים חיוּת, ולהגיש לאלף את גלעין המשמש הקטן. אנחת רווחה נמלטה מפיה. הן הצליחו!
"תודה לך" אמרה בנימוס לאלף. "ברשותך, הבטח לנו במילת הכבוד שלך שלא יאונה לנו כל רע מבני עמך עד שנצא מתחומי ממלכתכם".
"בקשתך התקבלה" ענה תוך קידה עמוקה. "תהיינה בטוחות לעבור בתחומנו".
"תודה," אמרה שנית, ונעצה את עקביה בגופו של ענבריון כדי לסמן לו לזוז.
הסוס פרץ בדהרה.

"מה זה היה, כל מה שהלך פה היום?" שאלה סיליה באותו הלילה, לאחר שעצרו והקימו מחנה. "זה היה… די מפחיד, למען האמת".
"כן, גם אני נבהלתי" הודתה קייט. "למעשה הייתי צריכה לצפות לזה, אבל לפי המפה שלי היינו אמורות להגיע לשם רק בעוד יומיים בערך. הייתה טעות במפה".
"אוי, לא" עיניה של סיליה נפערו. "אז את אומרת שכל יום עלולים לקפוץ עלינו יצורים מוזרים בלי אזהרה קודמת? ואם כבר מדברים, מה באמת היו היצורים האלה, מה הם עשו לנו ואיך, מה קבלת מהם ולמה למען השם הם כל כך שמחו לקבל גלעין של משמש?"
קייט גיחכה על השאלה האחרונה, אסירת תודה בליבה על כך שלא תצטרך לענות על השאלה הראשונה הנוגעת לתקיפות מצד יצורים אחרים, מפני שהיא עצמה לא ידעה את התשובה. השאלה הזו באמת הטרידה אותה, אבל היא השתדלה להדחיק אותה כמה שיותר. "ובכן… היצורים ההם היו אלפים. כמו שראית, הם דומים קצת לבני אדם אך מבנה גופם שונה בכמה מובנים; הם יצורים תבוניים ומסוגלים לחשוב ולשאת ולתת, כפי שראינו בעצמנו. בינם לבין עצמם הם די חביבים, אבל שונאים זרים ולכן – ואני ממש לא יודעת איך – הם שרים, או מנגנים, מנגינות מכושפות הגורם למי ששומע אותן לרקוד ולאבד שליטה על גופו ומוחו. האדם אפילו לא שם לב שזה קורה לו, אלא שוקע במעין ערפול חושים ומתנתק לחלוטין מהסביבה. עכשיו אני חושבת שהם כל כך לא אוהבים זרים בגלל שהם לא רוצים שינסו להשתלט להם על העץ ההוא… העץ הזה הוא מקור חייהם ומקור החיים של היער שלהם, וכפי שראינו שתינו הקסם שלו חזק מאוד. מה שקבלנו מהם היו עלים מעץ החיים ההוא, המרכיב הראשון בדיו הקסומה של הקולמוס. למעשה, אנחנו צריכות שבעה עלים, אבל חשבתי שכדאי יותר ליתר בטחון. ובאשר לגלעין המשמש…" היא צחקקה. "האלפים אוהבים מאוד עצים וצמחיה בכלל, ובכל פעם שיש להם הזדמנות הם שמחים מאוד לקבל סוג צמח חדש. הם כל כך…" היא חיפשה את המילה, "משתוקקים, מתאווים לזה, שזה עולה אפילו על האינסטינקט שלהם להגן על העץ. תיארתי לעצמי שמשמש עוד אין להם, כיוון שרוב הצמחיה שנפוצה אצלנו אין בכלל בארצות האלה, ואכן צדקתי".
סיליה הנהנה, מחרישה. הן ישבו מספר דקות, שקטות. לאחר זמן מה סיליה דיברה.
"הצלת היום את החיים שלי" קולה רעד בדברה.
"אני? מה פתאום?"
"אם לא היית פועלת מהר כמו שפעלת, הייתי עכשיו עוד רוקדת עם מנגינת האלפים הזו… או גרוע מזה".
"אלמלא אני, לא היית כאן בכלל ולא היית מסתבכת בזה".
"נכון, אלמלא את, עוד הייתי שפחה אצל האדון שלי, סביר להניח מוכה ומקרצפת איזה משהו ברגע זה" הייתה התגובה של סיליה. קייט הביטה בה בחיוך מופתע. היא עוד לא הכירה את סיליה העקשנית, שעומדת על שלה. והנה גילתה אחת כזו.
"קייט," אמרה סיליה ברצינות, "רציתי כבר מזמן לומר לך תודה – תודה שפדית אותי מיד האדון שלי ולא עמדת בחוסר מעש כמו שאר האנשים שם, תודה שהסכמת לי לבוא יחד אתך, תודה שאת חברה שלי, מה שמעולם לא היה לי…" דמעות הופיעו בעיניה. "אני – אני מעולם לא חשבתי שאגיע למצב בו אני כבר לא שפחה, כל שכן לא שתהיה לי מטרה, ייעוד כלשהו, וש… שאהיה חשובה למישהו. וכל זה קרה. בזכותך;" סיליה פשפשה בכיסה ושלתה משם דבר מה. "לכן הכנתי לך את זה. כדי להמחיש לך, אפילו רק קצת, כמה עשית בשבילי ו… וכמה אני אוהבת ומעריכה אותך בתור חברה טובה".
היא הניחה בכף ידה של קייט חפץ קטן, מגולף בעץ. לאחר מבט מעמיק גילתה שזהו לב, מגולף בעדינות ובפרטי פרטים כשעליו עיטורים קטנים ומדויקים. היא לא האמינה שסיליה עשתה את זה בעצמה, ועוד לאחר זמן קצר כל כך של התמחות. אבל זו הייתה האמת. מדהים.
"וואו, סיליה" קולה של קייט היה חנוק. "זה מרגש אותי מאוד, כל מה שאמרת… הרבה יותר מהמתנה עצמה. אבל זה יפהפה. תודה" היא מחתה את עיניה. "ותודה לך שהצטרפת אלי – כלומר, שהתעקשת לעשות את זה. זה עשה לי רק טוב. ואני כל כך שמחה שזכיתי להכיר אותך".
סיליה חייכה אליה בביישנות. "זה תליון. יש בו חור. אפשר להשחיל בו חוט ו…" היא השתתקה.
קייט הוציאה מיד חוט מתרמילה והשחילה בחור הזעיר, כמעט בלתי ניתן לראייה. בחגיגיות קשרה אותו סביב צווארה. "תמיד אענוד אותו" הבטיחה.
שתי הנערות חייכו זו לזו והתחבקו, כל אחת מאושרת שהשניה שם אתה.